נתחיל במשהו לא מצחיק בעליל, שראוי שיירחף מעל כל משפט בטור הביקורת הזה: הספיישל הזה, של תכנית הבידור הישנה, נרקח למען מטרה נעלה. "חלאסרטן" אספה תרומות כדי לסייע לאנשים צעירים שחלו, להתמודד עם מחלתם ולנצח. עד כאן אין לי אלא רק להצדיע.
אפילו לכאן אפשר לשרבב קצת מציאות, כי היה משהו כמעט מרענן במטרה של איסוף כספים למען מטרה "אזרחית", כזאת שאין לה קשר למערבולת שבה מסתחררים חיינו במקום הזה, במשך שלוש השנים האחרונות. לא קנו ממילואימניקים, לא תרמו למען הלומי קרב, לא למען שיקום העוטף ולא תוצרת חקלאית מן הגליל.
זה לא חלילה שלבי גס בכל אלה, כל מטרה כזאת חשובה בפני עצמה (וכמובן שאפשר "גם וגם"), אבל ראו עד להיכן הגענו (לפחות אני, מודה) על שאנו מוכנים לראות דבר מה נורמלי אפילו בצרות הצרורות שהיו שם לפני 7 באוקטובר.
אז הכוונה טובה, אבל מה עם התוכן? ובכן, כאן כבר הרגשות מתחילים להתערבב: מצד אחד אורנה בנאי אלופה, קומיקאית מוכשרת מהעידן שבו לא כל מי שהצליח למלא חצי דקה בטיקטוק נחשב לסטנדאפיסט בעיני עצמו.
גם הערך הנוסטלגי לא ישב כאבן ריחיים על צווארו של המשדר החד פעמי הזה, שהעלה אותו באוב, אלא להיפך - הוסיף לו חיוניות.
היה גם ערך אקטואלי לחלק מהפאנצ'ים, למשל ברגע שבו "לימור" מגלה שהיא מתאימה להיות אשת ראש הממשלה - והיה אפילו רגע סאטירי של ממש. זה היה כאשר אורנה בנאי "מצאה" קטע מספר הילדים הנוראי שפרסם איתמר בן גביר כתעמולת בחירות לחסידיו רפי השכל (אבל החמושים!), שנותר על רצפת חדר העריכה.
המשל אגב, לא היה על חשבונו של בן גביר, אלא על מי שמינה את העבריין הגזען לשר בממשלת ישראל. הטקסט הזה העלה חיוך מריר על פניו של כל צופה נורמטיבי. חיוך - כי זה היה מצחיק, ומריר - כי הבדיחה, בסופו של דבר אינה על בן גביר או נתניהו, אלא עלינו - שאלה הטיפוסים שמנהלים את חיינו.
אם כבר חזרנו כמעט 30 שנה במנהרת הזמן, לשלהי שנות ה-90, אפשר להידרש לז'רגון של הימים ההם ולסכם את הערב החד-פעמי של "רק בישראל" כ"חצי-מצחיק". כלומר, גם במקור זו לא הייתה בדיוק סוגה עילית, אבל אז לפחות היינו צעירים יותר, מה גם שהאלטרנטיבה הייתה דודו טופז.
פריפריה אימפריה
מה היה במקור ונשחק? המציאות: לפני 25 שנים הרעיון (שעמד בבסיס התוכנית אמש) לפיו לימור תרוץ לכנסת ותשאף להנהיג את המדינה, נראה מופרך. קל וחומר הרעיון ש"עזרא", התינוק המגודל והנשכן שלה, יסגור חשבון עם מי שיעז לא לבחור בה. ובכן - "לימור" היא היום חברת כנסת, שלא לומר שרה, ועזרא בנה הוא קבלן קולות.
ההקצנה של הפריפריה הלעומתית (לאו דווקא גיאוגרפית) שהתבטאה בדמויות מוגזמות כשל ז'וז'ו חלסטרה (צביקה הדר, "הקומדי סטור") או "לימור" הייתה כבר מזמן למיינסטרים.
לכן קשה לצחוק כאשר לימור מודל 2026 מגלה שמדענית ממכון וייצמן (מגי אזרזר) היא ביתה הביולוגית, רק בגלל איך שהאחרונה אומרת "ביצה" ("בצה").
כל השאר: למשל הופעת האורח של צחי הלוי (שנראה כאילו הוא מודע לרמתה הנמוכה ומתנצל ש"מה לא עושים" למען המטרה הנעלה), המופע הביזארי של רפי גינת בהגשת קליפים שכולנו כבר מכירים (סרטוני הבחירות המוזרים של ישראל כ"ץ, למשל), אינם ראויים להתייחסות, מחמת המבוכה שעוררו בצופים.
ננסה לחזור ולהיות חיוביים, לא רק מפני שאנו מצויים כמעט ערב יום הכיפורים, אלא מפני שהפעם המטרה באמת מקדשת, אפילו את האמצעים הפחות מוצלחים: עם תום המשדר התברר שנאספו קרוב ל-3 מיליון שקלים לטובת "חלאסרטן", ואם כך הוא, הרי שמגיע לספיישל הזה פרס אופיר (ואם יבטיחו לא לחזור עליו, נזכה את אורנה בנאי וארז טל אפילו בפרס מפעל חיים).