האיחוד האירופי

כמה כבוד וגאווה הביאה לנו בקי גריפין עם בחירתה לתפקיד המנחה הישראלית באם.טי.וי. הבנתי שגילה קצב כבר הכינה את הבקלאוות. אבל הבחירה הזאת מגיעה בזמן מאוד מוזר. דווקא כשישראל מנתקת את עצמה אט-אט ממקורותיה של התרבות המערבית לכיוון אתנוצנטרי, על סף הבדלני, מגיעה הבשורה הזאת, וחייבים להודות שהניחוח שלה כמעט הזוי.

כאילו, מה לנו ולאם.טי.וי? הרי אפילו את הדיסק החדש של מדונה אי אפשר להשיג פה בצורה מסודרת, אז מנחה באם.טי.וי היא בוודאי לא מה שיעזור לישראל להשתלב במרחב ולבטח לא תשפר את איכות חייו של מי מהצעירים שגדלו באווירה הנוחה של השפע התרבותי של שנות התשעים (מה שנקרא "דור האם.טי.וי") ועכשיו נאלצים להביט בקיום הפיזי שלהם כשהוא מתרחק לחלוטין מערכי הצריכה שאליהם הורגלו בימיה היפים של הגלובליזציה המתפתחת; זו שאם.טי.וי היא אחת המחוללות הגדולות שלה.

הבחירה בגריפין לתפקיד היא מעניינת – באם.טי.וי הקפידו לבחור את הבחורה הכי לא ישראלית שהם יכלו למצוא. שם לא ישראלי, חזות לא ישראלית, שפתיים לא ישראליות, מבטא אמריקאי. לא יהיו שם גמגומים והמוצא האתני לא יוסגר, אפילו לא ברמז. הדבר מתאים למדיניות הרשת: גריפין תחליק באופן טבעי לעמדת המגישה הקוסמופוליטית, חסרת האופי, שהרשת דואגת לטפח בשנים האחרונות בהתאמה ללוח השידורים החד גוני. יש מגישים סקנדינבים וגרמנים ואנגלים, כולם נשמעים ונראים אותו דבר ומגישים אותם קליפים של לינקין פארק. אם בשנים היפות של התחנה הכרנו בקנאות את השמות של כולם ואת תחומי ההתמחות שלהם (איפה רבקה דה-רובו, סימון אנג'ל ומריאן ואן-דר פלוכט, איפה?), אזי עכשיו כל המגישים באם.טי.וי הם אנונימיים ותבניתיים לחלוטין. הדבר זהה למצבן של שדרניות גלגל"צ – המעבר לקו מוזיקלי שמרני מכתיב את השימוש באנשים משעממים שלא יפריעו לקצב המונוטוני של הפלייליסט.

גריפין היא קישוט יחצני, הישראליות שלה היא גימיק ואין לה שום ערך מבחינת אם.טי.וי זולת הנוכחות האסתטית הנעימה והשפה הקולחת. באם.טי.וי גם ילמדו אותה להתלבש קצת יותר אלקטרו-קלאש וקצת פחות טובהל'ה. ולא פלא, אם כן, שהדבר האחרון שאתה חושב עליו כשאתה מסתכל עליה הוא מוזיקה. זה כנראה גם הדבר האחרון שהיא חושבת עליו. לבחורה פשוט אין יצר קיום Fאנקי. מי שצפה בה כשדרנית קווים חמודה וקפואה במשחקי ליגת העל בכדורסל יודע במה מדובר.

אני נזכר בעדן הראל, הנציגה הראשונה, שהיתה כל כולה לבנטיניות מתפרצת ושמחה; היא באה מתוך תרבות הקלאבינג, ייצגה את הדור הצעיר בישראל, את הטעם שלו, האנרגיה, את כור ההיתוך, את המזרח והמערב. לא בכדי היא היתה אחת המגישות המוצלחות של אם.טי.וי אירופה מאז ומעולם – עדן הגשימה חזון אוטופי של איחוד אירופי מחד ושמירה על המאפיינים התרבותיים האינדיבידואליים מאידך. לכן לא מפליאה התחושה שבקי גריפין בעצם לא נוסעת לאם.טי.וי כמי שמייצגת, כמו שאנחנו אוהבים, את המדינה, אלא כמי שבורחת ממנה אל קיום יותר נוח ומרופד, שם היא תתמסמס בקרבתם של הגויים ותשכח מאיפה היא באה ולאן היא הולכת.