נז"א לגמרי לא לבד: צפינו בשני המועמדים האנטי ישראליים לאמי והמסקנה קשה

עם פתיחתו לצפייה חפשית, תתעורר מחדש סערת "נז"א", ששטפה את התקשורת הישראלית עם זכייתו של הסרט בפרס המבקרים המיוחד בפסטיבל ונציה.

האמוציות שהצליח לעורר מה שאינו אלא "עוד סרט" על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הבהירו עד כמה העצב הזה חשוף אצלנו: מצד אחד, אנחנו אוהבים לשחק אותה אדישים לגבי תדמיתנו בעולם: "אנטישמים" אנו מפטירים והולכים לסגור וויקאנד בפראג.

מצד שני, אנחנו חרדים ורגישים לה: אפילו ראש הממשלה על דוכן האו"ם, הקדיש את מילות הפתיחה של נאומו למי שבחרו לנטוש את האולם, בבחינת - ישראל נגד שאר העולם.

קשה לדעת מהי מידת הנזק שגורם (ויגרום) נז"א למה שנותר מתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית ושוחרת שלום. קשה עוד יותר להעריך האם יצליח לעורר דיון פנימי בישראל. היוצרים, שספגו כל גידוף אפשרי ברשתות החברתיות, טוענים שהם בסך הכל ביקשו להציב מראה לנגד עיני הישראלים. בינתיים נדמה שהם הצליחו להציב בעיקר סדין אדום.

בכל מקרה, עם פתיחת הסרט לצפייה חופשית ב-56 מדינות, ומאחר שמדובר בהפקה בריטית ("גרדיאן"), מצאנו שזו הזדמנות טובה לבדוק עוד שתי הפקות בריטית שעסקו בנושא, סרטו של לואי ת'רו "המתנחלים" ("THE SETTLERS"), שהופק בשנת 2025 וחברו הטרי יותר, "ברייקינג ראנקס" ("שובר שורות" אם תרצו, "BREAKING RANKS").

כמה מילים על ת'רו: עסקינן במתעד מוערך שצמח לצידו של מייקל מור ומתמחה לא רק בסוגת הדוקו הדעתני והאידיאולוגי, אלא גם בתופעות שוליים בחברה והיחס בינן לבין המיינסטרים. מכאן שהחלטתו ליצור סרט על המתנחלים, התבססה על שתי הערכות.

הראשונה היא שמדובר בקבוצת שוליים קיצונית, בעלת אידיאולוגיה קנאית (שלא לומר מסוכנת). ההערכה השנייה היא שמתקיימים יחסי גומלין מרתקים בינה בלין המיינסטרים הישראלי, לפחות ברמה הפוליטית.

הבעיה עם ת'רו היא שהוא, קצת כמו מורו ורבו, מסמן את המטרה מסביב לחץ: הוא הגיע עם כמה דעות מוצקות על הסכסוך (שכנראה מרתק אותו במיוחד, שכן עוד ב-2011 ביים סרט על ההתנחלויות והמתנחלים), למשל שאין דבר כזה כמו התנחלות חוקית או שישראל צריכה להיצמד לחוק הבינלאומי שקובע שמדובר בטריטוריה פלסטינית כבושה ועוד.

אפשר להסכים ואפשר שלא, אבל קשה להבין את המוטיבציה לתעד זווית מסוימת מאוד של הקונפליקט מבלי להבין את מקורות ההשפעה של ת'רו.

לכן ת'רו בוחר להיצמד לקיצוניים שבקיצוניים. אין אצלו מיינסטרים של ימין ישראלי שפוי, שמונע בעיקר מתפיסת ביטחון (מוצדקת או מוטעית, זה כבר נושא לדיון אחר), אלא רק דניאלה וייס וימינה ממנה, כאילו היו פניה פני ההתיישבות כולה, שלא לומר פניה של מדינת ישראל כולה (הישראלי השפוי מוצג בסרט לדקה, בדמות מפגין אחד מבין עשרות שהגיעו למחות נגד כנס התיישבות-מחדש וטרנספר, שנערך בגבול עזה).

ת'רו מצלם את האירוע שבו קוראים להקמה מחדש של גוש קטיף, בנייה של התנחלויות נוספות, והכל כמובן תחת ההנחה שהפלסטינים יהגרו "מרצון". כמה נוכחים באירוע (שהתקיים בחג הסוכות לפני שנתיים)? כמה מאות, לכל היותר. האם אותם כמה מאות מייצגים את מאות אלפי היהודים שחיים ביהודה ושומרון (גם לפי ת'רו)? לפחות מבחינת ההפקה - כן.

אלא שבאופן ביזארי לא קיצוני המתנחלים הם שמוציאים את דיבתה של ישראל, זאת שאין מנוס מלהניח שת'רו בא לחפש. מי כן? איתמר בן גביר למשל, שהוא האקדח המעשן, ההוכחה לקשר ההדוק (וההולך ומתהדק עוד יותר) בין מי שנחשבים למופרעים אפילו במחנה שלהם, לבין ההנהגה הפוליטית של ישראל.

מי עוד נראים רע מאוד בסרט של ת'רו? חיילי צה"ל. לא רק אלה שבחסותם מוקמות ושורדות התנחלויות ("מאחזים") שאפילו החוק הישראלי - נניח שמתעלמים מהבינלאומי - מגדיר כ"לא חוקיות".

עוד יותר מכך נראים רע החיילים במחסומים: רעולי פנים, אגרסיביים שלא לצורך עם הצוות, דורשים לא רק דרכונים ותעודות מזהות (לגיטימי כמובן), אלא גם מפשפשים במניעי צוות הצילום לבוא ולסקר דווקא את הנעשה בגזרה.

השילוב בין אנגלית בסיסית מאוד לבין הפנים המכוסות, יוצר רושם רע בהרבה של מי שיש להם מה להסתיר, דווקא במקומות שבהם קל להסביר נוכחות צבאית ישראלית (מחסום על כביש מרכזי).

לשילוב הזה שבין רטוריקה קיצונית שמחלחלת ממה שנחשב פעם "עשבים שוטים" אל המיינסטרים הפוליטי עם צבא שפועל מיום ליום יותר בשליחותם של אלה, לא יכולים להתכחש ישראלים שעיניהם בראשם.

כלומר, אפילו אני, שפוסל מראש חלק מנקודות המוצא של היוצר והיצירה, לא יכול לפטור אותה כקשקוש מוחלט וסילוף גמור של האמת. ואם אני זע על הכורסה באי נוחות, אפשר לתאר רק מה הם רשמי הצפייה של צופה בריטי או אחר, כשה שלא מכיר את הסכסוך לפרטיו, שלא לומר על בשרו.

בצה"ל מיהרו לכנות את נז"א בתואר "עלילת דם". אם כך הוא, הרי שאת אותו תואר מפלצתי אפשר להפנות גם נגד "ברייקינג ראנקס" (הפקה: ZANDLAND עבור ITV) ליד הסרט הזה נראה "המתנחלים" של ת'רו כמו הפקה של משרד המורשת.

הסרט מביא עדויות קשות של חיילים (ולא פחות מכך, פרשנות שלהם) אודות מקרים שבצה"ל אוהבים לכנות "חריגים", של הפצצות חסרות הצדקה, חוסר כבוד לחיי אדם ולעיתים גם הרג מכוון של אזרחים שמוזן על ידי תחושת נקם של מפקדים וקצינים בצה"ל.

ניכר בחיילים שפיהם וליבם שווים (חלקם מדברים בפניהם ובקולם, חלק אחר מוסתר), אבל עד כמה המקרים שהם מתארים משקפים נורמה-לכאורה? ההפקה עושה הכל כדי שנרגיש שהם מייצגים לא אירועים חריגים, אלא את רוח צה"ל.

הסרט נפתח עם הצגת מרכזיותו של השירות הצבאי בחברה הישראלית, לכאורה כדי לתת רקע, אבל למעשה כדי למסגר את האירועים בעזה על רצף בלתי נמנע של ציונות מיליטריסטית - ומכאן זה רק הולך ומתדרדר.

לשיא מגיעים הדברים כאשר הסרט מציג כעובדה את הדיווח ב"גרדיאן" (כן, שוב הוא) לפיו מקורות מודיעיניים בישראל מודעים לעובדה ש-83% מההרוגים בצד הפלסטיני הם אזרחים... מיד אחר כך עוברים לעסוק בשאלה "האם ישראל מבצעת רצח עם?" כשהרמז לתשובה מרצד כשלט ניאון מעל לשאלה.

ברור שיש כאן הגזמה לצורך הכפשה - ואפשר היה לקטלג את הסרט הזה כעלילת דם, אלמלא היה חסר לנו מידע. כי מצד אחד ברור שצה"ל אינו מבצע "רצח עם" (אחרת, מן הסתם, לא היו "רק" פחות ממאה אלף הרוגים בצד הפלסטיני, חלק גדול מהם מחבלים, אחרי 3 שנות מלחמה).

מצד שני, כמה אירועים "חריגים" עם או בלי מירכאות היו במלחמה הזאת? הדעת נותנת שהרבה, כלומר - יותר מאשר באירועים ביטחוניים קודמים, אבל בהיעדר מידע חיוני שצה"ל מסתיר, קשה להדוף את הטענות הנוראיות שמועלות נגד ישראל במשהו שהוא יותר מידיעה המתבססת על תקווה או תחושת בטן.

את "נז"א" לא ראיתי עדיין, ממש כמו 99% מהמתדיינים בלהט אודות הסרט הזה, כך שאיני יכול לחוות דעה בסוגייה האם מדובר ב"מראה" כפי שטוענים היוצרים או ב"עלילת דם" כפי שטוען דובר צה"ל.

מה שכן, קל לזהות מי מוציא את דיבתה של ישראל באופן החמור ביותר ומשחק לידי שונאינו ברחבי העולם: לא רק מי ש"שוברים שתיקה" מכל מני טעמיםף אלא בעיקר פוליטיקאים חסרי אחריות, חלקם - אוי לבושה - מכהנים כשרים בממשלת ישראל.

עד שאלה לא יסולקו (אם וכאשר) ממסדרונות השלטון, יכול הציבור הישראלי השפוי להפסיק לחפש בקרבנו "בוגדים" ופשוט לתבוע אחריות ממלכתית מחופרי תעלות לתנינים.