לפני מספר שנים שאלתי קולגה בתאגיד השידור הגרמני, אם גם שם האמן צועד לתחרות כשהוא יודע שהיא יכולה להרוס לו את הקריירה. היא הסתכלה עליי בעיניים פעורות ושאלה בפליאה: "איך אפשר להרוס משהו שלא קיים?". המשפט הזה, שמצליח להיות מצחיק ואכזרי בו זמנית, נשאר איתי מאז.
אם מחפשים בישראל מישהו שהיה אמור להתאים לתיאוריה הזאת, מיכאל בן דוד הוא מועמד כמעט מושלם. הוא נשלח לאירוויזיון 2022 עם שיר שלא רצה, במופע שלא בחר, ספג לעג על הקול הגבוה, המניירות והאופי המוחצן, ונשר בחצי הגמר. עד היום, הוא הנציג היחיד מאז 2015 שלא הצליח להעפיל לגמר - וזה המקום שממנו אמורה להתחיל "קללת האירוויזיון".
אלא שבן דוד לא קונה את הסיפור הזה. הוא מציג תמונה אחרת לגמרי: כמה שנים אחרי האירוויזיון החליף את מיקיאגי כסולן נוער שוליים והוא מופיע עם הלהקה ברחבי הארץ, ובמקביל מככב ב"פריסילה מלכת המדבר", שכבר סגרה יותר מ-200 הצגות, בתפקיד שהוא מגדיר כתפקיד חלומותיו.
אתה מרגיש שהשיר והדמות שהבאת לאירוויזיון הפכו לסטיגמה שאתה צריך היום להסיר?
"האמת שממש לא. האירוויזיון שינה לי את החיים. כמות האהבה שאני מקבל מהקהל וכמות החלומות שהמשכתי להגשים אחרי הדבר הזה לא היו קורים בלי התחרות. באירוויזיון עצמו לא הייתה לי בחירה לגבי השיר או המופע, אז הבאתי את כל מה שיכולתי ואני מאוד גאה בזה. הייתה לי חוויה מדהימה וזה שווה את המחיר".
ומה לגבי המעבר מהחיבוק התקשורתי האינטנסיבי של תקופת האירוויזיון לשקט שאחרי?
"המעבר החד בין חיבוק תקשורתי לאדישות, או כמה מהר עוברים לדבר הבא, הוא מאוד מבלבל ומאתגר. צריך לזכור שזה המקצוע ושזה לא אישי. כל עוד זכרתי מי אני וכמה אני שווה וראוי, זה הופך הכול להרבה יותר קל. אין משהו בעולם שאתה לא יכול להגשים אם אתה עובד קשה, לא לוקח אישית ומאמין בכישרון שלך".
גם מורן מזור, שנשארה בחצי הגמר באירוויזיון 2013, לא רואה בתואר "נציגת אירוויזיון" סטיגמה שצריך להשתחרר ממנה. "זה לא פליט ריאליטי, זה נציג אירוויזיון", היא אומרת בשיחה עם וואלה תרבות. "אתה לנצח תהיה בספר ההיסטוריה של האירוויזיון, זה מקום של כבוד. לא משנה מה עשיתי מאז ומה אעשה בעתיד, זו נקודת ציון שאני מאוד מאוד גאה בה".
בימים אלה החלו הצילומים לעונה החדשה של "הכוכב הבא לאירוויזיון". שוב ייכנסו לאולפן זמרים שרוב המדינה אינה מכירה, שוב נשמע קאברים, נבחר פייבוריטים ונתווכח עליהם, ובסוף הדרך נשלח נציג לשליחות שהיא הרבה יותר ממוזיקלית. הוא יהיה נציג ישראל. ובשנים האחרונות, כשהאירוויזיון הפך לזירה טעונה במיוחד סביב עצם השתתפותה של ישראל, הנציג נדרש לשאת גם מטען לאומי והסברתי הרבה יותר כבד מבעבר.
כדי להבין איך בכלל נבנה אותו נציג, צריך להסתכל גם על המכונה שסביבו. בשבוע האירוויזיון מתקבצים מאות עיתונאים מכל העולם, ובדסק הישראלי מדובר באירוע תקשורתי ייחודי: התחרות משודרת בכאן 11, אבל גם המתחרים הישירים קשת 12 ורשת 13 שולחים אליה צוותים. אחד העיתונאים שמסקרים אותה כבר יותר מעשור הוא עמית קוטלר מחדשות 13.
מה אנחנו בעצם שולחים לאירוויזיון? אמן? דמות ריאליטי? זמר? נציג שבא לבצע תפקיד ספציפי וזהו?
"אנחנו שולחים מוצר. מוצר שהוא כל התשובות הנכונות לשאלה שלך. זה מוצר מהונדס במעבדות שהן מהטובות בעולם בתחומן. הוא מורכב מקצת אמן, קצת שיר, הרבה פרפורמנס, הרבה הפקה והרבה הבנה של הבמה ושל חוקי האירוויזיון".
והשיטה הזאת עובדת, מאז ש"הכוכב הבא" הפך לכלי המרכזי לבחירת הנציג, ישראל שוב מצליחה מאוד באירוויזיון. אני שואל על משהו אחר: מה קורה לאמן כשהתחרות נגמרת?
"קודם כול, גם להפקה יש יום שאחרי, והיום שאחרי שלה הוא כבר העונה הבאה והנציג הבא. וגם היו מוצרים שיצאו מהמפעל ולא המשיכו לעבוד בטדי. אבל אם מסתכלים סטטיסטית על העשור האחרון, שים רגע את נועם בתן בצד, מי פתח קופות? מי נהיה כוכב ישראלי? מי נכנס שנה אחרי למצעד השנתי של גלגלצ או רשת ג' עם שיר אחר?".
התשובה היא כמעט אף אחד, ובטח לא באופן רציף. נדב גדג' דווקא המשיך לכמה שירים שזכו להשמעות אחרי "Golden Boy", אבל אז כמעט נעלם מהתעשייה ורק בשנים האחרונות חזר עם חומרים חדשים. חובי סטאר הפך ל"פיי הסנטר" ונעלם. אימרי זיו אמר לאחרונה שהיה רוצה שלא יזכרו אותו רק בזכות האירוויזיון, מבלי שיש עוד משהו לזכור. קובי מרימי מציג אישיות מבדרת ברשתות, אבל לא ביסס קריירה.
נטע ברזילי נחשבת לחריגה, בכל זאת היא היחידה שניצחה באירוויזיון, היא המשיכה להוציא מוזיקה, לצבור קהל ולהופיע גם בארץ וגם בחו"ל לפני שהעולם סגר עלינו, כך שקשה לומר שהקריירה שלה נעצרה ב-"Toy". בקצה השני נמצאת עדן אלנה, היחידה בישראל שניצחה בשתי תוכניות ריאליטי מוזיקה, אבל נעלמה מהתעשייה ואף עבדה כמארחת במסעדה.
בוא נדבר רגע עלינו כתקשורת. בשבוע האירוויזיון אנחנו נעים בין להיות עיתונאים לבין ישראלים שרוצים שהנציג שלהם יצליח. אנחנו ממש מרימים את האמן, אייטמים מפרגנים, ריאיונות אוהדים. מה התפקיד שלנו שם?
"אתה רוצה את התשובה האמיתית?", שאל קוטלר. "בשבוע הזה אנחנו בורג במכונה. אנחנו יושבים עם המנהלים של האמן, עם יחסי הציבור, עם כל מי שנוגע בדבר הזה, לפעמים גם עם המשפחה שלו, עם עוד עיתונאים בחדר. גם אם אנחנו מנסים קצת למשוך את החבל, בסוף בשבוע הזה אנחנו קצת עושי דברם".
אמרת לי משהו יפה על השבוע הזה, שבו אנחנו, כעם, מרגישים חלק מאירופה.
"נכון. אנחנו מסתערים על האירוויזיון, וביתר שאת בשלוש השנים האחרונות, כי אנחנו מרגישים שכל העולם נגדנו. אז לשבוע אחד אנחנו שווים בין שווים. הדגל שלנו מתנוסס בדיוק כמו הדגל של צרפת או שוודיה, ואנחנו מרגישים ממשפחת העמים".
העוצמה של הדבר הזה מתחדדת בשנים של מלחמה וירי טילים. אנחנו זוכרים את מתקפת הטילים בזמן ההכרזה על התוצאה האדירה של יובל רפאל באירוויזיון 2025, אבל זו ממש לא הייתה הפעם הראשונה שבה האירוויזיון התקיים במקביל ללחימה בישראל. החזרות לאירוויזיון בתל אביב נפתחו על רקע התראות צבע אדום, וב-2021 יש לי אפילו פריים משידור שבו אני מדבר על ההעפלה של עדן אלנה לגמר, בזמן שהתרעות פיקוד העורף מסתירות את המגיש על המסך במהלך מבצע שומר החומות.
קוטלר מספר שגם הוא תהה מי בכלל רוצה לשמוע ממנו על שירים, חזרות ונקודות, בזמן שישראל תחת מתקפת טילים. בפועל, הוא גילה שדווקא ברגעים האלה הביקוש לאירוויזיון גדל. בתוך ימים של מלחמה וחרדה הוא מספק לכמה שעות סיפור אחר, רגע של גאווה לאומית ותחושה שאפשר להרים את הראש.
אז אנחנו מעלים את הנציגים שלנו למעמד הזה, חלק מאירופה, גאווה לאומית, הגיבור שלנו. ואז הם עולים על המטוס ונוחתים בארץ.
"ונגמר הסיפור", מתאר קוטלר. "יש עוד פרחים בנתב"ג, אולי הופעה אחת, כמה ריאיונות וספיחים מהתחרות, אבל אחר כך התקשורת עוברת באופן טבעי לסיפור הבא".
הנפילה הזאת אמיתית. לאו דווקא ככישלון מקצועי, אלא כמעבר בן לילה בין שתי מציאויות. במשך שבוע מדינה שלמה מנתחת כל תנועה שלך בחזרה הגנרלית, ושבוע אחר כך אתה שוב זמר שצריך לשכנע אנשים להקשיב לשיר חדש.
מורן מזור מציעה לעדכן גרסה בדרך שבה אנחנו בכלל מודדים את אותו יום שאחרי. "האירוויזיון כן פותח דלתות, הוא עושה טוב לרזומה", היא אומרת. "גם אם לא הגעת למקומות הראשונים, עדיין יש אימפקט, השאלה היא איך אתה מנווט אותו למקום טוב".
כשאנחנו חושבים על הצלחה, אנחנו חושבים על סולד אאוט באולמות ועל להיכנס לפלייליסט.
"בדור שאנחנו גדלנו בו, המשמעות של הצלחה הייתה אם מילאת אולמות, מכרת כרטיסים, מכרת תקליטים. אבל בדור של היום הצלחה נמדדת אחרת לגמרי. היום זה קמפיינים, עוקבים, הצלחה ברשתות, כמה מאזינים חודשיים יש לך בספוטיפיי. גם תחנות הרדיו כבר מתיישרות לפי טרנדים באינסטגרם ובטיקטוק. יכול להיות שהכסף מגיע ממקומות אחרים, והקהל מגיע ממקומות אחרים".
אלון אמיר, שעבד לאורך השנים עם משלחות ואמני אירוויזיון בישראל ובעולם, גם עם מורן מזור, מחזיר את הדיון לשאלה עם מה האמן בכלל מגיע לתחרות.
אתה הגעת לאירוויזיון עם אחינועם ניני. היא הגיעה כבר כזמרת מבוססת, עם רפרטואר.
"אחינועם, וכמובן נועה קירל, הגיעו עם רפרטואר. האירוויזיון זה לא הדבר שמאפיין אותן. אפילו דנה אינטרנשיונל באה עם קריירה לפני. האירוויזיון זו פלטפורמה נהדרת, השאלה היא מה אתה עושה איתה".
אצל ניני, אומר אמיר, האירוויזיון הוביל למאות הופעות בעולם. אצל רבים מהנציגים האחרים הסדר היה הפוך: קודם נבחר הזמר, אחר כך השיר והמופע, ורק אז מתחילים לברר מי האמן שאמור להישאר מכל זה.
השיטה הזאת בעייתית לדעתך?
"כן. אני חושב שכל הגישה של לבחור זמר ואז להתאים לו שיר היא טעות איומה. לפחות למשדר הגמר כבר צריך להגיע עם השיר".
הבעיה אינה מסתיימת בבחירת השיר. לפעמים הנציג חוזר מהאירוויזיון כשכל מה שהקהל מכיר ממנו הוא שיר התחרות והקאברים שביצע בטלוויזיה. גם נטע ברזילי לא הגיעה עם קטלוג של להיטים, אבל כשהופיעה בברלין עוד לפני התחרות כבר הייתה לה זהות אמנותית ברורה.
נראה שיותר משאנחנו בוחרים זמר, אנחנו בוחרים נציג, במשמעות הכבדה יותר של המילה. קח למשל את יובל רפאל. לא בחרנו רק זמרת, בחרנו נציגה.
"בחרנו סיפור", מתאר אמיר. "היא עשתה את המשימה שלה מצוין והביאה הרבה כבוד, אבל אחר כך מתחילה שאלה אחרת: מה יש מעבר לסיפור הזה? איזה שירים יש, איזה רפרטואר, מי האמנית שנשארת אחרי שהאירוויזיון נגמר? זה הקושי".
ואז הגיע נועם בתן, שאמנם מוקדם מדי לדעת מה תהיה הקריירה שלו בעוד חמש שנים, אבל כבר עכשיו הוא פותח אולמות.
"נכון. הוא הגיע עם שירים משלו שהיו לו לפני, יש לו רפרטואר. נכון שרוב הציבור הכיר את השירים האלה רק בעקבות "הכוכב הבא", אבל הוא היה מוכן ליום שאחרי. הוא לא כמו מי שיוצא מהאירוויזיון עם שיר אחד וכמה קאברים".
בתן כבר עשה רצף הופעות סולד-אאוט בבארבי ועכשיו פותח את היכל מנורה. מוקדם לקבוע שהוא שבר את הקללה, אבל הוא מדגים עד כמה קל יותר לנצל את הפלטפורמה כשמגיעים אליה עם זהות ורפרטואר.
ועדן גולן? היא כבר הצליחה בעיניך לצאת מהמשבצת של "נציגת האירוויזיון"?
"אני חושב שהיא כבר ברבע הדרך החוצה. היה לה פסטיגל, היא ממשיכה לעבוד ולהופיע. היא כבר מתחילה לצאת מזה".
אצל גולן השאלה מעט אחרת. יש שם זהות וכיוון בינלאומי, אבל פחות ברור איפה הקריירה הזאת אמורה להתקיים - השוק הישראלי כמעט לא מייצר כוכבי פופ שפועלים באנגלית, ובמציאות שאחרי 7 באוקטובר גם בניית קריירה בחו"ל כאמנית ישראלית נעשתה קשה הרבה יותר.
מה נציג והצוות שלו צריכים לעשות אחרת כדי לא להגיע ליום שאחרי בידיים ריקות?
"לדעת שיש יום אחד מסוים בחודש מאי שנקרא 'היום שאחרי'. כשעבדתי עם חובי, תוך כדי העבודה על האירוויזיון כבר היינו ביום שאחרי. אמנם זה לא יצא בסוף משלל סיבות, אבל היה אלבום מוכן יומיים אחרי התחרות".
הבעיה היא שבמשך חודשים כל המערכת בנויה סביב יעד אחד: למצוא שיר, לבנות מופע, לנהל קמפיין ולהגיע לגמר. בתוך המרוץ הזה קל לשכוח שהקריירה של האדם שעומד על הבמה אמורה להימשך גם אחרי שהניקוד האחרון ניתן.
בזמן שישראל כבר מתחילה לבנות את נציג האירוויזיון הבא שלה, המסלול המוכר חוזר: האודישן, סיפור החיים, הגמר, השיר, הטיסה ושבוע אחד שבו כולנו נעסוק כמעט רק בו. אולי שם מסתתרת כל קללת האירוויזיון - בפער בין בניית נציג לשלוש דקות לבין בניית אמן שאנשים ירצו לשמוע גם שלוש שנים אחר כך.
מיכאל בן דוד, זה שאמור להתאים ל"איך אפשר להרוס משהו שלא קיים", רואה את הדברים בצורה אחרת לחלוטין. "אני אף פעם לא מסתכל לאחור ושואל מה הייתי משנה", הוא אומר. "להפך. אני לומד מכל דבר וצומח, וכל כישלון או טעות הופכים אותי לאמן טוב יותר, ואת זה תוכלו לשמוע באלבום שלי שיוצא בקרוב".