התערוכה החדשה של עמית קבסה, כשאני לא מצייר אני הולך לחפור (אוצרת: יעל כץ בן שלום) תיפתח מחר, חמישי, במוזיאון אשדוד לאמנות.
קבסה, השומר על נוכחות מתמדת בשדה האמנות מזה כעשרים שנה, מציג גוף עבודות חדש של ציורים מופשטים בפורמטים גדולים, המוצבים בחלל המוזיאון ויוצרים מרחב המטשטש את ההבחנה בין פנים לחוץ. מעשה הציור של קבסה מדגיש כי לציור יש ביוגרפיה, היסטוריה וֶהֶקשר.
העבודות המופשטות המוצגות בתערוכה מסמנות נקודת מפנה ביצירתו. הן נוצרו במציאות של מתח, טראומה ומלחמה מתמשכת. הן מסרבות להציע דימוי קונקרטי ומבטאות תגובה הכרחית למשבר, שהחל עוד לפני השבעה באוקטובר והחריף אחריו.
הציור של קבסה הוא ביטוי לצורך להתרחק מהייצוג ולהתקרב אל האדמה, להיות חלק
מ"ציור פעולה", "להיות בעולם" ללא תיווך, להיות בציור. קבסה פועל במרחב פיזי הכולל את
הסטודיו וגם את החורשה הממוקמת לידו. הוא חפר שם בורות, בריכות מים קטנות וטיפח
צמחייה שהפכה לגן.
התנועה מהבד אל האדמה ומן האדמה אל הבד מגלמת את המעבר
ממרחב של הוויה אל מרחב של תודעה המתבוננת בעצמה. קבסה מתייחס לציור כאל אירוע
המייצר חוויה בזמן אמת, מעין חפירה מטפיזית אל מה שנמצא תמיד מתחת לפני השטח,
ברובד הגאולוגי והארכאולוגי של המציאות.
לציורים של קבסה איכות היפנוטית של מגע פראי של כתם בכתם, צבע בצבע, קו בקו.
לעיתים, כפות הידיים מחליפות את המכחול, מתערבות אחרי שהצבע או הבוץ כבר נחתו על הבד.
שכבה ועוד שכבה נבנות בטבעיות כמו טחב גן יפני, כמיסוך ושקיפות בו־בזמן.
לא אחת הציור טבוע בירושות קודמות — שאריות אורגניות, קמטים וסדקים, שנוצרו ממשיחות מכחול
שיבשו על הבד ומטופלות מחדש. בציורים ניכרת גם השפעה של ציירי עבר, קלוד מונה,
למשל, מתוך דחף להתמקם בתוך מסורת ציורית.
הציור, שנעשה בתנועה מימית בתוך מרחב אדמתי, מבקש לפרוץ את פני השטח בכתמים,
צלולים או עכורים; לחשוף את מקצב משיחות המכחול המחפשות אחר הנביעה, שאינה
צריכה נימוק או עיבוד אינטלקטואלי, אלא מתגלמת בהתרחשות, שקבסה מכוון אליה
באמצעות הגוף. אפשר להתבונן בציור של קבסה כ"קומפוסט", לעקוב אחר התפרקות
הדימוי, הטרנספורמציה שלו, והסימן שהוא מותיר. ציוריו של קבסה מכוננים מערכת יחסים
בין עולם־גוף־אדמה ומייצרים חוויה הדורשת נוכחות פיזית, זמן ותנועה.