דמיינו את הסיטואציה הבאה: אולם הרצאות ב-NYU , על הבמה יושבת מוניקה לוינסקי, משוכלת רגליים, הקהל שמולה מונה סטודנטים שבאו לשמוע אחת ולתמיד את האמת. היא מוארת, הם בחשכה. צבעי השחור-לבן מדגישים את האורות והצללים. ההבטחה הכמוסה לשמוע אמת גורמת לנו להפוך קהל לפנים המאירות של לוינסקי. וזו הבעיה, כי את "האחת ולתמיד" מוניקה כבר סיפרה בעבר. גם בספר אוטוביוגרפי, וגם בתוכניות אירוח, ואפילו בהשתתפותה כסלברטי מנחת שעשועונים או מעצבת תיקים. חלק מהאמת שלה היה עצם הפיכתה לסלבריטי פעילה.
אבל גם אם כבר שמענו את הסיפור הזה, הוא משווק שוב בסרט "מוניקה בשחור-לבן" כחשיפת האמת ובעיקר כחשיפת הכאב. מוניקה באה לדבר על הכאב שלה. נדמה שהמניע שלה לחשיפה נוספת, הצורך שלה לספר הכל לסטודנטים ולסטודנטיות, הוא הצורך באמפתיה. היא בסך הכל רוצה שאמריקה תמחל לה, ויותר מכך, שאמריקה תאהב אותה. האשה הצעירה היושבת מול אנשים הקרובים לגילה, במוסד אקדמי רב מוניטין, ומספרת על הרומן שלה עם הנשיא, היא המתוודה הנצחית. כמו הווידויים הטלפוניים שלה לאשת סודה לינדה טריפ שהקליטה את שיחותיהן בשקדנות, גם הפעם היא מוכרחה לדבר. כאילו חשיפה נוספת תוכל לבטל את החשיפה הקודמת. כאילו פתיחת הצמצם עד סופו תבטל את הדימוי שלה שנקלט והונצח על הרשתית הקולקטיבית של אמריקה.
ולפעמים היא גם מצליחה. מוניקה חייכנית, רבת קסם, מבינה טלוויזיה. הקהל שמולה נהנה. היא מצליחה לעורר אמפתיה כשהיא מספרת את סיפורה על בת השכנים שנוצלה על ידי איש חזק ובעל השפעה ובעיקר על ידי מערך יועציו. מבחינתה, היא מספרת, זה התחיל כמשהו מגניב. הנשיא היה חתיך. הוא קנה לה ספר שירה ודיסק של אנני לנוקס. ברגעים האלה, כשעיניה מתנוצצות ברגש, היא מצליחה לסחוף את הקהל. לוינסקי מחייכת אליהם, פניה מוצפות נהרה. לפעמים נדמה שיש אפילו זיק של אירוניה עצמית בעיניה, אך לא, מוניקה מאמינה למוניקה עד הסוף. היא המאזינה הקשובה ביותר לסיפור של עצמה. נדמה שהיא מעולם לא יצאה מהחדר הסגלגל, עודה שם, הימים ימי קלינטון, והיא מאוהבת בנשיא. מבחינתה זה עדיין ה-סיפור. היא הנערה שהיתה נאהבת ואחר כך נדחתה.
מוניקה לוינסקי מגוללת את הסיפור על כל פרטיו כתשובות לשאלות מהקהל. לאט-לאט הקהל הופך לקהל ביתי, אוהד. קריאות עידוד נשמעות בעיקר מנשים שמביעות הזדהות. וזה מה שמוניקה רוצה - הזדהות, חמלה, ניקוי תדמית באמצעות האתר המכובד של האוניברסיטה והשידור ברשת HBO. היא עדיין זקוקה להכרה. מדבריה נדמה שמה שפגע בה יותר מכל היתה התנכרותו של קלינטון אליה, לפני ואחרי חשיפת הרומן. היא, שהיתה אהובה ונחשקת, נשארה לבד. את האישור שלא ניתן לה מאהובה היא מחפשת שוב, הפעם מהקהל. הווידוי הציבורי שלה מזכיר טיפול פסיכולוגי קבוצתי, מטופלת אחת מול הפסיכולוגים בקהל ובבית. מוניקה מבקשת מהקהל להחזיק לה את היד, ותוך כדי זה מרוויחה כסף ופרסום. נדמה שהיא התמכרה לצורך לדבר את עצמה עוד ועוד, להשאיר את הרומן ההיסטורי שלה חי ובועט. מי ששמרה את השמלה הכחולה בארון, מבקשת לשמור גם את עצמה בתודעה הציבורית, אך ללא הכתמים.
בתוך המשדר הארוך משולבים קטעי ארכיון. נראים בהם צילומים מהדיונים, עיתונאים הצובאים על ביתה ואמה המתמוטטת של מוניקה. מדי פעם חודרים גם אירועים אחרים, כמו פריימים מההתקפה האמריקאית על עיראק בזמן דיוני הוועדה. כי כשאמריקה התענגה על מה עשתה או לא עשתה מוניקה, היא המשיכה לנהל את העולם. הריכוז האובססיבי של ארה"ב ברומן של הנשיא הפך את הטרגדיות האמיתיות ללא-סיפורים. מלחמה והפצצות בבוסניה, עוני בעולם השלישי ובאמריקה, פערים חברתיים וכלכליים היו כלא היו מול הסיפור של מוניקה עם הנשיא. שנים אחרי, מוניקה עדיין רואה את הסיפור שלה כסיפור המרכזי, וצופי הטלוויזיה בארה"ב ממשיכים להתמכר לבועות הסבון של "ערכי משפחה" מול "מין אוראלי" ו"רומן מהצד". פניה של מוניקה עדיין יכולים להסתיר לאמריקה את שאר העולם. האמת לפי מוניקה תמיד מעניינת יותר מהאמיתות האחרות, אותן אמריקה לא רוצה לבלוע.
* הסרט "מוניקה בשחור-לבן" משודר בערוץ 2 ביום שלישי בשעה 22:00
קבוצת תמיכה
13.5.2003 / 10:08