מר בגין, יש לך יורש: העונה החדשה של בייבי בום מצליחה לרגש

אל "בייבי בום" של העונה הנוכחית, זו שנולדה אמש בשעה טובה ומוצלחת, הגעתי קצת אדיש. הסיבה לכך היא שילוב של נסיבות אישיות ולאומיות. ברמה האישית התרחקתי מעט מחוויית הלידה (כלומר, כאב-גבר - שתמיד יהיה רק בגדר צופה בעל עניין מהצד), זו שהייתה קרובה אלי עת שודרו העונות הראשונות של הסדרה.

אין זאת אומרת שהתרחקתי ממחלקת היולדות: אמנם אחרי שלושה ילדים ומעל ל-30 שנות נישואים, נישאתי בשנית למי שמגדירה עצמה "אל-הורית" (כלומר, ילדים חדשים משלי כבר לא יבואו לעולם), אבל רק לפני כשמונה וחצי חודשים, באה לעולם במזל טוב נכדתי הבכורה.

רוצה לומר שהביקור ב"ליס" (איכילוב) למטרת חזרה הביתה עם תינוק או תינוקת, אינו זר לי (רק לפרוטוקול, בתי הבכורה נולדה כשמחלקת היולדות של בית החולים שכנה עדיין בקריה). הנה עוד סיבה שלא להתרגש במיוחד.

גם המתחולל ברמה הלאומית, בעיקר בשנים האחרונות, גרם לי להרהורים נוגים. מצד אחד אנחנו עם ומדינה שמקדשים את הילודה והמשפחתיות (רק ראו מה מתחולל כאן בתחום טיפולי הפוריות). מצד שני, כמי שהתמכרו לפרו-ורבו, אנחנו עושים מעט מאוד כדי להבטיח את עתידם של ילדינו במקום הזה.

במשפט האחרון איני מתכוון רק לדרך המהירה מדי והמעוותת שעשינו מצחוקה המתגלגל של שרה אמנו, עת התבשרה על לידתו הקרבה של יצחק - ועד לסיפור העקידה, אלא גם למה שקורה בדרך, למשל בדמות מערכת החינוך הקורסת.

רוצה לומר, אנחנו עושים מאמצים כבירים להביא ילדים לעולם ומעלים את המשפחה (בצדק!) על ראש שמחתנו, אבל אז מזניחים את עתידם הזנחה פושעת: לא בתחום המשפחתי שבו אנו משקיעים בחוגי העשרה למשל, או בחגיגות בני ובנות מצווה מפוארות, אלא במעטפת הלאומית.

נניח לרגע לצרות היום-יום, שכן צירי הלידה אינם מחכים לאיש, כמו שלומדים על בשרם אלמוג שור ורועי צברי, הזוג הראשון לככב אמש בתכנית, אבל בעוד אנו ממהרים עמם לחדר הלידה, בשבוע 27 בלבד, נאמר משפט אחרון על הנסיבות שהביאו אותי לצפות ב"בייבי בום" מתוך עמדת מגננה מסוימת: מדובר בשיתוף פעולה שנועד להעלות על נס את מקצועיותו של צוות מחלקת היולדות.

כלומר, פרופ' יריב יוגב, מנהל המחלקה, כיכב (או שמא מוטב לומר "התגלה") לראשונה באחת העונות הראשונות של בייבי בום, כשעוד עבד בבית החולים בילינסון. עתה הוא מופיע בעונה הנוכחית כנציג איכילוב-ליס, כשבדרך הוא הפך גם לטאנלט תקשורתי, בעיקר של "קשת 12", שבה הוא משמש כפאנליסט בענייני דיומא.

אין בדברים משום ביקורת אישית על יוגב (שיצא לי להכיר כאיש חביב להפליא), אלא הפניית תשומת הלב לסימני העת הזאת, שבה אפילו התפקיד המקצועי ביותר של רופא מומחה בכיר וראש מחלקה בבית חולים גדול, דורש גם כישורים תקשורתיים.

ועכשיו לזוג שור-צברי שעושה הכל כדי לעכב את לידת בנם הבכור בטרם עת. הזוג הזה כובש את לב הצופים עוד לפני שכוכב (כך קוראים לרך הנולד) הגיח אל מחוץ לרחם, בשלב מוקדם מדי של ההיריון. כזוג סטנד-אפיסטים הם עושים הכל בהומור, שלפחות במקרה הזה, מכסה על פחד, מצוקה והתרגשות.

זה לא צורך להצחיק-בכוח, כמו ב"שיר הליצן" חלילה (ולא רק בגלל שהסוף שמח), אלא דרך חיים שבה מתמודדים גם עם המלחיצה שבסיטואציות עם חיוך.

השניים, שכובשים מיד כל לב, מלמדים גם שמעבר לדרמה הגלומה בכל לידה, גם בייבי בום מצייתת לכלל הראשון של ז'אנר הריאליטי: עם כל הכבוד לעלילה המתפתחת מפרק לפרק, הכל קם או נופל על הליהוק.

בעודי מתקלף בסלון משריון הציניות שעטיתי עלי עם תחילת המשדר, עברה גם בייבי בום מהאישי-זוגי ללאומי: עם צאצא חדש לבית בגין. כן, בגין-בגין, שהיה יריב מר לבן גוריון והיום מוזכר עמו בנשימה אחת כסמל לדור הנפילים מקימי הארץ.

את ההקשרים הפוליטיים נשאיר מחוץ לחדר הלידה, אלא רק נציין שמרגש לראות את חסיה, בתו של מנחם בגין, מלווה את ספיר באום נכדתה, בתהליך - במיוחד כשהיא מיטיבה לשזור ברגע המאושר גם סיפור חיים אישי שיש בו גם כאב גדול.

עם כל הכבוד לייחוס המחייב, לא ניקח כלום מההורים - ספיר ואופיר: חכמים, רגועים (ספיר יולדת כמעט מבלי להרגיש) ולפחות במקרה של ספיר גם רעבים - הדיון על מה להזמין לאכול כל עוד מותר לה, קורע מצחוק לא רק את צוות המיילדות, אלא גם את הצופים בבית.

משלימים את הסט בבייבי בום, אנשי הצוות הרפואי. את קדמת הבמה תופס, לפחות בפרק הפתיחה (של עשר אצבעות!) פרופ' לירן הירש, אבל גם חברי הצוות הזוטרים יותר מתגלים בדיוק כפי שבית החולים שואף להציגם: רגועים, שקולים ומקצועיים.

הידעתם? בניגוד לצוותים רפואיים "רגילים", עוברות אחיות מיילדות קורס הסמכה ממושך שבסופו מוענק להם אישור ליילד.

תודו שזה די מדהים שנדרשת תעודה מיוחדת כדי להוציא עובר מרחם אימו, בעוד כל מה שנדרש כדי להכניסו לשם הוא שני דרינקים ותאורה מחמיאה, אבל מספיק לדבר עלי: צפו ב"בייבי בום" (במרכז הפרק הבא, לפחות לפי המובטח בקדימון, תעמוד ג'מעה בוכרית) ואולי תהפכו גם אתם, כמוני, מציניקנים לרגשניים.