לאורך עשרות שנים התקיימו בנוף התקשורתי שלנו ביטאונים לרוב, כלומר - עיתונים ששירתו לא רק רעיון מסוים, אלא גם מפלגה. העיתונים מטעם, אולי למעט במגזר החרדי, נכחדו בהליך טבעי.
מי עלה במקום "דבר" המפא"יניקי ו"על המשמר" המפ"מי (אם להזכיר שני שמות בולטים)? מעריב, ידיעות אחרונות ומאוחר יותר גם ישראל היום. אל האחרון, שראוי למבט מיוחד, נחזור מיד.
רוצה לומר, הביקוש לעיתונות-מטעם הלך ופחת באופן טבעי ותחתיה של זו צמחה עיתונות חופשית. למרות החופש היחסי הזה (שכן קשה להגדיר עיתונות שתלויה גם במחלקת הסחר שלה כ"בלתי תלויה" לחלוטין), ביטאה רוב התקשורת בישראל (ולדעת רבים עדיין מבטאת) בעיקר עמדות שנפוצות בקרב המעמד הבינוני, המשכיל והליברלי, שדעותיו הפוליטיות נמתחות מהמרכז (או הימין המתון) ושמאלה.
השינויים בנוף התקשורת - כמו ריבוי ערוצים, ריבוי תחנות רדיו ועוד, לא שינו דרמטית את הנטייה הזאת. פה ושם צצו תחנות שידור כמו "ערוץ 7" (למשל) ששידר לקהל ימני, אפילו ימני קיצוני, אבל במיינסטרים התקשורתי לא חל שינוי דרמטי עקב העובדה שבמקום מהדורת "מבט" אחת, קיבלנו שלוש: המילים הפכו אולי לשפה קלה ונגישה יותר, אבל המנגינה נותרה כמעט זהה.
שובר השוויון הדרמטי הראשון היה "ישראל היום". במבט לאחור קצת קשה לדעת מה תרם יותר לפופולריות שהשיג בתוך זמן קצר: העובדה שחולק בחינם או העובדה ששיקף עמדות שהפכו לפופולריות יותר בציבור ההולך ונוטה לימין.
גם "ישראל היום" ספג בתחילת דרכו נאצות ששמורות היום בעיקר לערוץ 14, הבולטת שבהן הייתה "ביביתון", ואכן היו דברים בגו'. נתניהו פעל רבות למען ביסוסו של העיתון ששירת אותו היטב. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היה פיזורה של הכנסת ה-19 וההליכה לבחירות, בגלל מעבר חוק שנועד להגביל תפוצה חינמית של עיתונים ("חוק ישראל היום", 2014).
מורשת נושכת
בינתיים עבר חתול שחור בין נתניהו למו"לים של החינמון, משפחת אדלסון, וכפועל יוצא שורטט קו מעניין שמפריד בין תומכי ימין לתומכי נתניהו. למעשה, הקרע הזה הוליד את ה"ביביזם" כתופעה מובחנת בתוך הימין, לאמור: כל ביביסט הוא ימני, אבל לא כל ימני הוא ביביסט.
נתניהו אובססיבי לכיסוי תקשורתי. הקריירה שלו נסקה בזכות היותו אשף ההופעות בטלוויזיה ולטענה שהתקשורת הישראלית עיינה אותו מהרגע הראשון, אין כל אחיזה במציאות של תקשורת המיינסטרים שדווקא פינקה אותו בשנים הראשונות.
היה היה פעם גם ערוץ נישה, אפיק שידור שהתקיים בכבלים ובלוויין תחת הכותרת "ערוץ המורשת" מספרו היה 20 והוא שידר תכנים של מסורת יהודית. הערוץ הזה צמח להיות ערוץ 14, שבתחילה עוד איכשהו התיימר לשרת אג'נדה פוליטית ימנית-אלטרנטיבית, אבל מצא את עצמו עובד רק עבור איש אחד.
המספרים נסקו: השנה היוצאת, תשפ"ו, הייתה ללא ספק השנה של ערוץ 14, הרבה לפני שבודקים את האתיקה העיתונאית שלו.
מהדורת החדשות שלו הצליחה להתברג למקום השני בטבלאות הצפייה, אמנם הרחק מאחורי חדשות 12, אבל לאחרונה היא עוברת את המספרים שמשיגות מהדורות החדשות של 13 ושל כאן 11.
תכנית הדגל היומית שלו, "הפטריוטים", השיגה אף היא מספרים יפים מאוד, אמנם ברייטינג של קשת 12 קשה להתחרות (אלא בימים חלשים מאוד), אבל בכמה הזדמנויות הצליחה תכנית האולפן הצנועה להשיג רייטינג שגבר על זה של 13.
הרשת גועשת
אפשר להתווכח מה משך את הצופים לערוץ 14 - והרייטינג הנמוך שמשיג ערוץ 24i, אפילו בשבתו כערוץ 15 מלמד שאולי לא רק התוכן הימני, אלא גם הסגנון התגרני, תרמו לפופולריות של הערוץ, אבל קשה להתעלם מכך שבערוץ 14 פיצחו משהו - אם לא את הצופן הכלל-ישראלי, הרי שבוודאי את הצופן של הבייס.
זאת אולי הסיבה שהרייטינג לא צנח - לא כשנשמעו באולפנים דברי הסתה ובלע ולא כאשר אירעו תקריות עיתונאיות מביכות (הקשה והמוכרת ביותר: "שיחה" עם מי שזוהתה בטעות כ"פצ"רית-לשעבר").
באופן ביזארי העמיקה אפילו הנפילה הזאת, שברמה העיתונאית אין מביכה ממנה, את הקשר שבין הערוץ לצופיו הנאמנים. הכיצד? כי ככל הנראה כלי תקשורת כבר לא יכול להימדד רק ברייטינג שהוא משיג, אלא גם בבאז שהוא מעורר.
כבר למחרת ה"ריאיון" המביך נפוצה ברשת תיאוריית קונספירציה לפיה המרואיינת נשכרה על ידי מישהו כדי להוליך שולל את עיתונאי הערוץ התמימים... כמובן שלא היו דברים מעולם, אבל הרשת געשה, קרבות מקלדת פרצו לרוב - והערוץ זכה לחשיפה על ריאיון שבשידור המקורי שלו צפו רק מתי מעט.
זה לא רק השירות שמעניק הערוץ לראש הממשלה, אלא גם העובדה שהוא יודע לתת לצופים את מבוקשם: המצב הכלכלי הורע? הכל השחרה של התקשורת ה"סמולנית" - הנה, תראו מה קרה לשער הדולר או למדדים בבורסה!
המלחמה מדשדשת ללא הכרעת חמאס או חיסול חיזבאללה? אל דאגה - אנחנו מנצחים בכל החזיתות. לא ייאמן באיזו מהירות הוחלפה הסיסמה אודות "הניצחון המוחלט" (ינון מגל היה הפרזנטור וכובעים הוצעו למכירה) בתזה לפיה החזיתות נותרו פתוחות (כלומר, ההפך מניצחון מוחלט) בהתאם לתכניתו הגאונית של נתניהו.
ראש הממשלה ישן על האף בבוקר ה-7 באוקטובר וגם משהתעורר נקלע לשיתוק גורלי? אדרבא, זה רק מפני שגנרלים חורשי מזימה לא העירו אותו במועד, כדי שחס וחלילה לא יורה להם לנצח...
ואפשר להמשיך כך עוד ועוד: ישראל מבודדת בעולם ומעמדה הבינלאומי בשפל = ישראל הופכת למעצמה אזורית.
כל חיילי צה"ל קדושים, טהורים, יפים ומנצחים - חוץ מהמרטכ"ל שהוא "קפלניסט" (לפחות על פי יעקב ברדוגו, המשוריין החדש של נתניהו), ככל שהמציאות הופכת רעה, מציע הערוץ לצופיו מפלט בדמות מציאות מדומה - ולסחורה הזאת יש ביקוש.
מחפשים ימין אמין
וזה עצוב, כי אפשר גם אחרת, כמו שמוכיחים כלי תקשורת ימניים אמיתיים שמביאים אג'נדה ימנית מבלי להכפיף אותה ללשכת ראש הממשלה, כמו למשל העיתון "מקור ראשון".
למען מי שזז על הכיסא באי נוחות, אדגיש שאפשר להסתייג מהתוכן, אבל כל מי שמאמין בתקשורת חופשית צריך לשאוף לכך שיהיה בישראל ערוץ חדשות שישקף את דעת הציבור שנמצא בין ישראל היום למקור ראשון, שכן ריבוי דעות (בעיקר כאלה שאנו מסתייגים מהן!) הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
נתניהו מחבק את ערוץ 14 לא רק כשהוא או רעייתו מתראיינים שם באופן כמעט בלעדי (ותמיד ראשוני) או כשהוא מעניק לו את זכות שאלת החנופה הראשונה במסיבות עיתונאים (עד כמה שכבר מתקיימות כאלה), אלא גם דואג לו כלכלית. לא בכדי נאמר על חלקים מחוק התקשורת של שלמה קרעי שהם "תיק 4000 על סטרואידים".
אלא שמה שמעניק לערוץ 14 לא מעט חמצן (שכן יש מפרסמים גדולים שנמנעים מלפרסם בו, פחות בגלל דעותיו ויותר בגלל סגנונו), עלול גם להיות צו הסגירה שלו: אם לממשלה מותר להתערב כדי להבטיח לו הכנסה, מותר לממשלה להתערב גם בכיוון ההפוך - וכבר יש לא מעט שתובעים לעשות כן אם יתרחש מהפך פוליטי.
בסופו של דבר, נדמה שגיבור השנה בטלוויזיה, ערוץ 14, הגיע אל תקרת הזכוכית שלו: דבר אחד הוא לא להקפיד על רמה עיתונאית נאותה, קל וחומר על הסגנון, כשאתה משדר בעיקר לבייס. לעומת זאת, מי שרוצה רייטינג דו-ספרתי, חייב לאמץ סטנדרטים מחייבים יותר.
האם ישכיל ערוץ 14 לנפץ את תקרת הזכוכית ולהפוך מערוץ שמשרת איש אחד לכזה שמשרת מחנה שלם? האם יוכל להפסיק להיות ביביסטי ולהיות פשוט ימני? אם התשובה היא כן, הרי שהוא עשוי להפוך לכלי תקשורת רציני ומשפיע הרבה יותר משהוא היום. אם לא, הרי שכוכב השביט יהפוך לשבתאי, לא הכוכב אלא חסיד של משיח-השקר המפורסם, כלומר - תלוי לחלוטין בגורלו הפוליטי של האיש שלמענו התגייס.