אז מה, אתם מאמינים לשקרים של טלי גוטליב או לדמעות הורים שכולים?

ברשותכם נפתח דווקא בזוטי זוטות, בשולי "חשיפה" של חיים אתגר אמש, מהתוכניות החשובות והמזעזעות ששודרו כאן לאחרונה - ומאחר שאנו מצויים כמעט בערב יום הכיפורים.

התנצלות מגיעה לחיים אתגר ולצוות תוכניתו, מאחר שכאשר נחשפתי ל"חשיפה", עוד בטרם התוודעתי לתוכן המשדר, הייתי משוכנע שמדובר בעוד פרק של ה"מתחזים", כלומר משהו על נוכל שהטריד דוגמנית שאיש לא שמע את שמה עד למשדר, תוכנית ששיאה בעימות בין אתגר למתחזה.

גם אחר כך, כשכבר ידעתי על מה יסופר ב"חשיפה", לא יכולתי שלא לחשוב שמדובר באחד מאותם סיפורים, שמזעזעים ככל שיהיו, קראנו, שמענו וראינו כמותם כבר אלף פעמים, עדויות ממקור ראשון של אירועי 7 באוקטובר.

אלא שהתברר ששום דבר לא הכין אותי למה ששודר באמת, כי מה שהוגש לצופים בפועל היה מסמך תיעודי מרתק, סיפור עצוב וקשה בכמה רבדים.

הרובד הראשון הוא הסיפור האישי-משפחתי של משפחת שושני, במרכזו מירה, אם המשפחה ובכירה בשב"כ, תושבת קיבוץ כפר עזה.

הרובד השני הוא הרובד הארגוני, זה של שירות הביטחון הכללי: איך מרגישים חברים בארגון שכשל, אנשים שהקדישו את כל חייהם להצלת נפשות מישראל - אחרי שכשלו במשימתם באופן מכפיר שכזה?

שורה תחתונה: יש ביניהם כאלה שיצאו להסתער עם אקדח על עשרות מחבלים, השליכו את חייהם מנגד - ובכל זאת יישאו בליבם את תחושת האחריות עד אחרון ימיהם.

הרובד השלישי הוא הרובד הפוליטי: מי שרקחו תיאוריות קונספירציה מבחילות, שפכו שמן על מדורת ההסתה - ששירתה אותם פוליטית והפיצו שקרים נוראיים על אנשים שחלקם כשל באופן נחרץ במשימתו, למרות שהם טובים, נאמנים ואמיצים.

מירה שושני הצטרפה לשב"כ כדסקאית זוטרה, אי שם בשנות העשרים לחייה. היא הצטיינה והלכה מחיל אל חיל, עד שקודמה להקים יחידה מיוחדת בארגון, כזאת שמתמחה בהתחקות אחר תנועותיהם של בכירי חמאס בחו"ל, במטרה ללמוד על כוונותיהם ובמידת הצורך לסכל את הכוונות ואת האנשים.

משפחת שושני מכפר עזה היא משפחה לפוסטר הכל-ישראלי, או כמו שהעידה מירה - שהרגישה תחושת גאווה לא רק על הישגיה המקצועיים אלא גם על כך שחינכה את ילדיה כראוי.

כמו כל אזרחי ישראל גם מירה התעוררה לבוקר 7 באוקטובר מרעש האזעקות והטילים - ומיד התייצבה על משמרתה בטלפון. לקח לה כשעה מתחילת המתקפה להבין שמחבלים חדרו לקיבוץ. גם אז סברה, כרבים, שמדובר בחולייה - ולא בפשיטה של אלפים.

תוך כדי שמתבהרת תמונת המצב, נפגעה בשכונת "הדור הצעיר" בקיבוץ ביתה, אופיר שושני: אין עין שלא תדמע נוכח תיאורי ההורים השכולים, האמא שמנסה להחזיק את ביתה הפצועה בקו הטלפון והאב, שי, שמנסה לחלץ אותה עד שנפצע בעצמו.

"אלה לא רגשות אשמה, אלא אשמה" מתמצתת מירה את תחושת הכישלון והאשמה שתישא לאורך כל חייה על שהיא נחלצה מהתופת בעוד ביתה נרצחה - מקום שאולי מחייב עצירה ומעבר אל הדרג המדיני.

ניחא שזה לא חש אחריות, אשמה או בושה על שהתחולל באותו הבוקר, במשמרת שלו ותחת אחריותו, כי בשוליו, שלמרבה הצער הפכו למיינסטרים (לפי סקרים אנו למדים שקרוב ל-40% מתושבי ישראל מאמינים לתיאוריות הבגידה למיניהן), צצו מהרגע הראשון האשמות חסרות שחר נגד שירות הביטחון הכללי.

ייאמר מיד, שב"כ נכשל כישלון חרוץ בפענוח הרמזים המטרימים למתקפה, אלא שיש הבדל תהומי בין כישלון, חמור ככל שיהיה, לבין בגידה - כלומר שיתוף פעולה עם האויב.

טלי גוטליב יכולה לעמוד מעל דוכן הכנסת, מוגנת בשכפ"ץ של חסינות (שאותו היא מבקשת להרחיב) ולהשמיע דברי בלע, שקרים מוחלטים על הוראה שנתן כביכול ראש שב"כ לחלץ עובדים של הארגון מקיבוץ כפר עזה כבר בשעה 03:30 לפנות בוקר. מי יתבע ממנה דין וחשבון על עלילת הדם?

צמד המילים האחרון ראוי להבחינה נוספת, בשבוע שבו הוא נשמע הרבה בהקשר של הסרט "נז"א" - מבחיל לחשוב שחלק ממי שביקרו בחריפות את הסרט ויוצריו (ככל הנראה בצדק רב) הם גם מי ששותפים לעלילת הדם שהפיצו גוטליב ואחרים על שירות הביטחון הכללי והעומד בראשו (מבלי להפחית כהוא זה מאחריותם המקצועית של האחרונים).

הדברים לא נאמרים ב"חשיפה" אלא רק לקראת הסוף, אבל אין כאן דרך שלישית: או שמאמינים לטלי גוטליב, שעתה מבקשת את אמון הציבור תחת ישות פוליטית אחרת, או שמאמינים לדמעותיהם של הורים שכולים שאיבדו את היקרה להם מכל, אסון שירדוף אותם לכל אורך חייהם.

מילה טובה מגיעה לא רק לחיים אתגר, אלא גם לצוות "קסטינה" בראשות אמנון רבי, שהצליחו להביא סיפור מורכב באופן מרתק ומאלף, שהפך אותו לאחד החשובים שסופרו כאן לאחרונה, גם בעיניים של צופה ששלוש השנים האחרונות הפכו אותו למחוספס, שלא לומר ציני - ובכלל זאת דמע אמש נוכח העדות המטלטלת.