זה כל הקסם: כוחה של "קופה ראשית" בבינוניותה

יש מעט מאוד דברים שיכולים לגרום לכל הישראלים לחייך, בלי הבדלים בין שמאלנים לימניים, חילונים וחרדים, אשכנזים וספרדים - וכמעל כל חלוקה שבטית אחרת. קוראים לזה "קופה ראשית", שהיא מעין "זהו זה" (בגרסה המקורית), מבחינת הקונצנזוס הנדיר שהיא מצליחה לייצר.

בעיני אנשים עם מצח גבוה, שלא יכולים לסבול אפילו כמה דאחקות פשוטות בלי שאלה יישאו את "המצב" על כתפיהן, אפשר ש"קופה ראשית" נראית דלוחה, אבל עסקינן בממורמרים מקצועיים, שכן הסדרה הזאת כמוה כראמזי (אמיר שורוש): כלבלב שיצו שמתחכך לך ברגל ומכשכש לא רק בזנב כי אם בחצי גוף, עד שבסוף תיכנע ותעניק לו ליטוף, גם אם ביסודך אתה טיפוס של רועה-גרמני.

כוחה של "קופה ראשית" הוא בבינוניותה, אבל גם בדיחות צפויות שמשוחקות היטב, מסתבר, יכולות להיכנס אל הלב - וזה אולי סוד ההצלחה של הסדרה הקומית הזאת: צוות קומיקאים שיודע להניח כל פאנץ' במקומו ומוכיח שטיימינג הוא אכן הדבר החשוב בקומדיה.

בבסיס העלילה של הפרק הראשון לעונה החדשה עמדו שני אירועים מחוללים: הראשון הוא הגילוי של אמנון טיטינסקי (דב נבון), הלקוח הקבוע שהוא קריקטורה של האשכנזי הקמצן והצדקן (כבר בסצנת הפתיחה הוא עורם עגבניות באפודה שלו כי "אתם לא יכולים להכריח אותי לשלם על הפלסטיק"), לפיו יש לו בן.

בהתחלה הוא מתכחש לו, שמא יתבע לתשלום כלשהו, אבל משמתברר כי הבן הוא כדורסלן מצטיין, משתנה היחס - ועל הדרך מצליח לשעשע עם עיוות קלישאות על מערכות יחסים בין אבות לבניהם.

הציר השני של העלילה הוא תחרות פואטרי-סלאם, שבה משתתפת המנהלת בעלת הקסם האישי של רשג"דית בצופים, שירה שטיינבוך (נועה קולר).

דמותה של קולר-שטיינבוך ראויה לעיון נוסף, שכן היא הגיבורה הטראגית של הסדרה: למרות תואר שני במנהל עסקים, חריצות ואחראיות, היא תקועה-לנצח בתפקיד של ניהול זוטר, עם בוס שהוא "גבר כי ימלוך" (יגאל עדיקא) ועם צוות עובדים שעושה לה את המוות.

אם תרצו, היא גיבורה ישראלית של "הבלדה על לוסי ג'ורדן", שהבינה בגיל 37 ששום דבר מרגש כבר לא יקרה לה. המעריץ היחיד שלה הוא העובד הערבי, האנדרדוג של הסדרה, טוב לב אך א-מיני.

אין לה משפחה, אין לה אהבה ואם לחפש בכוח אמירה אחת נוקבת ב"קופה ראשית", הרי שהיא בכך ששטיינבוך נענשת בבדידות על עצם רצונה המתמיד לעשות את הדברים נכון, במדינה שבה העקום הוא הישר החדש.

ראמזי הנאמן, שמגלה שאיש מקרוביה של שטיינבוך לא יגיע לתחרות, משחד את חברי הצוות כדי שיגיעו לעודד, אבל אז מתברר שהחריזה הלעגנית של שטיינבוך היא על חשבונם.

"קופה ראשית" אם תרצו, היא ה"סימפסונס" הישראלית: היא לא מעוניינת לא מתיימרת להיות ממוקמת על הציר שבין "ניקוי ראש" (ה"כמעט חד-פעמית"), ל"ארץ נהדרת" המושקעת או "היהודים באים" הפרובוקטיבית.

אם כבר היא מזכירה במשהו את ההומור של חבורת "זהו זה" (בגרסה המקורית, לא העכשווית) שסרב בעקביות לעסוק בסוגיות אקטואליות חשובות, אלא אם בדרך עדינה מאוד (כמו הפרק מאחת העונות הקודמות, סאטירה ללא פואנטה, על ה"הדתה" שבהקמת דוכן סופגניות ליד הכניסה ל"שפע יששכר").

"קופה ראשית" היא רב שכבתית: לא רק שהיא מיועדת לכל המשפחה, אלא גם שכל בן משפחה יוכל למצוא בה דמות להתחבר אליה, מבלי לריב או להתווכח עם האחרים. רב שכבתית מבחינת גלריית הדמויות, אבל שטוחה משהו (נדמה לי שבמתכוון) מבחינת הכתיבה, משחקת ב"כן-לא-שחור-לבן", כדי לא להרגיז:

הערבי מגדיר מחדש את המושג "ערבי מחמד", הקצב הדתי ניסים (יניב סוויסה) הוא מזרחי-מסורתי הסטריאוטיפי, הקצב הרוסי אנטולי (דניאל סטיופין) הוא קלישאה על יוצאי בריה"מ, כוכבה הקופאית (קרן מור) היא קריקטורה של הגרושה הממורמרת, בוגרת שלושה תארים באוניברסיטה של החיים - וכך הלאה.

לכאורה זה נשמע מתכון לאסון, מפתח לשעמום. רק שבפועל זה מצחיק. אולי לא צחוק היסטרי, אבל גם מי שלא צוחק, ימצא את עצמו צופה כשעל פניו נמרח, מבלי משים, חיוך טוב לב.

וזה אולי מקור כוחה של "קופה ראשית" כסיטקום שבורח בכל מאודו מסאטירה, מהומור שיש בו גם אמירה: היא חולפת מבלי להותיר כל משקע מחשבתי, כמו הייתה גלידה נטולת ערך קלורי: תאכל, תצחק, תהנה, לא תחכים ולא תשמין.

מה זה אומר עלינו, שאנו אוהבים כל כך את הממתק הטלוויזיוני הכל ישראלי הזה? ובכן, זה כמדומני כבר נושא לסאטירה, ששום גוף שידור חפץ חיים לא יעז להפיק, בעידן שבו ה"נעלב הווירטואלי" הפך לעורך תוכן דעתן.