עמוס גיתאי נגד הממשלה: "רבים בישראל בהלם מהפראות"

יש במאים ישראלים שנוסעים לפסטיבל ונציה כדי לדבר על קולנוע, ויש את עמוס גיתאי. הבמאי הוותיק, שכבר מזמן הפך לבן בית בפסטיבלים האירופיים, הגיע לוונציה עם סרטו החדש "הדרך ליריחו" (The Road to Jericho), וכשהגרדיאן הבריטי ביקש לשמוע ממנו על הסרט, השיחה הגיעה מהר מאוד למקום שממנו כמעט שום שיחה עם יוצר ישראלי בחו"ל לא מצליחה להתחמק בימים האלה: עזה, המלחמה ומה שקרה לישראל.

"רבים מאיתנו בישראל חיים במצב של הלם מול הפראות", אמר גיתאי בריאיון לעיתון הבריטי. מי שמכיר את הקריירה שלו לא יופתע במיוחד. גיתאי מעולם לא היה במאי שמפריד בין קולנוע לפוליטיקה, וגם סרטו החדש, "הדרך ליריחו" ממש לא מתכוון להתחיל לעשות זאת עכשיו.

הסרט, שאורכו 76 דקות ומשלב תיעוד, עלילה וחומרי ארכיון, יוצא מחאן אל אחמר, הכפר הבדואי בגדה המערבית שמאבקו נגד פינוי והריסה הפך במשך השנים לסמל בינלאומי. במרכזו נמצא גם בית הספר האקולוגי של הכפר, שנבנה מצמיגים ובוץ ושקיומו עמד שוב ושוב בסכנה.

אצל גיתאי, נקודת המוצא היא רק נקודת המוצא. מחאן אל אחמר הוא חוזר אחורה בזמן, אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואל רגע שבו המילים "תהליך שלום" עוד לא נשמעו כמו פריט ארכיאולוגי. בסרט משולבים קטעים מארכיונו ובהם מופיעים, בין היתר, יצחק רבין, המחזאי ארתור מילר, הבמאי סמואל פולר והשחקנית הצרפתייה ז'אן מורו.

אחד הרגעים הבולטים מגיע משיחה שקיים גיתאי עם רבין ב-1994, שנה לפני הירצחו. ראש הממשלה דאז מדבר על עזה ויריחו, על החשדנות שהצטברה במשך עשרות שנים בין ישראלים לפלסטינים, אבל גם על הצורך לנסות להתקדם. שלושה עשורים אחר כך, בתוך המלחמה בעזה והמציאות הפוליטית של 2026, הדברים נשמעים כמעט כמו שידור מיקום מקביל.

וזה במידה רבה גם מה שגיתאי מבקש לעשות בסרט החדש: לא להציע עוד "פתרון לסכסוך", אלא להניח את ההווה לצד העבר ולתת לפער ביניהם לדבר. גיתאי, בן 75, עוסק לאורך הקריירה שלו שוב ושוב במלחמה, בכיבוש, בזיכרון ובזהות הישראלית. בישראל היחסים איתו ידעו עליות ומורדות; בפסטיבלים הגדולים באירופה הוא כבר מזמן אורח קבוע.

באוגוסט הודיעה אוניברסיטת חיפה כי תעניק גיתאי תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד, על תרומתו לקולנוע הישראלי והבינלאומי. בריאיון הוא מבקש גם להבחין בין ממשלת ישראל לבין החברה הישראלית כולה, ומזכיר את הישראלים שיוצאים להפגין ומתנגדים למדיניות הממשלה ולמלחמה. מבחינתו, גם עכשיו אסור לוותר על הקולות האלה - ובוודאי לא על המורכבות.

אפשר להסכים עם גיתאי ואפשר להתווכח איתו, כפי שישראלים עושים עם סרטיו כבר עשרות שנים. אבל קשה להתעלם מהתרגיל הקולנועי שהוא עושה הפעם: לקחת את רבין של 1994 ולהציב אותו מול ישראל של 2026. פעם "עזה ויריחו" היו מילים שסימנו התחלה. היום, בסרט של עמוס גיתאי, הן כבר נשמעות כמעט כמו זיכרון מעולם אחר.