נז"א חייב להיות קריאת השכמה. פאודה לבדה לא תציל את ישראל

יש לומר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "נז"א" עושה עוול לישראל. תחת מעטה של תיעוד וחשיפה הוא מציג כתב אישום חמור נגד צה"ל, הנשען במידה רבה על עדויות מוצללות שקשה לבחון, לאמת ולהצליב. כאשר מדובר בהאשמות בסדר גודל כזה, אין די בעדויות שאיננו יודעים מי עומד מאחוריהן, מה היה תפקידם של המעידים, לאיזה מידע נחשפו ומה מתוך דבריהם נבדק מול מקורות אחרים. זו אינה רק שאלה של מתודה מחקרית. התוצאה היא ש"נז"א", סרט המבקש לעסוק בנזקיה של המלחמה, משית בעצמו על ישראל נזק תדמיתי שקשה לשער את השלכותיו.

בעולם שכבר רווי בדימויים, בהאשמות ובדעות קדומות על ישראל, סרט כזה אינו נשאר באולם הקולנוע. הוא נעשה חומר גלם. עבור מי שאינם מכירים את מורכבות המלחמה, ועבור מי שממילא מבקשים לראות בישראל מדינה פושעת, אין עוד צורך בהוכחה. הסרט מספק להם חותמת תרבותית, לכאורה: הנה, הישראלים עצמם מעידים. מכאן הדרך קצרה אל הרשתות החברתיות, הקמפוסים והפגנות הרחוב, ושם ההבחנה בין ביקורת על ממשלת ישראל, דה־לגיטימציה של המדינה ועוינות כלפי ישראלים ויהודים עלולה להיטשטש במהירות. חומר כזה אינו יוצר את השנאה שקיימת מקדמת דנא, אבל הוא עלול לספק לה תחמושת ולהוסיף שמן למדורה שכבר בוערת.

חמור לא פחות הוא ההקשר. אפשר לחקור כל פקודה וכל תקיפה ישראלית. מדינה דמוקרטית חייבת לעשות זאת. אבל מלחמת עזה אינה מתחילה בתקיפה ישראלית מן האוויר. היא מתחילה ב־7 באוקטובר ובמלחמה מול חמאס, ארגון שבנה במשך שנים את כוחו הצבאי בתוך מרחב אזרחי צפוף. כאשר מוציאים את החלק הזה מן הפריים או מקטינים אותו עד שהוא נעשה כמעט תפאורה, לא רק מתעדים מציאות. מעצבים אותה מחדש.

זו תופעה שיש לגנות בכל פה. ביקורת היא נשמת אפה של חברה דמוקרטית; יצירת תמונה חד ממדית במסווה של חקירה היא דבר אחר. קל במיוחד לעשות זאת כאשר החומר משתלב בנרטיב שכבר קנה לו אחיזה בחלקים של עולם התרבות והאקדמיה במערב: ישראל כחזקה ולכן כאשמה, הפלסטיני כחלש ולכן כקורבן בלבד, והמלחמה כמתחילה ברגע שבו ישראל משיבה אש.

אבל דווקא כאן אסור לישראל להסתפק בכעס. תגובת צה"ל לאחר שהסרט כבר זכה בפרס ממחישה את עומק הכשל. מה הטעם להגיע עם כתב הגנה כאשר פסק הדין התודעתי כבר הופץ ברחבי העולם? הסרט הוקרן, הפרס הוענק, הכותרות נכתבו והקטעים החלו לחיות את חייהם ברשתות. ואז מגיעה ישראל ומגיבה.

כך אי אפשר לנהל מערכה על נרטיב.

מן הכיוון ההפוך, כדאי להתבונן בהצלחה של "פאודה" בעולם הערבי. לא משום שהסדרה היא יצירת הסברה ישראלית, וטוב שכך, אלא מפני שהיא ממחישה את כוחה של התרבות הפופולרית לפרוץ מחסומים שהסברה רשמית מתקשה לעבור. היא מכניסה את ישראל אל הסלון הערבי לא באמצעות הודעת דובר או סרטון ממשלתי, אלא באמצעות סיפור, דמויות, שפה ומורכבות אנושית. הצופה אינו נדרש להסכים עם ישראל, אך הוא נחשף אליה מעבר לקריקטורה הפוליטית המקובלת.

זהו לקח חשוב למערכה על הנרטיב. הסברה במאה ה־21 היא כבר פרופסיה בפני עצמה. היא מחייבת מומחי דיגיטל ורשתות, אנשי קולנוע וטלוויזיה, יוצרים, חוקרי תרבות ומי שמבינים כיצד נרטיב חוצה גבולות. המדינה אינה צריכה לכתוב את התסריטים או להפוך אמנות לתעמולה. תפקידה לבנות תשתית, לפתוח דלתות, להנגיש סיפורים וליצור חיבורים. עוצמה רכה אינה גורמת לעולם לאהוב את ישראל; היא מאפשרת לו לראות אותה במלוא מורכבותה.

בעולם הנוכחי, טיקטוק, אינסטגרם, סרט תיעודי, סדרת טלוויזיה ופסטיבל קולנוע אינם מעטפת תקשורתית של המלחמה. הם זירת מלחמה בפני עצמה. תמונה אחת יכולה לנוע בעולם מהר יותר מתגובה רשמית; סיפור אנושי חזק יכול לגבור על מאה עמודים של נתונים.

ולכן "נז"א" צריך להיות גם קריאת השכמה.

ישראל זקוקה לפרופסיה. ליוצרים, במאים, תסריטאים, מפיקים, אנשי רשת, חוקרי תרבות ומומחי דיגיטל. לא כדי לייצר תעמולה ממשלתית גסה. תעמולה כזאת בדרך כלל נכשלת. המטרה צריכה להיות בניית יכולת לספר את הסיפור הישראלי באופן אמין, מורכב, אנושי ובעיקר בזמן אמת.
כאן הולך ונפער פער מדאיג.

ישראל מפגינה יכולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות מרשימות, אך מתקשה לתרגם הישגים בשדה הקרב להבנה של מעשיה בזירה הבינלאומית. יש לישראל לעיתים עוצמה קשה מן המתקדמות בעולם, לצד עוצמה רכה שאינה עומדת באותו קנה מידה.

וזו הסכנה האמיתית שנחשפת בפרשת "נז"א". אפשר לגנות את הסרט, להתווכח עם שיטותיו ולדחות את מסקנותיו. אבל אסור להסתפק בכך. כי במלחמת הנרטיבים אין די בכך שהסיפור שמספרים עליך אינו נכון. אם אינך מספר את סיפורך בעצמך, מישהו אחר יעשה זאת במקומך.

"נז"א" הוא מבחינה זו גם מעשה שראוי לביקורת חריפה וגם קריאת השכמה. השאלה היא האם הפעם ישראל תתעורר לפני הסרט הבא, ולא אחריו.