הכל מתחיל בהערה תמימה על שמלה פרחונית שגילה אלמגור-אגמון ("לא לשכוח את האגמון!", היא מזהירה) לבשה למפגש עם חברים. נתקלתי בתמונה משם והחמאתי לה על השמלה. "יש עליה סיפור", היא מתלהבת. "הלכתי עם הגר בתי היקרה לשוק של בגדים ומוצרים מיישובי העוטף, ראיתי את השמלה וקניתי אותה בלי למדוד. ביקשתי שיגידו את המחיר הכי גבוה שאפשר, זאת הייתה תרומה, מבחינתי. אפילו לא חשבתי ללבוש אותה, אבל בבית הסתכלתי עליה שוב וחשבתי לעצמי: יפה היא בעיניי!"
את לא מרבה ללבוש שמלות כאלה.
"לי לא אכפת באיזה צבע הבגד שאני לובשת, העיקר שיהיה שחור. שחור זה צבע מושלם. הכי צבעוני שיש. אולי אני אוהבת אותו כי הוא מרזה".
אבל את לא זקוקה לצבע מרזה.
"אני תמיד מרגישה שמנה או מלאה מדי. כבר שנים שאני לא מה ששקלתי בסרט 'מצור', 45 קילו. הגוף משחק איתך משחקים ככל שאת מתבגרת, ועם כל שנה שעוברת קשה יותר לרזות".
את עדיין נחשבת לאחת הנשים היפות ביותר בישראל, גילה.
"אני לא מבינה על מה אנשים מדברים ולא רואה את מה שהם רואים. אתה השתגעת? אני בת 87. היופי הולך ונעלם, אין לי אשליות בקשר לזה".
הוא לא נעלם, הוא רק משתנה.
"אומרים שאישה יפה מתה פעמיים, אבל היופי שלי היה לי לרועץ הרבה שנים. בעיקר בחיי המקצועיים, שהיו הכי חשובים לי. אני נאבקתי שנים שייקחו אותי ברצינות. זה היה מאבק בלתי פוסק. כשכתבתי לעצמי את התפקיד ב'מצור', הקרדיט היה 'על פי רעיון של גילה אלמגור', כי חשבתי שלא יאמינו שאני באמת כתבתי, או שיגידו: גם כן זאת, עפה על עצמה".
היית תמיד הילדה הכי יפה בגן?
"על מה אתה מדבר? אמא שלי אף פעם לא אמרה לי שאני יפה. אפילו לא פעם אחת. כשאמרו לה שאני יפה היא אמרה: עוד לא ראיתם את ורדה, אחותי מנישואיה השניים. כשנהייתי נערה לא נתתי יותר לאיש לספר אותי ולגעת לי בשיער והתחלתי להיראות בסדר, אני חושבת. פתאום הופיעו המחזרים. כדורגלן מאוד מפורסם התחיל להסתובב מתחת לבית שלי בפתח תקווה. בן למשפחה מאוד מיוחסת הזמין אותי לצאת איתו. התחלתי לבוא ל'כסית' בתור החברה של גורליצקי (אילי, לימים בעלה הראשון, י.פ). היו שם כל מיני חטייארים, משוררים מסטולים מפורסמים או כאלה שרוצים להיות מפורסמים".
"מישהו אמר לי: 'את חייבת להצטלם. תסתכלי מסביב, אין פה בחורה יפה ממך'. היה נראה שהוא מטריד אותי, אבל הסכמתי להצטלם בתנאי שמישהו יעמוד בצד וישמור עליי. ובאמת אחר כך קיבלתי הזמנה להצטלם לפרסומת. לסיגריות אסקוט. ואז באו פרסומות למרגרינה, למכונת כביסה ומה לא. מהר מאוד הבנתי שאפשר להתפרנס מזה. היו אז רק מעט דוגמניות, ואני אמרתי לפרסומאים: 'חבר'ה, אני גם שחקנית, אני מביעה דברים, שלמו לי כפול'. אין לתאר את החוצפה שהייתה לי".
"בכסף קניתי מכונית קטנה שלא נהגתי בה יום אחד, עוד לא היה לי רישיון אפילו. הפרסומות הגיעו לקולנוע לפני הסרטים שלי, ופתאום נהייתי נורא מפורסמת. ואז גם נהייתי בלונדינית לכמה זמן, לפי דרישת הבמאי מניו יורק, היי קיילוס, שביים אותי ב'בת הגנבים' של אנווי בקאמרי ואמר לי: 'בובל'ה, אני רוצה אותך בבלונד פלטינה ובלי חזייה'. הוא לא הסכים לשמוע על פאה, אז צבעתי את השיער ולא לבשתי חזייה על הבמה, כי בימים ההם, מה שהבמאי אמר נחשב קדוש".
אמא אמרה שזה שידוך משמיים
היא חוזרת פתאום לצבע השחור ונזכרת בציטוט של מאשה מ"השחף" של צ'כוב: "אני לובשת שחור כי אני מתאבלת על חיי".
די, גילה! יש לך חיים מדהימים, מה פתאום להתאבל?
"חסרות סיבות, יקירי? כל החיים שלי אני מתאבלת. אבא שלי נרצח על ידי צלף ערבי כשהייתי בבטן אמי. זה היה סוד, כי אמא שלי לא חשבה שצריך לספר לי מה קרה לפני שאגיע לגיל 17. כל השנים ניסיתי לדמיין מה הסיפור האמיתי מאחורי המוות שלו. הוא בא מגרמניה וחששתי שאולי הוא היה גרמני רע, מה לא. כשאגמון ואני אימצנו את הגר אמרתי לה שהיא מאומצת מהיום הראשון שהגיעה אלינו. ילדה שלי, מאומצת שלי, קראתי לה בגאווה. שתדע שזאת מילה טובה ויפה הרבה לפני שהילדים ישתמשו בה כדי ללעוג לה ולהכאיב לה, והם כמובן לעגו והכאיבו".
"אגמון והגר היו התיקון שלי אחרי שנים נוראות. הנישואים הראשונים שלי היו קטסטרופה. בילדות שלי לא זכורה לי קרן אור אחת. בדרך לתיקון עברתי הרבה מהמורות ובורות ומוקשים ותעלות רפש. אז כן, אני מביטה אחורה בכאב ובזעם, אבל גם בהכרת תודה על התיקון הגדול שזכיתי לו. בנקבוביות העור שלי יש שריטות וסימנים כחולים עד היום. אני לא מתמסרת בקלות לאנשים, לא קלה להשגה (צוחקת). אני טיפוס חשדן מאוד, תמיד מוכנה עם הציפורניים שלופות. אבל ממרומי גילי אני גם סומכת על האינסטינקטים שלי, וכמעט לא יכולה להגיד שבזבזתי רגשות על אנשים שאכזבו אותי. אהבה זה משאב יקר, חבל לבזבז אותו. ולמזלי, יש לי כמה חברים נפלאים שהולכים איתי דרך ארוכה".
גם יענקל'ה אגמון היה "יתום מהבטן", ואמה של גילה קבעה שזה שידוך משמיים. "הוא היה גבר אלפא בעיניי. לא יפה מהקטלוג, אבל אהבת חיי. היה לו אף שבור מתאונת אופנוע. ילדים משכו חבל כשנסע והוא התגלגל מהאופנוע ושבר את האף. הייתה לו גם צלקת ארוכה מהברך עד כף הרגל. כשנגעתי בה בפעם הראשונה ידעתי שזה האיש שאיתו אחיה את חיי".
אגמון הלך לעולמו ב-2020, בגיל 91, מסיבוכים של דלקת ריאות. גילה מספרת שהיא מדברת איתו כל יום, וגם רואה אותו בחלומות או בהתגלמויות שונות, כמו פרפר שנוחת על כף ידה או ציפור שמצייצת רק לה באדן החלון.
כשהייתה בת 16 עזבה את לימודיה בכפר הנוער הדסים והגיעה לתל אביב בעקבות שמועה על "בית ספר לשחקנות" שנפתח במסגרת תיאטרון הבימה. היא ידעה שלפני הכל עליה למצוא עבודה וקורת גג. היא עברה בין כל המוסכים ובתי הדפוס באזור התחנה המרכזית, שהיו על טהרת הגברים, ושאלה אם מחפשים עובדת.
ב"בית מסחר יגרמן" לאריזת ברזים קיבל אותה לעבודה מר יגרמן. "איך גרים בתל אביב, אדון?" היא שאלה, והוא פתח עיתון ומצא מודעה של אישה מבוגרת שמחפשת סטודנטית שתישן בדירתה בלילות. מר יגרמן נתן לנערה כסף לנסיעה בקו 5. "הגעתי לשדרות ח"ן 49", משחזרת מי שאז עוד הייתה גילה אלכסנדרוביץ', "ושכרתי בעצם מיטה וכיסא, אפילו בלי שולחן וארון. בקיר הייתה גומחה בצורת חצי סהר, וכל מה שהעסיק אותי היה איך אשתול בה גינה של קקטוסים זעירים בקופסאות סרדינים".
"הגברת המבוגרת אמרה לי ש'הבימה זה פה תיכף', ורק דרך הרגליים למדתי ש'פה תיכף' זה בערך קילומטר. קילומטר אל הלא נודע". סיפורה על ליל החניכה שלה בתל אביב, לילה ראשון בלי אמא, מדגים היטב את יכולת הסטורי טלינג המשוכללת של אלמגור, בשילוב זיקתה לקולנוע. "המיטה הייתה ממש בכניסה לדירה, ופתאום אני שומעת בום בום בום. הצצתי מבעד לעינית הדלת ומה רואות עיניי בלילה הראשון שלי בתל אביב, אם לא אישה סוחבת גופה".
"נשארתי צמודה לעינית כמעט עד הבוקר. למחרת פגשתי בחדר המדרגות את האישה, שהייתה נאה ומלאת חיים, והיא אמרה לי: 'מיידלע, את גרה אצל הזקנה? אל תיבהלי. בלילה הבאתי אליי הביתה לנוח את המשורר הלאומי. הוא ידיד שלי, והוא אוהב לשתות קצת'. זה היה המפגש הראשון שלי עם צילה בינדר, שהייתה המאהבת של נתן אלתרמן".
שש שנים אחרי, כשהייתה שחקנית מתחילה בקאמרי (אחרי פיטורים פתאומיים של צעירי השחקנים ב"הבימה"), ראתה "את כל שחקניות הדור עולות במדרגות התיאטרון כדי להיבחן לתפקיד טניה ב'כנרת כנרת', המחזה הראשון של אלתרמן. רציתי גם לעבור בחינה, אז עוד לא קראו לזה אודישן, אבל הממונים אמרו לי: גילוש, זה לא בשבילך, זה תפקיד דרמטי. לא לקחו אותי ברצינות כשחקנית, אמרו שאני צעירה מדי ויפה מדי וכל מיני שטויות כאלה. אבל אני התעקשתי ולא ויתרתי עד שקיבלתי אפשרות להיבחן. עברתי לא פחות משבע בחינות אצל הבמאי גרשון פלוטקין, עד שהתקבלתי".
הבכורה התקיימה בנוכחות ראש הממשלה דוד בן גוריון. פלוטקין מסר לאלמגור שאלתרמן אהב מאוד את הופעתה. "מה עוד הבנאדם צריך? זאת הייתה מחמאה ענקית. אלתרמן עצמו לא היה מישהו שיושבים איתו לסמול טוק. הוא היה אלתרמן! עם רחל מרכוס אשתו שיחקתי והודעתי לה שאני רוצה שהיא תאמץ אותי. היא אמרה לי: אני חושבת שאת תאמצי אותי. אישה מדהימה. ותרצה אתר, בתם, הייתה חברה שלי. אני מנסה להיזכר איך פגשתי אותה. זאת לא הייתה חברות ממבט ראשון, כמו עם חברותיי הטובות ביותר בהדסים, עפרה וטובה שכבר אינן וכל כך חסרות לי".
"תרצה שיחקה בהצגה 'מריוס' את מוכרת התפוחים. היא הייתה מקסימה, ציפור נדירה. זוג עיניים כמו ים. היא רצתה להיות כמו השחקנית הצרפתייה פסקל פטי, דקיקה כזאת, לא אכלה כמעט... די, העיניים מתמלאות דמעות וזה לא לעניין. היום אני חברה של המוזיקאי הנהדר נתן סלור, הבן של תרצה והנכד של אלתרמן ורחל מרכוס. איזה ילד זה! איזו עדינות, איזו נשמה. אני מבינה בדיוק מאיפה הוא קיבל את זה. אני צוחקת איתו לפעמים ואומרת לו: תגיד, ילד, יש לך סיפור חיים מעניין?"
מיהו בדיוק הפרטנר המושלם
בעלה הראשון של אתר, עודד קוטלר, היה החבר הראשון של אלמגור-אגמון בתל אביב. "בפעם הראשונה ראיתי אותו בכנס של הצגות חובבים בעמק חפר. הוא שיחק בתפקיד ראשי בתיאטרון 'קלעים' שהקים כנער, וזה היה מדהים. לא חשבתי אגב שהוא כזה יפה. היפים בעיניי היו החברים שלי בהדסים, עם בלורית עד האף ומכנסיים קצרים מאוד. עודד לבש מכנסי גברדין וחולצה עם שרוולים מקופלים. הייתה לו אז חברה, אבל הוא עזב אותה והציע לי חברות ואני הייתי המאושרת באדם".
"החבר הקודם שלי היה ראש קבוצה בהדסים, ניצול שואה שבעיניו הייתי סמל הישראליות. אני נמשכתי למה שהוא ראה ועבר 'שם' ולא דיבר עליו. כולם אמרו שהרקע שלו קשוח במיוחד. הבאתי אותי לאימא שלי. הוא נישא בסוף לחברה אחרת מהקבוצה שלי, והם חיים ביחד עד עצם היום הזה".
קוטלר משתתף ב"יהורם וגילה", הסרט שביים גבריאל ביבליוביץ' לפי תסריט של בעז גאון, האחיין של יהורם גאון, שמגלם שחקן כוכב בשם יהורם ושאשתו, שחקנית כוכבת בשם גילה, מנסה להציל את הקריירות ואת חיי הנישואים של שניהם בזמן שהאור בעולמם מתחיל לדעוך. הסרט יוקרן בבכורה חגיגית ב-1 באוקטובר, בהשתתפות השחקנים והיוצרים, במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה.
"זאת הייתה סגירת מעגל מהרבה בחינות", מספרת אלמגור-אגמון. "עודד שם כאמור, וגם צדי צרפתי, שהוא אח שלי עוד מהנעורים, וכמובן יהורם, האח השני שהרווחתי מהמקצוע. לחזור לשחק איתו ומולו בקולנוע, אחרי 44 שנה (הסרט האחרון שלנו ביחד היה 'כביש ללא מוצא'), היה פשוט וטבעי כמו לחזור הביתה. לפני הכל הוא פרטנר מושלם. אחרי שנים שהיה לבד, הוא מאושר בזוגיות עם אישה נהדרת. אני כל כך שמחה בשבילו. אני חושבת שהזוגיות הזאת בנתה את יהורם השלם".
בלי להשפיל עיניים לרצפה
ועידת הפסגה של השניים, שסרטם המשותף הראשון היה "מצור" ב-1969, שהיה מועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, מעוררת סקרנות והתרגשות עצומות כמובן. אלמגור-אגמון מקווה שהתוצאה לא תאכזב. לא שהיה צורך להזכיר לה, אבל בזמן הצילומים, אחרי ששיחקה והייתה חלק מיצירתם של עשרות סרטים, היא הבינה שוב ש"אני אוהבת קולנוע בצורה מטורפת. אני לא רוצה פרסים, רק עוד ועוד ימי צילום. כמו שאמרתי תמיד: אם תיקח ממני את התיאטרון אני אשנא אותך. אם תיקח ממני את הקולנוע, אני אהרוג אותך".
הרומן שלה עם המצלמה היה מיידי. "המצלמה אהבה אותי מהרגע הראשון, ואני אהבתי אותה. היא החברה הכי טובה שלי. היא רואה הכל, כמו רנטגן, ולכן אסור לעשות פרצופים, להתעלל בה ולהכאיב לה. היא קולטת את הלחלוחית בעיניים שמתחילה ליד שריר הלב. אף פעם לא אמרתי לה: מצלמה מצלמתי שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר? המצלמה היא שאמרה שאני יפה. המצלמה קבעה".
'סרטי הפרסומת היו בית ספר בשבילי. לא התביישתי לשאול הכל, מה זה עדשה 25, מאיפה אני מקבלת את האור ואיפה לעמוד, איך לספור צעדים עד המיקום הכי מדויק, בלי להשפיל עיניים לרצפה בחיפוש אחר סימנים כמו שק חול שהיו אז. זה סיפור אהבה אמיתי. אני מנשקת את המצלמה בכל פעם שאני מצטלמת. אני מנשקת גם את הבמה ולא מתביישת לבקש שירימו אותי, לא אכפת לי שיגידו שאני זקנה מטורללת. אני גם מנשקת מזוזות, כמו שאמא שלי לימדה אותי".
הקולנוע פתח לה המון דלתות, היא אומרת. הוא ולא התיאטרון הביא לה את פרס ישראל ב-2004. הוא אפילו הטיס אותה לחו"ל לראשונה בחייה. "נסעתי לגרמניה כדי לדבב את דליה לביא ב'חולות לוהטים'. המפיקים לא אהבו את הקול שלה וזה מצחיק, כי היא עשתה קריירה גדולה כזמרת".
מה, שאני אשקר אותך?
הקולנוע הפגיש אותה עם "גדולי הגאונים", כהגדרתה. היא עבדה עם טוני קושנר זוכה הפוליצר ומחבר "מלאכים באמריקה", בסרט "מינכן" ("הוא אמר לי: גילה אלמגור, אני כל כך גאה בזה שאת אומרת את השורות שלי"), שאותו ביים זוכה האוסקר סטיבן ספילברג.
"ספילברג הוא ענק הענקים בעיניי. איזה איש מתוק הוא, אי אפשר להאמין. הוא התגורר בספינה בזמן הצילומים במלטה ולא במלון כמו כולנו, היה עובר כל יום על החומרים המצולמים, ובא למחרת עם מילים כמו: גילה דרלינג, איך אני יכול להודות לך על הסצנה של אתמול? זכיתי! הוא הטיס אותי לסופשבוע של צילומי השלמות בלוס אנג'לס, במחלקה ראשונה, וכשעזבתי נתן לי מעטפה מלאה בכסף, לאות תודה. הנדיבות שלו כמעט לא הגיונית. הוא גם כתב לי מכתב יפהפה שהלך לאיבוד למרבה האימה. לא אירגע עד שאמצא אותו".
על מנחם גולן היא מספרת: "עשיתי איתו עשרה סרטים בערך. אני ותעשיית הקולנוע הישראלית כולה חייבים המון לילד מטבריה שחלם לעשות סרטים כשיהיה גדול. לא פעם הוא היה גס רוח אליי לצערי, לא הצליח להתאפק, ולא העז לדבר עם שום גבר כמו שניסה לדבר אליי. באתי לבקר אותו בבית החולים כשהיה על ערש דווי, והוא אמר שנעשה עוד סרט אחד, את שירת הברבור. זה לא קרה".
אלמגור-אגמון רצתה שהזונה שגילמה ב"מלכת הכביש" (1971) תהיה אשכנזייה, וחששה שלו תשחק אותה כמזרחית זה ייחשב לסטיגמה זולה. אבל דובר המשטרה דאז הסביר לה שאחוז הנשים האשכנזיות בזנות שואף לאפס, והיא נכנעה. "עשיתי תחקיר עומק על הזנות בישראל. זאת לא חוכמה סתם לעלות על עקבים ולנענע את העכוז. את צריכה לגלם אישה שיוצאת מהבית ומתלבשת ושמה בושם ומרביצים לה וזורקים אותה ועולבים בה. את משחקת את הבנאדם שכיבו עליו סיגריות ופגעו בו כל חייו. יומיים גרתי אצל זונה בביתה, עם הילד שלה ועם הסרסור שלה. היא לא ידעה מי האבא של הילד".
"שאלו אותי אם אני לא מפחדת ואמרתי: מה יכול לקרות? הסרסור יוריד אותי לרחוב? זאת לא מחלה מדבקת. אין מה לפחד, אם זה יעניין אותי אני אעשה את זה, ואם לא אז לא. לתדהמתי התקשרו אליי אחרי שנים מבית הספר לעבודה סוציאלית בחיפה ואמרו לי שהם רוצים ללמד את התחקיר שעשיתי לקראת הצילומים. חשבתי שהם צוחקים עליי. אבל האמת שעשיתי תחקיר הארדקור. חוץ מלעשות סקס עם קליינט עשיתי הכל".
עם אורי זוהר היא עבדה ב"הצילו את המציל" (1977). "שנים רצינו לעבוד ביחד. הוא היה בא אלינו לבית בעין הוד והיינו משתעשעים ברעיונות. היו לנו הרבה פתיחות שלא הגיעו לשום מקום וחזרנו לתל אביב בידיים ריקות. עד שיום אחד הוא צלצל ואמר: אלמג, ככה הוא קרא לי, יש סרט, את תהיי אשתי וכבר מתחילים לצלם. רק על הסט הוא גילה לי בסוד שהוא עמוק בתהליך החזרה בתשובה, ואמר משהו כמו שאם הוא לא יילך עם זה עד הסוף הוא יגמור בכלא. הרב שלו נתן לו אישור לצלם את הסרט. מאז פגשתי אותו רק כשבא להלוויות של חברים משותפים. בהתחלה עוד היינו לוחצים ידיים, עד שכבר לא. והוא קרא לי אלמגור ולא אלמג".
אסי דיין העניק לה את אחד מתפקידיה הבלתי נשכחים, ב"החיים על פי אגפא" (1992). "הוא הזמין אותי לפגישה. הגעתי לדירה מסריחה ברחוב נחמני, עם כרעיים עפיצים של עוף וברז דולף. התעלמתי. הוא הכניס יד לכיס, הוציא חופן של כדורים והלך לברז הדולף כדי לבלוע אותם עם מים. הוא דיבר לא ברור ורייר, לא הבנתי חצי ממה שאמר, אבל היה לי ברור שאת הסרט הזה אני עושה בכל מחיר. זה תסריט שבחיים שלי לא קראתי כמוהו. אחת המתנות הגדולות שלי בקולנוע".
"בתחילת הצילומים, באיזה בר ליד אלנבי, אסי חטף סוג של התקף חרדה כי פחד שבמאי אחר הולך לקחת ממנו את הסרט. לקחתי אותו לצד, החזקתי את שתי הידיים הרועדות שלו ואמרתי לו: אף אחד לא ייקח ממך את הסרט הזה. הסרט הזה הוא שלך ורק שלך. אם מישהו רק ינסה, אני עוזבת ראשונה וכולם אחריי. אנחנו פה לא בשביל הכסף שאין. אנחנו אוויר בגלגל ההצלה שלך, כי הסרט הזה יציל אותך. הוא שאל: באמת, גילה? ואני עניתי לו: שאני אשקר אותך, אסי?"
"החיים על פי אגפא" עתיד לעלות כהצגה בתיאטרון חיפה, שם עלה גם עיבוד בימתי לסרט מפורסם אחר בכיכובה של אלמגור-אגמון, "לילסדה" של שמי זרחין (1995). "עוד לא ראיתי את 'לילסדה' אם כי אני סקרנית לראות. אוולין הגואל עושה בהצגה את התפקיד שעשיתי בסרט, והיא שחקנית מקסימה. משה קפטן חברי מביים. אני משחקת בתיאטרון חיפה בהצגה נוספת שביים, 'היומן', הצגה מרגשת מאוד שהקהל בוכה בה בלי בושה, וגם השחקנים מזילים יותר מדמעה אחת. אני משחקת שם אישה דימנטית. שיחקתי את נעמי לוי ב'קדיש לנעמי'. היא שפויה חמש דקות ואחר כך משוגעת כל ההצגה".
"את הטירוף לא הייתי צריכה לחפש בתחקירים, הבאתי מהבית. על דימנציה עשיתי תחקיר. לפני הכל האישה הזאת היא בן אדם. בן אדם שלקה בדימנציה. הייתי חייבת להבין עד כמה היא מבינה מה שאומרים לה, מה שקורה סביבה. בתוך איזה ענן היא נמצאת. זה מפחיד כמו הטירוף. הכל מפחיד, כל נגיעה בכאב מפחידה. את שורטת ומגרדת את הפצע כדי לראות איך זה נראה מבפנים. כדי לא לשחק רק מעל פני השטח. זה מה שצריך לעשות אם את רוצה להיות שחקנית".
אלמגור-אגמון מגלה שהיא "מטורפת" על הקאסט של "היומן". "אין דברים כאלה. כמות הכישרון אצל הצעירים שלנו פשוט לא תיאמן. את רוני דלומי אני מעריצה מזמן. בנועם קלינשטיין התאהבתי עכשיו. לא ידעתי מי ההורים שלה, ופשוט ראיתי ילדה חרוצה ומקצוענית עם בייגלה מעל הראש, וכישרון נדיר. אני מתה גם על מאיה לנדסמן שמשחקת איתי ב'צ'ילבות' בקאמרי. ועל השחקן והחבר היקר טל קלאי, שהוא גם טלולה בונט מלכת הדראג האגדית. הוא ג'נטלמן רגיש ומקסים, וכשהוא בסביבה כולם יודעים שיש מי שידאג להם. ויש לי עוד חבר צעיר בשם טל, שהכרתי דרך אהובי יואב גינאי. טל קרביץ הוא טרובדור שנוסע לכל מקום בעולם שיש בו מלחמה או אי צדק או ילדים נרדפים. הוא בא לעשות טוב עם הגיטרה, והוא גם מנגן על מסור, על הברכיים. הוא מכיר שירי ערש בכל מיני שפות, ומציל דבורים כתחביב".
אז החברים הצעירים הם סוד הנעורים שלך?
"הסוד היחיד הוא הזכות לקום בבוקר וללכת לעשות משהו שאני אוהבת. העבודה מרגשת אותי, מרימה אותי ומחזיקה אותי. אני עושה את הדרך שלי ונהנית כמעט מכל רגע. נופלת וקמה ושוב נופלת ושוב קמה ושוב נופלת וחוזר חלילה. שלא ייגמר לעולם, עד כמה שאפשר".
אני נעלבת בשם המדינה
היא מתנשאת לגובה 1.58 והחלום שלה הוא "להסתיר לאנשים בקולנוע" (צחוק גדול). היא ראתה לא מזמן ואהבה את "האודיסיאה" עם בתה ונכדתה סופי מקסין (על שם מקס, אביה של גילה), בוגרת לימודי קולנוע שהיא "האור בחיי". יש לה עוד נכד אהוב בשם לירון, שמסיים את לימודין בתיכון חדש, שבו למד גם אגמון עד שנאלץ לפרוש כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
היא מלמדת את עצמה איטלקית להנאתה. ספריה תורגמו לשפות רבות, מדף הפרסים בדירתה שברחוב ארנון, מול הים, כורע תחת העומס, ובין הפרסים גם דב הכסף בפסטיבל ברלין (על"הקיץ של אביה") וקבב הזהב שהוענק לה במסגרת הופעתה כאלגריה אלמגורי בטקס הפיקטיבי של פרסי הקולנוע הרומני, במסגרת מערכון הקוריצה ב"ארץ נהדרת".
הומור עצמי לא חסר לה, תודה לאל, מה שנוצל היטב גם בהופעות האורח שלה באנסמבל ציפורלה ובערב מחווה לדנה אינטרנשיונל, שבו הקריאה בממלכתיות מבחר מהתבטאויותיה של הדיווה ("ציפור עם ציפור נפגשת"). ועוד לא דיברנו על "הכלה וצייד הפרפרים" עם יוסי בנאי, ועל התקליטון שלה משירי אריס סאן שנחשב היום לפריט אספנים נחשק, ועל קרן המשאלות שהקימה כדי להגשים חלומות לילדים שמתמודדים עם מחלות קשות ומסכנות חיים, ועוד ועוד. נדמה שהביטוי "תקצר היריעה" הומצא לכבודה.
בהשאלה ממה שאמרת לנתן סלור: תגידי, ילדה, יש לך אולי סיפור חיים מעניין?
"לי? מה פתאום?"
מה את אומרת על סערת "נז"א"?
"מאוד מעניין אותי לראות את נז"א, אבל אולי לא מיד. גם ככה אני צורכת חדשות באובססיביות וזה מצמצם לי את תוחלת החיים, בוודאות. האיום על שלילת האזרחות מיוצרי הסרט הוא מזעזע. או שאנחנו דמוקרטיה או שלא. אתם לא יכולים לשלול מאנשים את החופש שלהם. הם לא פושעים. רק במשטרים דיקטטוריים משליכים לכלא אנשים בגלל יצירות אמנותיות שלא מציגות את המדינה באור ה'נכון'. אלוהים ישמור!"
למי את מתכוונת להצביע בבחירות הקרובות?
"לגדי איזנקוט. אני מקווה שאני צודקת. נטפלים אליו פתאום, מה רוצים ממנו? אני רוצה לחזק את ידיו. אדם באמונתו יחיה כמובן, אבל אני כל כך רוצה שהטובים שלי ינצחו ויביאו לשינוי. נקלענו למצב נוראי. ידידים ברחבי העולם ניתקו איתי קשר כי אני מישראל. אני נעלבת בשם המדינה. אני מקווה שישראלים מכל העולם יבואו בהמוניהם להצביע, ושהרעים לא ימצאו דרכים יצירתיות לחסום אותם ולעצור בעדם, כמו שמנסים לטרפד הצבעות בבתי אבות. זה לא בסדר. למה לא מרימים קול נגד זה? אותי זה מרתיח".