בחיי שלא תכננתי במקור לצפות ב"המקור". לא שיש לי משהו חלילה נגד רביב דרוקר וצוות תכנית התחקירים (רובם חשובים), זה רק שכמו שקורה לפעמים לכל צופה טלוויזיה ישראלי, חשתי שאני סובל ממנת יתר של אקטואליה ותכננתי לצפות במקום זה ב"אנשים שפגשתי" (המצחיקה מאוד, כדאי!) שאת פרק הבכורה שלה, ששודר במוצאי יום הכיפורים, החמצתי.
לא תאמינו מי הצמידה אותי אל המסך של 13: אחת בשם שרה נתניהו! "הגברת" כפי שהיא מכונה, שלחה באמצעות האיש שלה למשימות שכאלה, עורך הדין אריאל חור נזרי, מכתב התראה שמאיים בתביעת לשון הרע נגד רשת 13 ודרוקר אישית, על סך שלא יפחת ממיליון שקל.
לעיניים של מומחה משפטי קטן מאוד שכמוני, זה נראה כמו איום שמטרתו השתקה. כלומר זה בסדר מצד מי שנתבקש לתת תגובה על דברים שישודרו אודותיו, להודיע למבקש התגובה שאם הדברים ישודרו כלשונם הוא יהיה חשוף לתביעה פוטנציאלית, אבל לציין מראש את הסכום המינימלי של התביעה, זה כבר גובל (לטעמי) בבריונות שמטרתה להשתיק.
מכל מקום, תהיה סיבת שליחת מכתב ההתראה אשר תהיה, הוא לא השיג את מטרתו, בלשון המעטה: לא רק שדרוקר ורשת 13 לא נבהלו, אלא שהמכתב הצליח להפוך את התחקיר שבמרכזו עמד אלון חלווה (שמשום מה התעקשו במערכת התכנית לכתוב את שמו כ"חליווה") - קב"ט משרד ראש הממשלה ומי שעומד בראש מחלקת הביטחון של המשרד, למשדר שאסור להחמיץ.
ספוילר: אחרי צפייה בתחקיר קשה עד כמעט בלתי אפשרי להבין מה הסעיר כך את אשת ראש הממשלה.
המסננת של הכיור
נחזיר את סרט ההקלטה ברשותכם לאחור, לכתבה הלפני אחרונה ששודרה במהדורת החדשות של הערוץ: קטינות שנאלצו להינשא בעודן ילדות (על פי חוק) והפכו לאימהות בנות עשרה עוד לפני שהגיעו לגיל ההסכמה הקבוע בחוק, מה שמעיד לכאורה על אונס בגיבוי רבני.
התופעה שרווחה פעם בעיקר במגזר הערבי, הפכה לרווחת בפלגים שונים של הציבור החרדי. המושבה יבנאל למשל, זכתה בתואר המפוקפק של שיאנית הארץ באימהות-קטינות.
עד כאן התופעה מוכרת, אלא שהסיפא של הכתבה הצליח להמם: מסתבר שמישהו שככל הנראה היה חשוב לו לבלום את חקירת המשטרה (עשרות עצורים ונחקרים, אפס כתבי אישום), פקד מאות מחברי הקהילה החרדית הסגורה לליכוד... אלה למשל הצביעו בפריימריז האחרונים, כך מלמד התחקיר, על פי רשימות שחולקו להם, עבור מועמדים שכלל לא הכירו.
גם בשעה שנדמה שנאמר כבר הכל על פשיטת הרגל המוסרית של המפלגה שבה אוחדו פעם ההדר הז'בוטינסקאי של "חירות" עם הפרגמטיות הכלכלית של המפלגה הליברלית, מדהים לראות איך כל זוהמה אפשרית נשאבת אל הליכוד של ימינו כאילו היה מסננת בתחתיתו של כיור עמוס כלים מלוכלכים.
למה נדרשתי לתחקיר החדשותי המצוין (שעל פי טבלאות הצפייה רק אחוז זעום מהישראלים נחשף לו)? כי קו ישיר מתוח בינו לבין תחקירי "המקור".
תכנית התחקירים של 13 חולקה אמש לשני חלקים כמעט שווים באורכם (כ-45 דקות כל אחד), מה שיצר תופעה מוכרת לכל חובב כדורגל: שתי מחציות שונות לגמרי של אותו המשחק. מי שציפה לתחקיר שכה הסעיר את שרה נתניהו, כמוני, נאלץ להמתין למחצית השנייה ובינתיים "להסתפק" במעללי שר המורשת, עמיחי אליהו.
מי יחקור?
צפיתי ונאנחתי מעומק הלב, פעמיים. פעם אחת בשל המעשים המיוחסים לשר, שמשרדו מונחה לתעדף (לכאורה) כל מני מקורבים ולתקצב פרויקטים לא רק על בסיס של קרבה אידיאולוגית אלא גם על בסיס של קרבה אישית (שוב, לכאורה ועל פי התחקיר. השר כמובן מכחיש).
הפעם השנייה שבה נאנחתי הייתה בשל הידיעה שפעם היה די בתחקיר שכזה כדי לפתוח בחקירת משטרה נגד השר והגורמים השונים ,שפעלו לכאורה בחוסר תום לב. היום, כשהשר הממונה על המשטרה הוא ראש מפלגתו של שר המורשת, כל מחשבה על חקירה נגנזת מראש.
נחזור לטלוויזיה, כי גם אם מגיעות מחמאות לדרוקר ולצוות "המקור" על עבודה עיתונאית כפוית טובה ודלת רייטינג, אפשר וצריך היה להגיש את המנה הזאת כשהיא מצולחתת באופן מוצלח הרבה יותר. נמשיך בדימוי הקולינרי, ברשותכם, כי לא בכדי בנויה כל ארוחה כהלכתה ממנות ראשונות, מנות עיקריות וקינוח.
דרוקר פעל נגד ההיגיון הפנימי הזה והגיש לצופים שתי מנות עיקריות. כך אירע שהגעתי לעיקרית השנייה, אודות מעלליו לכאורה של אלון חלווה, כשאני כבר מפוצץ - ואם זה קרה לצרכן אקטואליה כבד שכמוני, נותר לי רק לשער מה התחולל אצל הצופה הנורמטיבי.
זאת ועוד. התחקיר לא הכיל ממצאים שהותירו אותי המום. כלומר - הוא הראה באיזו קלות, למשל, מבזבזים את הכסף הציבורי על מה שזוכה למעטפת של מילים כמו "מיגון" או "ביטחון", אבל בין אם לחלווה היה אינטרס (כפי שרומז התחקיר) ברווחתם של גורמים מסחריים, על חשבון הציבור, או בין אם הייתה כאן "רק" רשלנות (כפי שקבע אפילו דוח בדיקה של המשרד), הרי שזה נערם בערמת התיקים על מעלליה לכאורה של משפחת נתניהו.
אקדח קפצונים
נניח לרגע שהכל נכון ושחלווה הוא בורג מרכזי במנגנון שנועד להשית הוצאות פרטיות של משפחת נתניהו על קופת המדינה. מה זה לעומת תחקירים קודמים, אפילו של דרוקר עצמו, שרמזו כי הבוס של חלווה, ראש הממשלה עצמו, פגע במתכוון בביטחון המדינה כדי לקדם עסקת צוללות שתשתלם עבורו אישית...
למען הסר ספק: למרות שזכה לכינוי "תיק 3000", הרי שהחקירה בפרשה לא כללה את ראש הממשלה עצמו וממילא לא הבשילה לכתב אישום בשחיתות לכאורה שעליה רמז התחקיר ההוא.
אז למה נזכרתי בה אמש? כי אפילו ביחס לסטנדרטים שאליהם הרגיל אותנו "המקור" עצמו, מדובר בירי באקדח קפצונים במקום שבו ירו פעם בתותחים. נחדד: העיסוק האינטנסיבי של התקשורת בפרשות נתניהו לדורותיהן, מימי בראון-חברון, דרך המתנות, עמדי - ועד לתיקי האלפים (האחרונים הם היחידים שהולידו כתבי אישום), הוא שהפך אותו כמעט חסין, מבחינת העניין הציבורי, בפני מה שמתפרש עתה כזוטי-זוטות.
תפסת מרובה
המטרה אינה להתגולל על "המקור", אלא יותר להראות שתכניות תחקירים הן עסק כפויי טובה: שעות ארוכות של עבודה סיזיפית, איומים בתביעות (ולפעמים אף תביעות ממש) - ומעל לכל, ציבור אדיש שמחליט כבר לפי הכותרת מה דעתו ושופט את התוכן לפי המפתח היחיד לצריכת חדשות בישראל: כן ביבי, לא ביבי.
ולמרות הכל, עם כל ההבנה למגבלות המובנות בז'אנר, התוצר הטלוויזיוני (לא העיתונאי, יש הבדל) צריך להיות נגיש יותר. את 45 הדקות שהוקדשו לעמיחי אליהו אפשר היה לצמצם ל-20 (יותר מדי דקות בוזבזו על מעין הומור פנימי במסגרתו רואים את דרוקר ואיתי רום נוסעים בדרכים ומשוחחים ביניהם או עם עדים פוטנציאליים).
חמור מכך: את 45 הדקות שהוקדשו לאלון חלווה, אפשר היה לצמצם ל-10 דקות אפקטיביות, במקום לנסות ולהקיף את כל מעלליו לכאורה: גם את תיקון החלון בקיסריה, גם את ההתעלמות מחוסר סיווג ביטחוני הולם לפלדשטיין ואוריך, גם לפרסומי כזב (לכאורה) על השיפוצים במעון ראש הממשלה נפתלי בנט, גם על מה שנראה כמו ניסיון (שוב לכאורה) לשבש את חקירת המשטרה בפרשת קטארגייט וגם התנהלות כספית שערורייתית.
תחקירנים ותיקים כדרוקר ורום, אמורים היו לדעת שההתלהבות הזאת לערום עוד תיק ועוד תיק, תהפוך בסוף למייגעת ותגרום לצופה הסביר לרצות להקיא - ולא בגלל השחיתות-לכאורה.