נפלו ברשת: כך קרס הגמר הגדול של דה ווייס

נלך ישר לשורה התחתונה: הגמר הגדול של דה ווייס, היה משדר טלוויזיה לא רע לכשעצמו, אבל הוא הזכיר את הבדיחה החבוטה (תרתי משמע) על האב שסטר לבנו, אחרי שקיבל 10 במוזיקה, על רקע תעודה שכולה ציונים שליליים, וגוער בו: "עם כזאת תעודה יש לך עוד חשק לשיר?"

הוא הדין לגבי "דה ווייס", שאחרי עונה עגומה וחפוזה משהו, מצאה די אנרגיות כדי להפיק משדר סיום סביר, לפרקים אפילו נחמד, שלא כיסה על עונה לא מספיק טובה (ושלוש המילים האחרונות נבחרו בקפידה, רק כדי לא להעליב עוד יותר).

אתמול נפוצו שמועות על "צעקות" במסדרונות הזכיינית "רשת". אין בידי לאמתן, אלא רק לטעון שאם היו כאלה, הרי זה קצת כמו מורה שמגיע לחצי כיתה ריקה וגוער בתלמידים שכן הגיעו בזמן, כי הסיבה לחצי-כוח ששידרה העונה הנוכחית של "דה ווייס" היא הפלטפורמה. כלומר, "רשת" עצמה.

נסביר: תכניות ריאליטי כבר מזמן אינן מתקיימות בזכות עצמן ואינן נמדדות רק ברייטינג הישיר שלהם (שגם הוא היה חלש, במקרה דנן) אלא בבאז שהן מצליחות לייצר. "חתונה ממבט ראשון" היא דוגמה לא רעה בכלל להפקה ששתי שעות השידור השבועיות שלה הן כאבנים הנזרקות למים ומייצרות מעגלים של שיח ער ברשתות.

האפקט הזה מושג לא רק על ידי תוכן מקורי ואיכותי אלא גם על ידי הנדסת תודעה, הדבר שב"קשת 12" עושים היטב: מחדשות הבוקר עם ניב רסקין ועד שש עם עודד בן עמי, כל משדר חדשות מגויס כדי לקדם את הפריים טיים, שלאחריו יתראיינו המודחים אצל גיא פינס - עד שאי אפשר להימלט מלדעת מה קורה בתכנית.

ברשת 13 מכירים כמובן את הפרוטוקול, רק אבוי - הפלטפורמה אינה גדולה מספיק בכדי לייצר באז, או בפרפראזה על העץ ההוא שנופל ביער: אם זמר צעיר (במקרה דנן זמרת) הוכתר כ"הקול הבא של ישראל" - ואף אחד לא שמע על כך, האם הוא באמת הקול הבא?

אז תגידו שלתכנית כמעט-מקבילה של "קשת" יש פרס בדמות ייצוג באירוויזיון. זה נכון, רק שאני אטען שחלק מהחשיבות הבלתי פרופורציונלית שאנו בישראל מייחסים לתחרות הזמר הלא מאוד חשובה של תאגיד השידור האירופי, חלק ממנה הוא תולדה של הנפצת הנושא על גב פלטפורמת השידור הגדולה בישראל.

ועדיין, לא רק על כתפיה הצרות מדי של "רשת" קרטעה העונה הלא מוצלחת מספיק של דה ווייס השנה, אלא גם עם כמה בעיות בפורמט. ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" למשל, השופטים הם דמויות מאופיינות. הקרב בין אסף אמדורסקי לאיתי לוי או ויכוח בין שירי מימון לקרן פלס, מעורר עניין לכשעצמו.

בדה ווייס היה אמור להתעורר קרב כזה מעצם התחרות על בחירת הטאלנטים, ולא היא. נועה קירל היא כוכבת גדולה, אבל היא במיטבה כשהיא שרה ורוקדת (כמו במופע המשותף אמש עם אמה, בת טיפוחיה) ועדן בן זקן (לא אכפת לי מה אתם חושבים עליה אחרי שאירחה את הנתניהוז) משמרת אפילו ככוכבת את החמימות המתוקה שמאפיינת אותה מאז ה-"שלושים שקל" ההוא, אבל אין בזה כדי לעורר יותר מחיוך אוהד.

ומה באשר לסטטיק? הוא איש נבון, אבל שבוי בגרוב שהוא בטוח שיש לו ועידן רייכל אמור היה להיות מעין "אמדורסקי רשת", רק שזה לא אופיו - לכן התחושה היא שמישהו הזמין כאן מתי כספי מעלי אקספרס.

אולי זו ההפרדה שיוצר הפורמט בין הכיסאות המסתובבים, אולי צריך להוסיף למי שמסתובב ראשון אפשרות לנעול כיסא של מנטור אחר כדי להליט את הרוחות עוד יותר. דבר אחד בטוח: במצב הנוכחי הדינמיקה בין השופטים כמעט שלא קיימת - וכשהיא כבר קורית, היא לא מספיק מעניינת.

מי עוד לא מספיק מעניין? המנחה, מיכאל אלוני. אלוני הוא שחקן מוכשר, אבל כמנחה הוא לא מספיק כריזמטי. גם כאן אפשר ללכסן מבט לעבר התכנית המקבילה של הזכיינית המתחרה: אתם יכולים שלא לסבול את אסי עזר ורותם סלע - ועדיין להיות מרותקים לדינמיקה הילדותית ביניהם, הרבה יותר משמיכאל אלוני יצליח להצמיד אותכם למסך.

והיו גם דברים מוזרים בגמר אמש. למשל רגע אחרי הזכייה של אמה זיזה כהן בתחרות, היא התראיינה לתכנית "הצינור" של הערוץ, רק שהיא לבשה לא את הבגד שלבשה ברגע הזכייה (בגד אדום שבו הופיעה עם נועה קירל) אלא את זה שבו ביצעה את קטע הסולו. אז יכול להיות שמשהו ממופעי הערב לא היה בלייב?

גם העובדה שקירל, שחיבקה אותה על הבמה ברגע הזכייה, נמצאה איתה כבר על קו הטלפון מעוררת תהיות. חלילה לי מלהטיל דופי, ברוח הימים האלה, בכך שכהן כבר הייתה "מלובשת" בבגד אחר בריאיון הראשון לגיא לרר, אבל משהו שם היה מוזר.

זה לא היה הדבר היחיד שהיה מוזר. תסלח לי הזוכה הצעירה ומלאת החיוניות, שהיא באמת פרופורמרית שאפשר שעוד נשמע עליה (אולי גם בגין הפרס: חוזה הקלטות), אבל ככל שהבנתי המוזיקלית מגיעה, היא לא הייתה הזמרת הטובה בין ארבעת הפיינליסטים.

ניחא לו הייתה זו דעתו של הדיוט כמוני, אבל גם השופטים הנכבדים העניקו את שני המקומות הראשונים לשתי הזמרות שהיו בעליל הטובות ביותר: רננה חובב המהפנטת ואושר כהן עם לוק של אנטי-כוכבת, אבל עם קול של זמרת נשמה (המתמודד הרביעי, תמיר סרי החביב, שהפתיע בעצם הגעתו לגמר, דורג רביעי לאורך כל הערב).

כל זה היה בתוקף עד להצבעת הקהל, שכפי שהצילה את אמה זיזה מהדחה ברבע הגמר (אחרי שהפכה את החלטת השופטים), כך גם זיכתה אותה בתואר אמש.

ואולי זאת עדות טובה לא רק לגבי "דה-ווייס" אלא גם לרוח הזמן: פילטרים מקצועיים כבר אינם נחשבים, סמכות של הורים, מורים ושופטים כבר אינה עומדת להם רק מתוקף היותם כאלה - והכל בידי "נבחרי ציבור", שדעתם גוברת על מיטב שיפוטם של מומחים.

אז אמש חוקקו נבחרי הציבור את פסקת ההתגברות המוזיקלית שלהם - וביטלו את הכרעת ה"פקידים": קירל, סטטיק, רייכל ובן זקן, במשדר גמר ארוך מדי שהיה סיכום סביר לעונה קצרה מדי.

הנה כי כן הצליח גמר דה-ווייס לשקף נאמנה את חיינו בעידן הרשתות החברתיות, עידן שבו לסטנדרטים מקצועיים - מאקטואליה ועד לריאליטי - אין כבר כל תוקף. חבל רק שבכל שאר הגזרות הוא נכשל.