"כמו כל מי שחי בישראל, השבעה באוקטובר תפס אותי לא מוכן. הילדים חזרו מהבסיס וכולנו היינו יחד בבית. אם להודות באמת, לא הבנתי כלום. לא הבנתי מה קורה. התעוררתי מאוחר והייתי בטוח שזו עוד התקפת טילים, אז הכול בסדר. אם צריך נכנסים לממ"ד ומחכים", משחזר המוזיקאי רן אלמליח.
חבריו ל"כנסיית השכל" חיים בתל אביב, והוא ומשפחתו מתגוררים בקיבוץ דורות שבעוטף, במרחק לא רב מדי מהדי הפיצוצים. "ואז התחלתי לקבל טלפונים מחברים בקיבוצים ליד הגדר. הם ישבו בממ"ד ואמרו ששומעים ערבית בחוץ, אבל כולנו חשבנו שאלה מקרים בודדים שתכף יסתיימו. חשבתי לנסוע ולהביא אותם אלינו, אבל פחדנו לצאת מהקיבוץ. בדיעבד, זה היה מעשה נכון כי לא הייתי מצליח לחצות את שדרות".
שלושה ימים אחר כך המציאות החלה לחלחל. אלמליח השקה את גינת הבית בקיבוץ שהתרוקן מרוב תושביו, ולפתע נשמעת ירייה מטווח קרוב. "לא לקחנו הרבה. פשוט לבשנו בגדים, לקחנו את הכלבה וטסנו". באופן אינסטינקטיבי הכיוון הוביל את המשפחה דרומה, לאילת. במשך שעות ישבו על החוף מבלי לדעת לאן ללכת ומה לעשות, כי בתי מלון מסרבים להכניס לשטחם כלבה גדולה. כשנמצא הפיתרון שהתה המשפחה באילת במשך שלושה שבועות עד למעבר למשך מספר חודשים לקיבוץ רמת רחל.
כיום הם שוב בבית, בקיבוץ דורות. "זה הבית. אנחנו מרגישים די בטוחים כי זה אזור שתמיד חי עם האיום. ברור שמה שקרה בשבעה באוקטובר הוא קיצוני, אבל עכשיו, כשאין קסאמים ואין אזעקות צבע אדום, התחושה הרבה יותר נעימה".
ובכל זאת, אי אפשר שלא לחכות לנעל השנייה שתיפול.
"לא יודע, אני יכול רק לקוות. אנחנו לא תמימים - זה לא שעכשיו יש שלום וברור שמשהו יקרה מתישהו, אבל אנחנו נשארים כאן. יש לי חברים שכן עזבו ואני מבין אותם לגמרי, במיוחד אלה שגרים ממש על הגדר או עם ילדים קטנים. אני לא מרגיש שאני צריך לזוז מפה".
להלם לוקח זמן לשקוע. אלמליח מעבד דאגה לאחיו, שעדיין מתגורר בשדרות, וסיפורים ששמע. מנגנון הדחקה מסייע לו להתמודד, אך מסביבו חברים מתפרקים. "אני לא יודע אם זה משהו שאפשר להכיל. אני יודע שאני טוב בלהכחיש דברים", הוא אומר ומוסיף שבשנתיים הראשונות לאחר השבעה באוקטובר הוא לא הצליח לנגן, לא כל שכן ליצור. "לא יכולתי לגעת בגיטרה. בשנה הראשונה אפילו לא יכולתי להקשיב למוזיקה. בלהקה רצו מאוד להופיע בבתי מלון אז הצטרפתי וניגנתי, אבל כמו רובוט, לא מתוך הנאה. היה טוב לי לפגוש עוד מפונים, לשוחח איתם וקצת לחלוק, אבל מבחינה יצירתית לא יכולתי לעשות שום דבר".
ומתי הרגשת שזה חוזר?
"לפני כשנה, ובסוג של בום. בנו לנו חדר מוזיקה בקיבוץ והלכתי לראות אותו, לקחתי את הגיטרה ולא יצאתי משם שמונה חודשים. ניגנתי מהבוקר עד הערב וכתבתי אלבום שלם. לא יכולתי להפסיק לכתוב ולנגן, כאילו כל מה שלא עשיתי בשנתיים שקדמו לכך התפוצץ בבת אחת".
האלבום החדש של "כנסיית השכל", ובו היצירות שכתב אלמליח, נמצא כעת בשלב המיקסים. במקביל הוא משתתף ב"קולות מהעוטף", תערוכה שתוצג במרכז עמיעד ביפו (החל מ-14.9), יוזמה של קרן גרשוני לעידוד האמנים בשער הנגב בשיתוף המועצה האזורית שער הנגב והמרכז הקהילתי. האוצרת איריס אלחנני קיבצה יותר מ-75 אמנים מהמועצות האזוריות שער הנגב, אשכול, שדות נגב ומהעיר שדרות ומלמעלה מ־20 קיבוצים ומושבים, ובהם בארי, כפר עזה וניר עוז.
לצד עבודותיו של אלמליח ואמנים נוספים יוצגו עבודותיהם של אביב אצילי, חיים פרי, רועי עידן, אליקו רייכנשטיין ויובל רביע, שנרצחו בשבעה באוקטובר. הסמיכות בין היוצרים שממשיכים ליצור לאלה שכבר אינם מהווה עדות לזיכרון ותקווה להמשכיות, שמשתקפת גם בעבודות. "הסדרה מציגה תהליך של פירוק והפשטה של אובייקט בעל מבנה ספיראלי.
העבודה הראשונה מציגה את הצורה בשלמותה ומשם מתחיל תהליך של הפשטה. האור והצל אינם עוד מאירים את הצורה, הם הופכים לחומר עצמו. הגבול בין הפנים והחוץ נמחק, והמבנה שנתפס תחילה כשלם הופך לשדה של מתחים ויזואליים", הוא אומר ומדגיש שהסדרה אינה עוסקת בתיאור של אובייקט אלא בוחנת תהליך שבו הצורה מאבדת ממעמדה כישות עצמאית ומתפרקת לרכיביה, "קו , קצב, אור וצל, זמן ומרחב, הפשטה אל הריבוי. הסדרה שואלת מה קורה לצורה כשמסירים ממנה את ההקשר ומשאירים רק את התנועה הפנימית, את המהות האמיתית של האובייקט".
בחרת לשתף את הקהל בעבודה שאינה מוזיקה.
"זה משהו שאני עושה כל חיי. בצעירותי עבדתי המון כאנימטור תלת-ממד, ובשלב מסוים גם הייתי ממש צריך לבחור מה אני רוצה לעשות, כי מוזיקה ואנימציה הם שני דברים שדורשים המון זמן והשקעה. גם כשהתמקדתי במוזיקה, תמיד המשכתי לעשות דברים בשביל עצמי ולא תכננתי להוציא את זה החוצה. וזו אמנות שאני עושה בשביל עצמי והדרך שלי לנוח ממוזיקה ולמלא מצברים. זה מין פינג פונג שמלווה אותי כל חיי".
המדיה החדשה-ישנה הובילה את אלמליח להשתתפות בתערוכות בארץ ובעולם, אך ל"קולות מהעוטף" יש עבורו משמעות מיוחדת: "באזור שבו אני חי יש תחושה שבין הרס לבנייה, ולפעמים הדברים מטשטשים. תמיד יש משהו הרוס ברקע, בור בכביש או איזה בניין. השברים תמיד נוכחים ולצידם יש כל הזמן התחדשות בנייה ותיקונים. בדרך שבה אני רואה את הדברים, ההרס והבנייה מתאחדים. אני לא מצליח להפריד ביניהם".
רמז לאופטימיות.
"אני מאוד אופטימי. אם לא הייתי אופטימי לא הייתי חי פה. אני תמיד חושב שהסיכוי שמשהו טוב יקרה ומשהו רע יקרה שווים, ומאמין שבדרך כלל קורים לי דברים טובים, אז בטח גם הדבר הבא שיקרה לי יהיה טוב".