למקרה שנעדרתם ממרחבי המרשתת לרגל החג, נגלה שזו סערה כהוגן בוויכוחים מרים סביב הסרט "נזק אגבי", שזכה בפרס השופטים בפסטיבל ונציה וגרף לא רק את הפרס היוקרתי, אלא גם דקות ארוכות (היה מי שספר 24 דקות!) של מחיאות כפיים מהקהל שנכח באולם.
מעטים (בין המגיבים ברשתות) שיבחו את הסרט, ככזה שחשף באומץ את מעשי ישראל בעזה, מאז הטבח (שלהבנתי אינו מוזכר בסרט). הרוב הגורף של התגובות גינה את הסרט ואת היוצרים כמי שמלבים את שנאת ישראל בעולם ומוציאים את דיבתנו בין הגויים.
המשורר הפופולרי נועם חורב אפילו כתב על כך שיר-מהיר ושר התרבות והספורט, מיקי זוהר, הודיע שיפעל לשלילת אזרחותם של היוצרים.
המשותף לכל המגיבים, המתלהבים, הפוסלים, המשבחים, המשוררים והמתלהמים: איש מהם לא צפה בסרט.
אם לזקק את המשפט האחרון, הרי שבמשך קרוב ל-48 שעות, סוערת דעת הקהל בישראל בגין סרט שאין לנו מושג (אלא רק עדות שמיעה) לגבי מה שנאמר בו - תודו שזהו שיא ישראלי חדש!
קשה לדעת איזו סערה, אם בכלל, יעורר הסרט "נזק אגבי" (ר"ת: נז"א) ברחבי העולם. בוודאי שקשה להתייחס לעדויות שמובאות במסגרתו כל עוד אי אפשר לדעת האם מדובר בעדות אמת או ב"עדויות", במירכאות.
בלתי אפשרי לנחש האם הוא אכן ישחיר (עוד יותר) את פניה של ישראל, מה שכן אפשר לקבוע בוודאות על הסרט הזה עוד לפני שצפינו בו, הוא רק שגם אם אינו חושף את מדיניותה המכוונת של ישראל בעזה, הרי שהוא חושף בהחלט את אופיינו בכל הקשור לדיונים פנימיים שהופכים להיות עימותים בתוכנו.
התקשורת אשמה 1
תכף ניגע בהיבטים שונים של "נז"א", אבל קודם כל, שאלת תם: מה באמת קרה בעזה? כלומר - גם אני כמו רוב הישראלים הייתי עד צפייה לזוועות 7 באוקטובר. גם אני עקבתי אחר תגובת ישראל ושידורי החדשות האינסופיים שטרם תמו.
גם אני, כמי ששירת בצה"ל כלוחם בסדיר ובמילואים, בטוח שככלל צה"ל מנסה לשמר מוסר אנושי בתוך סיטואציה מורכבת - ויחד עם זאת אני מבין שככל הנראה היו לא מעט "חריגים", כלומר - יוצאים מן הכלל הזה, במלחמה האחרונה.
אבל ככל שיש אמת עובדתית ותמונת מצב שאינה תולדה של זווית ראייה: מה באמת קרה בעזה? כאן עלי להודות שכצרכן של תקשורת ישראלית, אני קצת מבולבל.
מצד אחד קראתי בעיתון "הארץ", לא רק על אותם "חריגים" שהוזכרו לעיל, אלא שאפשר אף שהחריג הפך לנורמה. קראתי על מדיניות מכוונת של הרעבה כאמצעי ענישה ואולי עידוד גירוש ("הגירה מרצון") של אוכלוסייה אזרחית.
מצד שני, בערוץ 14 ראיתי איך מונים את מספרי ההרוגים הפלסטינים בעזה, כאילו היה זה טורניר כדורגל שיוכרע על יחס שערים, מהללים דחפורים שהורסים בתים ומייחלים להרג אזרחים.
מה שקורה בדרך כלל, במקרים כאלה, הוא שפונים לבורר "אובייקטיבי", אל תקשורת המיינסטרים, למשל לערוצים 11-13, בדגש דווקא על זה שבאמצע, 12, שמהדורת החדשות שלו היא הנצפית ביותר.
כמה פרטים בלתי-תלויים קיבלתי מהתקשורת הישראלית שאמורה להיות מאוזנת-יחסית? מעט מאוד. מצד אחד ברור ש"רצח עם" כטענת המלעיזים אינו מתחולל בעזה, כלומר - אין הרג שיטתי וממוסד של אזרחים.
מצד שני, עם עשרות אלפי הרוגים בצד הפלסטיני, פחות ממחציתם מחבלי חמאס ורבים מהם ילדים, ברור שהיו במהלך שלוש השנים שחלפו מאז הטבח, גם פגיעות רבות בחפים מפשע.
רוצה לומר, התקשורת הישראלית כשלה מלספק לי תמונת מצג אמינה על מה שהתחולל בעזה בשלוש השנים האחרונות.
שר ההסברה
שר התרבות של ישראל, מיקי זוהר (תודו שעצם המשפט האחרון מעלה חיוך מריר), כבר הודיע שיפעל לשלילת אזרחותם של יוצרי הסרט בגין בגידה... על כך נאמר רק: בלה בלה בלה.
למה התגובה הילדותית? כי לא רק שלשר זוהר אין את הסמכות או היכולת לשלול ממישהו אזרחות. אלא בגלל שלמשרד התרבות אין כל קשר לנושא.
הסרט הופק במימון בריטי, כלומר - גם אם נניח שהוא כולו שקרי ושפגיעתו רעה, אין לו קשר לתקציבים שעליהם חולש משרד התרבות והספורט.
עכשיו נניח לרגע שתפקידו של משרד התרבות אינו רק לעודד יצירה ישראלית מקורית, אלא גם לגייס אותה לשירות הנרטיב הישראלי. מה היה אמור לעשות שר תרבות שהוא גם פטריוט ציוני ונלהב?
הנה הצעה: כבר ב-8 באוקטובר, עת התבררו ממדי הזוועה, היה שר התרבות אמור ליזום פגישה עם שרת ההסברה (שעדיין כיהנה בראשות המשרד שעוד היה קיים אז) ועם שר החוץ כדי לחשוב איך ניתן לרתום את עולם התרבות והיצירה הישראלית לשירות ההסברה.
מה עשה בפועל השר זוהר? ובכן, כלום ושום דבר - כמו רוב עמיתיו לממשלה, שהיו משותקים מאימה (פחות מהמראות הנוראיים ויותר מהחשש שמא אלה יעלו להם בכיסאותיהם).
ספק גדול אם ברמת המשאבים שמוקצים לנושא אפשר היה לחולל שינוי בדעת הקהל העולמית כלפי ישראל, בטח כשממול ניצב הכסף הקטארי (שהצליח לזהם, על פי החשד, גם את משרד ראש הממשלה), אבל התהודה היחסית שזכו לה שני הפרקים של "פאודה" המצליחה, שעסקו באירועי היום הנורא ההוא, מוכיחים שאפשר לספר גם סיפור אחר.
רוצה לומר, מיותר אפילו להיכנס לדיון העקרוני בדבר שלילת אזרחות ליוצרים, כאילו היה מדובר באפשרות חוקית ריאלית, כאשר שר התרבות של מדינת ישראל לא עשה דבר וחצי דבר כדי שיוענק ביטוי לצד "שלנו" בדיון.
אמנות ואחריות
ייאמר מיד: יוצרים אינם מחויבים לנהוג באחריות ציבורית. לפעמים אפילו להפך - כוחה של האומנות לאתגר את מחשבתנו נעוץ לעיתים בהתנהגות שאינה מקובלת, פרועה ופורצת גבולות.
מיכלאנג'לו למשל, אם להיתלות באחד האילנות הגבוהים של היצירה האומנותית, חפר גופות מקברן, עניין שהיה כרוך בעונש מוות מוצדק בעיני הכנסייה והחברה של אותם ימים, כדי להיטיב ולצייר את גוף האדם - והוא ממש לא היחיד. רוצה לומר, אומן אינו חייב לנהוג באחריות.
אם נדמה למישהו שמדובר בכתב הגנה על יוצרי נז"א, אז ממש לא. כי יש הבדל בין אחריות חוקית לאחריות מוסרית, למשל זו שנובעת מתיווך הוגן של מציאות.
אם לי, כצרכן של תקשורת ישראלית (אבל גם בינלאומית) חסר מידע לגבי מה שקרה בעזה, הרי שהקהל העולמי הוא כמעט טבולה-ראסה. על הדף החלק הזה בחרו היוצרים לצייר בצבע של דגל פלסטין, מבלי להזכיר אפילו את הנסיבות המורכבות של האירועים.
אחריות חוקית אין להם, אבל מה עם אחריות מוסרית? יהיה זה מוגזם אולי להטיל עליהם את האשמה לפגיעה עתידית בישראלים ברחבי העולם בגין הסרט (שמעט מאוד אנשים יראו ושעיקר הסערה שחולל ויחולל היא בתוך גבולות ישראל), אבל מתקבל כאן הרושם ששוב מיהר מישהו לרקוד ריקודי מה-יפית לעיני הפריץ.
זה לא שאין לי ביקורת כלפי ממשלת ישראל וצה"ל (ולא רק על מה שנעשה או לא בעזה), אבל את הכביסה המלוכלכת הזאת אני מעדיף לכבס בבית פנימה - ולא "לשבור שתיקה" במימון זר בפני גורם זר. למה? כי אני אזרח ישראלי לפני שאני אזרח העולם - ולפחות בעיני זה אינו כשל מוסרי ברמה האוניברסלית, אלא חוסן מוסרי בפני "יוניברס" שהפסיק להבדיל בין טוב לרע.
תפסו אמריקה
נדמה לנו ששנאת ישראל פושה ברחבי העולם בגלל המלחמה בעזה - ובין היתר גם בגלל יצירות שמחזקות את הנרטיב הפלסטיני, כמו נז"א. גם אם יש בכך משהו, זהו רק חלקיק קטן מן האמת, שמשקף קצת את שיגעון הגדלות הישראלי.
לאינטלקטואלים במערב יש קונפליקט מוסרי עם עצמם, הרבה לפני שיש להם בעיה אתנו. הקונפליקט הזה נשען על הידיעה שכל הדמוקרטיה המערבית והתרבות השבעה שאפשרה את יציקת התבנית המוסרית שלה, לא היו מתאפשרים בלי גזל שיטתי, ניצול, כיבוש וקולוניאליזם.
את עוולות העבר אין הם יכולים לתקן, לכן הם מעצימים את עוולות ההווה. האנגלים, הצרפתים, ההולנדים והאמריקנים (רשימה חלקית מאוד) שמחקו עמים ותרבויות בשם החמדנות, משתמשים בישראל שנלחמת על קיומה בתוך מרחב עוין, כדי למרק את מצפונם.
הוסיפו לזה את השנאה העצומה המפעמת בלבבות האירופים כלפי ארה"ב, שהתפתחה בהדרגה לאורך העשורים האחרונים והגיעה לשיא בעת כהונת הנשיא טראמפ - והנה לכם מתכון מושלם לשנאת ישראל לא רק כעומדת בזכות עצמה, אלא גם כמשרתת האינטרס האמריקאי.
זה מכעיס, זה מקומם, זה מעורר את הרצון לשמוע את ולדימיר פוטין שואג ככה שהשאגה תהדהד לא רק במדינות מזרח אירופה, אלא גם במרכזה ובמערבה, ועדיין, למרות הידיעה שאירופה נגועה במוסר כפול ושיש ישראלים שמנצלים את המצב כדי לרכוב על הגל הזה, זה לא פוטר אותנו מהחובה לרצות להבין מה בדיוק נעשה בשם כולנו בעזה - אפילו אם בשביל להגן עליו בחום.
התקשורת אשמה 2
התקשורת הישראלית אינה אשמה רק בעובדה שאנחנו לא יודעים מספיק על מה שקרה באמת בעזה, אלא אפילו ברדידות השיח הציבורי סביב הסרט הזה, שנזכיר: איש בישראל עוד לא ראה...
"הסרט הישראלי שמתעלם מזוועות ה-7 באוקטובר ופוגע בחיילי צה"ל - זכה בפרס בינלאומי" נכתב בכותרת במשדר חדשות הבוקר (ניב רסקין) של קשת 12. ובהמשך, בכותרת משנה: "'נזק אגבי' שמציג עדויות בעילום שם על הנעשה בעזה לכאורה ופוגע במוניטין המוסריות הישראלית".
צדיק בסדום של הפטריוטיזם בשקל, היה יונתן ריגר, עורך התרבות של החדשות, שהציג עמדה מאוזנת יותר וביקורתית לא רק נגד יוצרי הסרט, אלא גם נגד הפופוליזם של שר התרבות למשל, כמו גם נגד מי שממהרים לבקר אותו מבלי להיחשף אפילו לפריים אחד ממנו.
ובכן, אין דרך קלה לומר את זה, לכן פשוט נניח את זה כאן: גם אם ישראל נהגה במוסריות מאז 7 באוקטובר וגם אם העולם מפגין מוסר כפול בנוגע לנעשה בעזה, הרי שבכל הקשור ל"מוניטין" (כהגדרת חדשות 12) של מוסריות ישראלית - הרי שזה כבר פג מזמן. לכל היותר סרט שכזה יעניק משנה תוקף למה שחושבים עלינו היום ממילא ברחבי העולם, בצדק או שלא.