אין בשלן שלא מכיר את התחושה המתסכלת: רוכשים את חומרי הגלם הטובים ביותר כדי להכין מנה שהכנת כבר מאה פעמים ושזכתה לשבחים. הציוד מושלם לא פחות מהמרכיבים, המטבח מצוחצח - ובכל זאת משהו משתבש: בטעימה אתה חש שמשהו מהקסם שמאפיין את המנה פג. אולי היית צריך לשמור את הסיר הישן?
זה בדיוק מה שקרה לי בתחילת העונה הנוכחית, עונת הכוכבים של ריאליטי הבישול הפופולרי "מאסטר
שף": למרות שכל המשתתפים הם בעלי רקורד מכובד במטבחים, לרוב לא רק בתחרות עצמה אלא גם בתחום עיסוקיהם, משהו לא הצליח להתלכד לטעם האהוב.
אולי היה זה היעדרו של ישראל אהרוני, אנציקלופדיה של ידע תרבותי-קולינרי שגרם לי להשמיע בסלון ביתי את המשפט (אתנצל מראש על שאני מצטט את עצמי): "אם אהרוני לא מכיר את זה, כנראה שזה לא נועד למאכל אדם".
אולי חסרה לי נוכחותו של חיים כהן, אולי זו של רותי ברודו (כל השלושה הופיעו לאורך העונה ב"תפקידי אורח"), ואולי - כמה מביך להודות - היה זה חסרונם של הסיפורים האישיים של מתמודדים שממליחים את תבשיליהם בדמעות של זיכרון (בדרך כלל מהורה שנפטר).
מכל מקום, כנראה שלא הייתי הסועד היחיד שהתלונן, שכן נתוני הצפייה היו חלשים, ולא פינקו את "מאסטר שף" במספרים להם התרגלה בעבר, או אם להישאר בקולינריה: קצת כמו שף כוכב שמביט ממסעדתו המוקפדת בדאגה על התור הצעיר המשתרך ליד מסעדת ההמבורגרים של משפיען-הרשת.
ועם זאת - ולמרות שאיני "איש של קינוחים", הרי שהגמר ששודר אמש היה כקינוח מושלם לארוחה מאכזבת, שלא הצליחה לשמור על רמה אחידה לאורך כל החודשיים בהם שודרה.
התעללות בלוקוס
שלושה העפילו לגמר: אליהב ששון, סגן-אלוף אחת העונות הראשונות ומעצב אופנה נחשב. חיים כהן, שמעבר לשם המחייב הוא שף בחברת הייטק וגל קספרס, שסיימה שלישית בעונה בה התחרתה - ומאז פנתה לתחום עסקי הספורט (בעלת רשת מכוני פילאטיס).
העפלתה של גל לגמר הייתה מעט מפתיעה. בניגוד לשני המתחרים האחרים היא הייתה פחות וירטואוזית, הכירה פחות טכניקות בישול וחומרי גלם ולמעשה הייתה כל מה שבשלן-ביתי חולם להיות. לכן לא פלא שנפרדה ראשונה מהגמר הגדול (שמרה על המקום השלישי והמכובד), לא לפני שהתעללה בדג לוקוס ענק ויפיפה רק כדי להסיר ממנו חתיכה אחת לתבשיל הדג המרוקאי המשודרג שלה.
התבשיל היה ודאי טעים (אם כי לא כמו הפסטה שהכינה למנה הראשונה), אבל המחזה של הדג היקר והמחולל, גרם לכל מי שיודע כמה עולה קילו לוקוס להזיל דמעה: אתה לא אמור לחרב חומר גלם בשווי אלפי שקלים כדי להוציא ממנו מנה אחת, אפילו אם אתה שף מעוטר בכוכבי מישלן כמספר כוכבי מרום.
דווקא הזוכה במקום השני (או המפסיד בשלב השני של הגמר, תלוי על איזה חלק במנה אתם אוהבים להסתכל), חיים כהן, היה הדמות המרתקת של העונה.
מה היה מיוחד בכהן? הוא הזכיר לי קומפוזיטור וירטואוז: מתי כספי, צביקה פיק, יוני רכטר, עידן רייכל (יבחר כל אחד לפי טעמו) שמסוגלים לחבר מלודיה שנשמעת פשוטה, אבל נשענת על שנים של ניסיונות מפרכים לנגן בטהובן בצורה מושלמת.
כהן הוא קונדיטור שהשתלם ארוכות במסעדות בצרפת, שזה קצת כמו ללמוד מיומנויות לחימה במנזר ביפן שבו הדבר הראשון שממנו אתה צריך להיפטר הוא האגו. רק אחרי שהתחלת מאפס, אתה רשאי לעשות את הצעד הראשון.
לכן כהן התחיל במה שקונדיטור יודע לעשות הכי טוב: לדייק. המנות שלו היו טובות, אבל חסרו את הריגוש שמפריד בין מנה טובה לפנטסטית. השאלה הייתה האם בכהן יש את ה"עוד משהו" הזה.
דרבי קצוות
אם יורשה לי לחטוא ב"איילשניזם", לאו דווקא במובן המילולי כי אם במובן הפילוסופי, הרי שקונדיטור שהופך למאסטר שף עובר ממחוזות הדיוק אל ראי הנפש: כלומר, צריך ללמוד לשחרר, להיות סלחן ולאפשר לעצמך הגזמות מרגשות.
לעומתו טבח שמבקש להפוך למאסטר שף צריך לדעת לביית את היצרים החייתיים שמפעמים בו, ללמוד לכנס ולדייק אותם לכדי מנה מושלמת ומאוזנת.
לכן היה מפגש הקצוות הזה בין חיים כהן לאליהב ששון כה מרתק, כשהשאלה היחידה היא מי יצליח לאתחל את עצמו מחדש: המעצב הססגוני או הקונדיטור הקפדן?
למרות זאת, העובדה שששון ניצח מעידה לא רק על כישרונו הלא מבוטל (אין דבר שהשתוקקתי לו לאחרונה יותר מאשר לנעוץ שיניים ב"קוקלה", הקציצה שאליה כינס סיר שלם של דג מרוקאי), אלא בעיקר על ניסיון: הוא כבר הפסיד בגמר אחד.
התחושה שלי, שכן לא הייתי באולפן בכדי לטעום, הייתה שששון לקח את המטבח הישראלי עוד צעד קדימה בנתיב שהתוו פורצי דרך כרפי כהן, מאיר אדוני, אבי ביטון ואחרים, ששאבו את השראתם מהמטבח היהודי של צפון אמריקה, כפי שהכירו מהבית עם טכניקות וחומרי גלם חדשים ומלהיבים.
זה היה גמר מלהיב: שלוש שעות של בישול (שעה לכל מנה) שנערכו לשעה וחצי של טלוויזיה שגרמה למי שאוהב כדורגל כשם שהוא אוהב להאכיל ולאכול, לוותר על מחזור של ליגת האלופות (זיפזפתי רק בפרסומות) כדי שלא להחמיץ אף ביס.
הנה כי כן נדמתה עונת האולסטארס של מאסטר שף לארוחה בינונית, שבסיומה הוגש קינוח מופלא, כזה שהצליח לא רק לרגש אלא גם לפעול כמתאבן - התחשק לי כבר להזמין שולחן מול הטלוויזיה לקראת העונה ה"אמיתית" הבאה.