"מי אתה, נפתלי בנט?", שואל ארי שביט בפתח ספרו "שעת אמת". האמת? כבר פגשנו תעלומות מסעירות מאלה. בנט והטי-שרט טוחנים ראיונות בכל פינה, אפילו בפודקסט ההיתולי של יובל קצה, אבל מעבר לסכנת מחיקת הערך של המותג, שממילא מידרדר בסקרים, נדמה שמעולם לא הייתה שם חידה גדולה מלכתחילה.
שביט התלווה אל בנט במשך כחצי שנה וצבר כמאה שעות שיחה איתו. קשה להגיד שהצליח לחלץ ממנו משהו שלא ראינו או שמענו או ידענו או הרגשנו שידענו לפני כן, ובוודאי לא משהו שממש השתוקקנו לדעת. נראה ששביט עלה על הסוס הלא נכון. מי שהסתמן לרגע כראש הממשלה הבא כבר מזמן איננו כזה. השם המפורש "גדי איזנקוט" נזכר בספר 12 פעמים. "חוסר היכולת של איזנקוט ובנט להתאחד במחצית הראשונה של 2026 הפליא אותי", כותב שביט, בתסכול של אזרח וגם של עיתונאי שנשאר עם הסחורה הפוליטית הפחות חמה ביד.
מאה שעות שיחה הולידו הרבה סיסמאות ונאומי בחירות פומפוזיים יותר או פחות ("אנחנו צריכים להשיק תהליכים של החלמה, יצירה, בנייה מחדש והתעצמות". כל הקלישאות כולן יוצאות במחול אחד, אולי לצלילי הגבעתרון?) או תנ"כיים-לייט ("אני לא משה ולא חצי משה, אבל כמו משה אינני יכול לעמוד מנגד"), התפארות בהישגי עבר מרשימים יותר או פחות ("אני פותח את הייבוא של גבינות קשות ומוריד את מחיר הגבינה הצהובה"), סקופים ברמת "אני בן זוג שמבשל במטבח את מעט המנות שאני יודע לבשל" (עוף עם אננס; עוף עם תמרים; עוף עם בירה) או וידויים בנוסח "אני גם השטותניק שאני, שממציא מעשיות הזויות שלפעמים מצחיקות ולפעמים משמימות את כל בני המשפחה".
נו, אז הוא קצת נושך
השטותניק שהוא הונצח לדיראון עולם בחיקוי גאוני של ערן זרחוביץ' ב"ארץ נהדרת", כנבעך מארץ הקלוצים, שעד היום מקשה לקחת אותו ברצינות או להתייחס אליו כאל ווינר (אקזיט יפה לחוד) או מנהיג טבעי. נראה שהרצון בספר היה להרחיק מהאובייקט כמה שיותר את זמזומי הזרחוביצ'יאדה ולעודד מראית עין רצינית, כאילו בנט לא עשה את הסרטון ההוא שבו היה ראובן מ"כמעט שבת שלום" של זרחוביץ'. כאילו הקהל הישראלי שזוכר הכל לא יזכור.
בכלל, יש מעט מדי הומור בספר, וזה מעט מוזר. וצילום העטיפה, שבה בנט מחבק בהתרגשות חייל מבוגר במדים, שניצב בגבו למצלמה, הוא כבר קרינג' מזוקק, כמעט פרודי/נועם-חורבי בפאתוס שלו. משהו כמו: "חייל יקר, חייל גיבור/אותך נפתול לא יפקיר בבור/אכלת חצץ, בלעת חול/עכשיו בוא לחיבוקי גדול".
בנט גם נושך פה ושם, אבל שוב לא מחדש ("ביבי הוא מנהל גרוע מאוד. אין אצלו תכנון, אין ניהול, אין יכולת ביצוע... וגרוע מכך: הסביבה רעילה") או סתם לא הולך עד הסוף. על עמיחי שיקלי הוא אומר, "אדם צבוע ושר כושל", אבל שוכח לדבר על הכישלון שלו עצמו כמי שהמציא פוליטית את הפגע רע הזה. שלא לדבר על עידית סילמן שפירקה במו ידיה הבוגדניות את ממשלת בנט, אבל משום מה הוא מציע רק חמלה כלפיה והבנה למעשיה, ואפילו לא מתחיל לתקוף אותה, דווקא כשכמעט מתבקש שיחדל להיות קצין וג'נטלמן ולו לרגע. רוב הזמן אין לספר שיניים.
אכן, אין דברים כאלה
השריטה בחייו של בנט ששמה איילת שקד נותרת בלתי מטופלת לחלוטין. מה יש או מה היה באישה הזאת שלקח את בנט לאן שלקח? עד כמה הוא מתחרט על החבירה אליה? עד כמה היא מהדהדת אותו ולהפך, ועד כמה סדיסטי-מזוכיסטי היה הקשר הזה. תשובות תחפשו במקומות אחרים.
הפועל "ש.ר.ת" חוזר בספר שוב ושוב. "היה לי ברור שאני חייב לשרת בסיירת שמפקדיה ולוחמיה הובילו את מבצע אנטבה", "בסופו של יום אעלה על הפסגה מנגד, שממנה אוכל לשרת את עם ישראל" (כלומר, בכל זאת יותר משה מחצי משה), וגם חזון שאפשר רק לייחל שיתממש, אם כי סיכוייו אפסיים: "על כל המשתמטים יושת מס לכל החיים. אם בחרת שלא לשרת - לפחות תתמוך במשרתים". הסטיקרים נכתבים מעצמם. נפתלי בנט - בא לתת שירות! עם נפתלי בנט כולם משרתים! נפתלי בנט- המשרת שלך!
שביט, כזכור, מגיע אל כתיבת הספר הזה אחרי נפילה מגובה רב, בעקבות תלונות שספג על הטרדות מיניות. עולמו כמעט חרב עליו, אישית ומקצועית. בפועל היה פה מפגש בין שני אנשים מצליחים שטעמו גם את טעמה המר של תבוסה פומבית משפילה, אבל שביט בחר שלא לעשות בזה שימוש ספרותי. אולי בספר אחר, או בחיים אחרים. בינתיים נודע כי הוא מתעתד לכתוב ספרים נוספים על פוליטיקאים ישראליים.
דובר הוצאת כנרת זמורה דביר גם מסר בתשובה לשאלתי, שהספר מומן על ידי ההוצאה ולא נעזר בתקציב כלשהו מטעם מפלגת יחד. כך או אחרת, בסופו של דבר מדובר בקמפיין בחירות לכל דבר, המוגש בפורמט של ספר בכריכה רכה.
הספר מזגזג בין מונולוגים של המראיין לאלה של המרואיין, המשופעים בהרבה "אין דברים כאלה בעולם, ארי. אין עמים כמו העם הזה". בנט מצטייר כפי שהצטייר תמיד. איש חם ונוח לרוב הבריות, נחמד ולפעמים נחמד מדי. זה חזק ממנו כנראה. הוא כבר נבלע חיים על ידי חיות הטרף של הפוליטיקה הישראלית ולא נודע כי בא אל קרבן. מה יהיה הפעם? "זהו זה, ארי", אומר בנט - יותר גבינה צהובה מכריש לבן - לשביט. "זה הסרט. ובעיניי אין יפה מהסרט הזה". עכשיו נותר רק לראות כמה אנשים יקנו כרטיס לסרט שבנט חי בו.
ארי שביט, "שעת אמת", כנרת זמורה דביר, 272 עמ'