תשפ"ו הייתה שנה לא רעה לרבקה מיכאלי, בת ה-88 הצעירה ביותר בישראל ("הייתם פעם בגילי?", היא שואלת את הקהל בהופעותיה). ממש השבוע, רגע לפני פרוץ תשפ"ז, הוענק לה תואר אבירות מטעם התנועה לאיכות השלטון. "כן, עכשיו אני אבירה," היא מחייכת, "ואם תתנהג יפה אני מרשה לך לאחוז בגלימה ובחרב שלי".
מהאבירה העסוקה עד אימה נבצר להגיע לטקס ההשבעה, מפני ששיחקה באותה שעה בקאמרי. אחיה נפתלי, זאטוט בן 80, ייצג אותה שם בכבוד. בחתונת נכדתה מאיה בבולדר, קולורדו, לעומת זאת, בהחלט הצליחה להשתתף, וזו הייתה התעלות רוח של ממש. "זאת הייתה חתונה כל כך טבעית ויפה, כל כך מלאת אהבה. באו רק אנשים שאוהבים את הזוג הצעיר. הטקס התקיים תחת כיפת השמיים, במקום פשוט, קיבוץ כזה, שנקרא גם ג'אנק פארק, ומזג האוויר היה לטובתנו.
היה טקס כל כך מתוק, כולם הפריחו בועות סבון וצחקו ובכו. השניים פרשו את רשימת הערכים שלהם זה בפני זה, כמו שעשו כשרק הכירו. הם חנונים גאונים ומקסימים. החתן עושה דוקטורט בתורת המשחקים, ואיזה עולם קטן, הנכדה של בעלי ראובן ז"ל הייתה מורה שלו בהרווארד. הייתה לי נחת עצומה".
שיירה של הלוויות
בפודקאסט "השעשועון של גבע אהרון" שבו התארחה מיכאלי, הוא התקיל אותה עם פרשיה עלומה מן העבר, שבה נקלעה לכאורה לבית קולנוע שמקרין סרטים כחולים בקופנהגן או באמסטרדם (השניים לא הגיעו להסכמה), והיא בכל מקרה סיכמה במילים: "בסוף הם מתחתנים".
ככה זה עם רבקה'לה. "צורחים מצחוק כל הזמן", מסבירה חברתה הוותיקה דליה גוטמן. "אין שיחת טלפון איתה שאני לא צורחת, וזה רק מדרבן אותה יותר. שני הבעלים שלה התפוצצו מצחוק גם כשהיו מריבות. אתה מכיר עוד חיי נישואים שבהם צוחקים כל כך הרבה? היא השולפת הכי מהירה במערב. אין עוד מוח כזה".
אבל לא רק שמחות היו בתשפ"ו. על כל חתונה יצאה שיירה חדשה של הלוויות. ולא רק "הלוויה חורפית" של חנוך לוין בקאמרי ("שאנשים משום מה מתבלבלים וקוראים לה 'חתונה מאוחרת'"), שאותה שודדת מיכאלי כהרגלה בשני תפקידים קטנים וסוחטי שאגות צחוק, של אלטה בוביצ'ק הכורעת למות (בין הברקותיה: "הם לא יעזבו חתונה חמה עם בשר וקוניאק בשביל הלוויית זקנה קטנה בגשם") והנזיר הבודהיסטי שחמנדרינא, המוגדר כבן-בלי-גיל ונחשד בטעות כמוכר בייגלך תימני בסביבות הרצליה, אף שהוא יותר בכיוון ההימלאיה.
מה לגבי הטריקים והשטיקים
אוי לוין לוין. היה קורע עוד כשכתב את המערכון הקלאסי למיכאלי ויוסי בנאי, עם "הורי החתן, מאין לי לדעת שהם יודעים שאתה מהנדס ושאני אשת מהנדס" ונשאר קורע. ומיכאלי הנפלאה, בת-בלי-גיל מכל בחינה וזווית, מצטטת למעני עוד שורה לפנתיאון מהמחזה: "מה דעתך על ארוחת ערב רומנטית לאור נר זיכרון?" ובכל זאת, אנחנו צוחקים אך המתים בשלהם. מתים להם.
בין אלה ממיודעיה של מיכאלי שהלכו השנה לאן שהולכים היו חיים יבין, שושיק שני, אילן דר, מרים עציוני ("היינו ביחד בטירונות") ודולי פרטון. "דולי ואני לא ישבנו אף פעם לארוחת בוקר", מסבירה מיכאלי, "אבל יש לי יראת כבוד גדולה לכישרון הפנומנלי שלה. כישרון זה הדבר שהכי מרגש ומפעים אותי. אני עומדת משתאה מול כשרונות גדולים".
היא צברה למרבה הצער קילומטראז' בפרידות מחברים ומקולגות, וגם מבעלה השני, ראובן שרוני, שהיה איש ביטוח, בדומה לבעלה הראשון ואבי ילדיה, יורם לייבוביץ' ייבדל לחיים (יוסי בנאי שר להם בחופה את "אהבה בת עשרים", שנעמי שמר תרגמה כה יפה). האם יש לה טיפים למתאבלים טריים?
"האמת שאין לי טריקים מיוחדים. אתה מדפדף באלבומים ומזיל דמעה או שתיים. לפעמים אני נתקעת בחברים הכי משמעותיים, כמו נעמי או יוסי. לאחי (פרופ' דן מיכאלי, שהיה בין היתר מנהל איכילוב ומנכ"ל משרד הבריאות ומת ב-2006, בגיל 72- י.פ) אני הכי מתגעגעת, כל הזמן. אבל עם כל האחרים, העצב מלווה אותי ומיד אחר כך מגיעה הבשורה הבאה. בערך כל בוקר מבקשים ממני להספיד מישהו.
אפילו על בריג'יט בארדו ביקשו שאומר כמה מילים, והמפיקה שהתקשרה מהרדיו שיבשה את שמה עד כדי כך שלא הבנתי למי היא מתכוונת. בסופו של דבר, כשהבנתי, הסברתי שהמנוחה ואני לא היינו חברות קרובות וגם שאף פעם לא התבלבלו בינינו, וקיבלתי פטור. אני עצמי נמצאת מה שנקרא על קו התפר. אני שואלת אנשים אם יש להם משהו שהם רוצים לתת לי להעביר אל הצד השני. ומה שעצוב זה לא רק שהחברים מתים, אלא גם שהמעריצים הולכים ומתמעטים".
אופס, עשיתי את זה שוב
זה כמובן לא מדויק. הקריירה שלה שלא תיאמן, התחילה כבר בגיל 11 בתוכניות ילדים ב"קול ישראל" ("זאת הייתה תנועת הנוער שלי"), ומאז רק זינקה משיא אל שיא במשך שבעה עשורים - מספיק רק להגיד שמות כמו "ניקוי ראש", "סיבה למסיבה", פסטיבלי ילדים ("לצבי יש בעיה"), הנחיית פסטיבלי הזמר לסוגיהם ודורותיהם, מופעי בידור מצליחים והצגות תיאטרון בלתי נשכחות, סרטים כמו "חסד מופלא" של עמוס גוטמן (תפקיד דרמטי עדין ומרטיט לב; היא חששה שאנשים יצחקו כשיראו אותה, אבל גוטמן אמר לה שהעיניים שלה "מספיק עצובות") ו"הנכס" של דנה מודן (עוד תפקיד דרמטי יפהפה, שחלקו בפולנית שוטפת, אף על פי שמיכאלי אינה דוברת את השפה), וסדרות לנוער עכשווי כמו "שקשוקה".
כשהייתה בת 57 בלבד (צעירה מגילו של בנה כיום), כבר הוקדשה לה התוכנית "חיים שכאלה", וכבר אז קשה היה להאמין ולתפוס את היקף ההספקים וגודל ההישגים של אישה אחת קטנת קומה, שמרבה לפנטז מה היה קורה לה עם עוד 10 סנטימטרים כלפי מעלה, וש"מכירה בחסרונותיה יותר מכל מבקריה", כדברי גוטמן, רק שאופס, אין לה חסרונות. בתוכנית עצמה אפשר היה לראות שכולם היו בניה. רובם כבר אינם איתנו, כולל המנחה והעורך (שעליו אמר דני סנדרסון: "פעם כמעט מתי וכל חייו של עמוס אטינגר עברו לנגד עיניי"), ונעמי שמר, אהוד מנור, מני פאר, ספי ריבלין ואחרים.
אבל בניגוד למה שנדמה לה, מעריציה רק הולכים ומתרבים. והימור פרטי שלי: גם הטוקבקיסטים הכי אלימים, שמאחלים לה את הדברים הכי איומים בגלל דעותיה הפוליטיות, אוהבים אותה בסתר לבם. את רבקה'לה שהיא האחות הגדולה והמצחיקה של כולנו, מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אמרו את זה קודם, לפניי, למשל אלון עידן שכתב עליה ב"הארץ": "היא לא ענקית תרבות, היא התרבות עצמה. היא מוכשרת עד כדי כך שהמילה 'כישרון' מרכינה ראש בפניה. במובן מסוים, לא היא צריכה לקבל פרס ישראל, אלא ישראל צריכה לקבל פרס רבקה מיכאלי".
אותם טוקבקיסטים מרי נפש ורושפי שנאה, שרואים בכל גילוי של שמאלנות בגידה, יוצאים נגדה דווקא בגלל הנימוקים שהביאו בין היתר לזכייתה בתואר האבירות של התנועה לאיכות השלטון ("במשך עשורים פעלה כקול עצמאי, ביקורתי ואמיץ בשיח הציבורי הישראלי, הגנה על חופש הביטוי ועל ערכיה של חברה דמוקרטית ופלורליסטית ושימשה דוגמה למעורבות אזרחית פעילה") או בפרס שולמית אלוני ("היא מאוד חסרה לי") לקידום זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים. והם ימשיכו לרדוף אותה על הדברים שהיא אומרת כעת לוואלה, בקול צלול ובנחישות, ערב השנה העברית החדשה.
"אני רוצה להאמין שנתחיל להבין סוף סוף את האזור שאנחנו חיים בו. ושייפסקו ההתעללויות בפלסטינים. זאת זוועה, זוועה. כל הנוחבות תוצרת הארץ, גם בשבתות. מי האנשים האלה, שאפילו לא שומרים שבת בשם המעשים הנוראים האלה?".
לא כואב מדי לקרוא על זה? את לא מסוגלת להעלים עין לפעמים?
"אני מכריחה את עצמי לדעת איפה אני חיה. הגרמנים אמרו 'לא ידענו', אבל אני ידעתי. אני יודעת, ולכן אני יושבת בגוף המייעץ של ארגון 'בצלם'. אופירה אסייג שאלה אותי אם אני לא מתחרטת על זה, ועניתי לה שאין ברירה, אני חייבת להסתכל במראה".
"רבקה'לה רואה אנשים ומתעניינת באנשים", אומר דליה גוטמן. "היא נלחמת על צדק ושוויון ונגד עוולות, אבל הכל על מצע של אהבת אדם אמיתית ועמוקה".
זמרת ששת השירים
"תשטוף את העפר מן העינים, בנימין זאב", היא שרה פעם להרצל חוזה המדינה (מילים: יענקלה רוטבליט, לחן: יאיר רוזנבלום), "תשטוף את העפר מן העינים, שים יד על הלב/ ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?".
בסרט התיעודי היפה שעשתה עליה תמר טל ענתי ב-2022, נראית מיכאלי בין היתר מניפה את דגל ישראל באיזו צומת, ומשתתפת בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית, שבהן מתנוססים שלטים עם כיתובים כמו: "הרצל היה קופץ מהמרפסת". זו לא אותה המדינה האהובה שבה נולדה מיכאלי בתרצ"ח (אביב 1938), דור עשירי בארץ, ועל ערכיה המקוריים התחנכה, בשכונת זכרון משה בירושלים; "ורק ירושלים אפס-שתיים", כפי ששרה פיצי כרובית שלה ב"ניקוי ראש", שם גם התחפשה ליאסר ערפאת, ובכלל נגאלה מ"הנאיביות הפוליטית שלי ומהירחמיאליות הירושלמית שלפיה כל מה שדובר צה"ל מוסר הוא אמת לאמיתה וקודש הקודשים למשל".
בעבר שרה (היא מכנה את עצמה "זמרת ששת השירים") גם את מילותיה של נעמי שמר ב"אקטואליה", שמעולם לא נשמעו אקטואליות כמו היום: "לא יעלה על הדעת/ המדינה משתגעת/ לי זה אוכל את הלב/ המדינה בהיפנוזה/ בלי הרדמה בלי נרקוזה/ תנו איזה ואליום או פרוזאק/ רע לי, אני מתעלף".
"אם ביבי יבוא להופעה או להצגה שלי", היא אומרת, "והוא לא יבוא, כן? - אני אגיד לקהל: 'גבירותיי ורבותיי, נמצא איתנו הערב ראש הממשלה', ואם הוא יבוא אליי מאחורי הקלעים, אתנהל מולו בכבוד. אני אפילו לא יודעת אם הוא זוכר שהתראיין אצלי ב'סיבה למסיבה', אי אז בתחילת דרכו. זה היה נורא בעיניי איך שהתנפלו על עדן בן-זקן כשביבי בא להופעה שלה. יש לה היסטוריה ארוכה איתו, וזה לא עושה אותה פחות זמרת בעיניי. אני עדיין מכירה בכשרונה".
את שומעת שירים שלה בבית?
"היא לא מאלה שאני מחפשת את הדיסק האחרון שלהם".
איך את מסתדרת עם דעותיו של בני ציפר, שמבקר ספרים בתוכנית הרדיו שלך ב-FM103, "באה לשבת", ומפגין חיבה מופלגת לראש הממשלה ובעיקר רעייתו?
"אני אוהבת את בני אהבת נפש, ואהבתי אליו רק התגברה אחרי שבילינו ביחד בפסטיבל מטולה לשירה, שנערך במשכנות שאננים. פגשתי גם את המשפחה המקסימה שלו - אשתו הארכיאולוגית, בתו היפהפייה והנכד שאפשר לאכול אותו מרוב שהוא משגע. את דעותיו של בני אני מקבלת כמו שאני מקבלת את הפפיון שלו. אני יכולה לא להבין אותו, כמו שאני לא מבינה כל מי שמצביע ביבי, אבל אני לא פוסלת אנשים. החברה הגאונה שלי, נעמי שמר, הייתה מאוד ימנית. התווכחנו הרבה, אבל נשארנו חברות עד הסוף. אבא שלי היה רוויזיוניסט שעבד עם ז'בוטינסקי, ואמי הייתה חברת מפא"י".
מה דעתך על גדי איזנקוט?
"אני מחבבת אותו. הוא נראה לי איש ישר, אבל אני נורא מפחדת שיחטוף תסמונת בני גנץ. עד עכשיו אני לא מבינה מה עלה בדעתו של גנץ כשנתן לביבי לתמרן ולרמות אותו כך. אין לך עיניים בראש?"
אין מנוס מלדבר על הפיל העצוב שבחדר. "כולם, כולם, כולם", כפי שכתב יהונתן גפן ב"קשר אייר", "יצאו מן הארץ או יצאו מדעתם". שני ילדיה של מיכאלי, יונתן ומיכל, חיים שנים רבות בארצות הברית, הרחק ממנה. שלוש נכדותיה (מאיה, טלי ועמליה) חיות באותה יבשת, ואילו הנכד הרביעי, עמרי, מתגורר באנגליה, והוא קולנוען צעיר שסבתא רבקה כבר השתתפה בשניים מסרטיו הקצרים, ותתייצב ללא היסוס לכל פרויקט שלו אם רק יבקש.
"לראובן יש שני נכדים ברילוקיישן, ולי אין חבר אחד שאין לו בן או בת בחו"ל", היא מציינת בפשטות. "זה לא בהכרח מייחד אותנו הישראלים, כי בכל העולם מתערבבים אחד בשני. אבל אצלנו בכל זאת יש איזו תחושת נטישה של הבית, המולדת. הצער הגדול שלי הוא לא רק על כך שפספסתי במידה רבה את הסבתאות, אלא שהנכדים שלי לעולם לא יקראו את הספרים שיש לי בבית. אני יכולה להבין את אלה שעוזבים. זה מקום כל כך תובעני, שלא מספק את הנוחיות המינימלית שמדינה צריכה לספק - היכולת להתקיים מהמשכורת בכבוד, לשכור דירה, לקנות דירה. כאמור, הגירה תמיד הייתה ותמיד תהיה. דוד יהושע, אחיה של סבתא שלי, היגר לפלימות' שבאנגליה, ובמשפחה העריצו אותו וקצת קינאו בו. הוא בא לביקור אחרי מלחמת השחרור, הביא לי מתנות ולקח אותי לטיולים".
"ילדות קשה" היה שמו של ערב מערכונים שמיכאלי העלתה עם יוסי בנאי. גם ילדותה שלה, היא מספרת, לא הייתה קלה. "קיבלנו חינוך קפדני והייתה משמעת כהוגן. היו גם מכות כשצריך. בכיתה א' שמו אותי על כיסא ודיקלמתי את 'מגש הכסף'. לא זכור לי שטרחתי להצחיק את בני הבית. אצלנו במשפחה היו רק אנשים רציניים, רופאים ועורכי דין, ואני יצאתי הכבשה השחורה, הליצנית, האנאלפבתית, שלא גמרה אוניברסיטה. בהתחלה גם הייתי עצלנית ומרושלת ואיחרתי כל הזמן לכל מקום. למזלי זה נרגע עם השנים".
מוסר העבודה שלה הוא אחד הדברים הראשונים שכל חבריה ועמיתיה ממהרים לציין. "היא האחרונה להתלונן או לבקש קיצורי דרך והנחות", מספר בהתלהבות תום חודורוב הצעיר שמשחק לצדה ב"הלוויה חורפית", וגם ישמש כדרמטורג בהצגה הבאה של מיכאלי בקאמרי, הפעם בתפקיד ראשי, "שלום בית" (מחזה: גלעד שמואלי, בימוי: שיר גולדברג). כשסימסתי לו שאני כותב על רבקה מיכאלי "הנפלאה באדם", הוא אישר מיד שאכן כך. "אני לומד ממנה המון על מקצוענות וסקרנות למקצוע. היא ניגשת לכל תפקיד חדש בעיניים רעבות, כאילו זו מתנה. הסבלנות שלה והצניעות שלה הן לא מהעולם הזה. היא יכולה לגעור בי על טעויות בעברית כמו 'מכנס', אבל היא גם הכי מפרגנת בעולם".
בין היתר, מיכאלי יצאה מגדרה מהצגת הפרינג' שבה מככב חודורוב בתיאטרון המשולש שבמרכז הגאה בתל אביב, "גבע לא יכול להתאהב" (מחזה: אמיר זלוטר, בימוי: רום רזניק), והמליצה עליה בכל פה בכל פורום אפשרי, גם בתוכנית הרדיו שלה. כשרונות חדשים מסעירים אותה בבירור, והם מגוונים להפליא, למשל נונו וג'ימבו ג'יי והסטנדאפיסט רועי שילה שהוא גם מוזיקאי, ואמן הג'אז תום אורן, וגם אמונה מחפוד, אמנית היפ-הופ ופואטרי סלאם שמגיעה מהתנחלות אלקנה. מיכאלי מתפעלת גם מיכולות המשחק של עדן גולן שגילמה את נכדתה בסדרה "זרות", על פי ספרה של ליהיא לפיד, שתעלה בינואר.
רגל אחת צוחקת, השניה בוכה
חשוב לה להתעדכן בכל ועד כמה שאפשר (דווקא מסלנג היא קצת פחות מתלהבת; "את בלתי", ניסיתי עליה ללא הצלחה), וזה שומר אותה צעירה וחדה. במערכון קורונה ב"זהו זה" השתתפה מיכאלי לצד כלות פרס ישראל ליא קניג (אוטוטו 97 ולא מפסיקה לעבוד) וחברתה גילה אלמגור, הצעירה ממנה בשנה (שמכנה אותה בחיבה REBECCA GIBS, על שם דמות שולית במחזה "העיירה שלנו"). גילן המשותף עומד כיום על 272 שנה, ושלושתן הן פחות או יותר פרסומת מהלכת לנעורי נצח.
"רבקה'לה היא הגברת הראשונה של הבידור הישראלי, בלי תחרות בכלל", קובע צדי צרפתי שביים אותה בערב היחיד "שעות נוספות". "אין עוד אמנית ברמה שלה שנגעה והטביעה חותם בכל תחום אפשרי, ואין דבר שהיא לא יודעת לעשות, ויותר טוב מכולם. יש לה חושים של חיה. והכל בלי טיפת מאמץ, נראה שהכל בא לה מהשרוול. היא פשוט נכנסת לבמה וכובשת מיד. מיד".
היא גם יודעת לרקוד, נכון?
"רקדנית היא לא. זהו, מצאנו דבר אחד שהיא לא טובה בו, תודה לאל!"
לעניות דעתי, הכישרון של מיכאלי הוא ברמה בינלאומית לחלוטין. היא הייתה יכולה בקלות לאכול את הוליווד בלי מלח ולבנות קריירה שלא הייתה מביישת שחקניות אופי וקומיקאיות כמו תלמה ריטר, ננסי ווקר, ננסי מרצ'נד, קרול ברנט וכמובן ג'ואן ריברס. וודי אלן ומל ברוקס כבר לא יגלו אותה לדאבון הלב, אבל פדרו אלמדובר עדיין יכול, מוזמן וגם חייב.
היא פותרת סודוקו "בינוני" כמעט כל בוקר, ומקפידה למלא את הוורדל של ה"ניו יורק טיימס" לילה לילה, וגם להמציא מילים שמתגלות כאמיתיות להפתעתה. בינתיים עשתה רילוקיישן משלה, ואחרי 50 שנה באפקה עברה למגדל דירות במרכז העיר, מרחק הליכה מהקאמרי (אם כי פה ושם רגל אחת שלה צוחקת והשניה בוכה) ושאר מעוזי התרבות. "בתל אביב יש הכל", היא אומרת בסיפוק, "ויש גם קהל איכותי שהולך להצגות, קונצרטים והפגנות".
לא מזמן ראתה מי שהמציאה את המילה "להיט" את יהורם גאון בהופעה חיה. "שכחתי איך הוא מחזיק את הקהל בכף ידו. זה היה מדהים".
את גאה בו?
"גאה בו? מה אני, אמא שלו?"
אתם בני אותו דור.
"אני לא סופרת טבעות, אנחנו לא עצים".
לסיום, היא מאחלת למדינה האהובה שלה להשתקם מהריסותיה הפיזיות והמטאפוריות. "השיקום עשוי לקחת שנים, ואולי כבר לא יתרחש בקדנציה שלי, אבל אסור לאבד תקווה".