בעולם מלא בקרן פלס ונועם חורב, הגעגוע אליה רק מתחזק

מי ידע שנעמי שמר הייתה אישה מצחיקה? החברים המצחיקים שלה (ובהם רבקה מיכאלי) והקרובים לה ידעו, כמובן. ועכשיו גם אנחנו יודעים, ותודה לשי להב ורון עומר שיצרו את הסרט "בין דשא לאבן" על שני חלקיו.

היא פגשה גבר בן 42 "ללא הרשעות קודמות" (כלומר, לא היה נשוי לפני כן) והתחתנה איתו (זה היה מרדכי הורוביץ, עורך דין ואיש אצ"ל לשעבר, שאם לא הכניס את שמר לימין העמוק, בוודאי לא סחף אותה אל מחוזות השמאל הקיצוני), היא העדיפה את התואר "מזמוראית" על פני "משוררת", היא כתבה שורות כמו "תראו, עוד יש גברים בארץ הזאת/שבגללם כדאי לי אפילו לרזות" (אפרופו שחקני כדורסל שסחררו את דעתה); צדי צרפתי העיד שהיתה קצת משוגעת, חכמה אבל גם שטותניקית, והיא עצמה צוטטה כמי כאומרת ש"השטויות עושות את החיים".

לא הכל היה היי טיריליי. שמר סבלה גם מ"דיפרסיה", נתנה למיכאלי את השיר "אופליה" ("על כל מי שרוצה למות כשהיא נפרדת", אמרה מיכאלי, שדיברה בחטף על בעליהן הראשונים שנטשו), ואחרי שנחום ברנע כתב עליה שאם יראה אותה ברחוב הוא יעבור לצד השני ("נחום ברנע הוא נבל ושקרן", כתבה במחברתה בכתב ידה היפהפה, שנגלה לעינינו פעמים רבות במהלך הסרט), "היא לא הייתה מסוגלת לצאת מהמיטה שבועיים, היא הייתה עם הפנים אל הקיר", כדברי מיכאלי. דעותיה הפוליטיות בהחלט לא הצחיקו את מתנגדיה הלא מעטים.

וכשדן מירון (בעידודו בדיעבד של נתן זך) ביטל את יצירתה כ"מתייפייפת ומזויפת", זה לא הצחיק את שמר עצמה. בתה ללי שמר, שמתגלה כנוכחות טלוויזיונית מקסימה ומרואיינת כנה וקולחת, העירה שחייה של אמה (שהגדירה את עצמה באחד ממכתביה מאמריקה: "הגיהינום הנורא ששמו אמא נעמי") ואולי גם שלה, היו קלים יותר לו שמר הייתה יודעת לזייף. ושוב כתב היד המשרבט במחברת: "נומי פותרת תשבץ במיטה/חושבת על בנה, בעלה ובתה/על מי שנגדה ועל מי שאיתה/כאשר היא פותרת תשבץ במיטה".

היא לא לקחה את עצמה ברצינות מוגזמת, אבל יצירתה הייתה חשובה לה כמו המדינה שבה נולדה. לא פשוט לשמוע אותה מגינה על שלוש המילים הקונטרוברסליות ביותר ב"ירושלים של זהב" ("כיכר השוק ריקה"), שקוממו עליה אנשים כמו עמוס עוז, במילים: "זה מעורר בי זעם נורא... זה כאילו הבן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא לפסיכיאטר שלו עמוס עוז, אז הפסיכיאטר אומר לו: אל תדאג, היא לא לבד במיטה. ז'תומרת, זה אמור להרגיע אותי. בשבילי, עולם שהוא ריק מיהודים הוא כוכב מת, אני נורא מצטערת". עצוב למות באמצע התמוז ועצוב להיזכר שהאישה שכתבה "אל נא תעקור נטוע" תמכה באופן פעיל בגוש אמונים, ביודענו כעת לאן הובילה תנועת ההתנחלויות.

הסרט אינו מתעכב יותר מדי על השערוריות, גם לא על זו שלתחושתה של שמר זירזה את מותה המוקדם, פרשת הפלגיאט הבסקי שהיה או לא היה עם "ירושלים של זהב". באותה מידה הוא לא מפתח במיוחד את הצדדים הקלים יותר בחייה, כמו למשל פזרנותה האגדית ושובבותה הרומנטית המשוערת בימי רווקותה; מיכאלי מנחשת בין היתר ששמר התקשטה במיוחד (מספרה בנהריה!) בשביל אורי זוהר, כחלק מקראש חד צדדי כנראה, ונרמז כי אושיק לוי הביא לכתיבת השיר "אסוני הצעיר".

צרפתי נהג לרכל עם שמר "בהילטון ובשרתון" של פעם, ורכילות היא הרי שמחה, וגם חדשות, אבל מעניינות; רכילות זה להקדיש זמן לזולת, לשיטתה של החברה דליה גוטמן, שאחראית לאחת האנקדוטות הקורעות ביותר בסרט, עם עוגת "את אפית" שהגישה לה שמר, שלא הצטיינה במטבח. "בין דשא לאבן" אינו סולד מרכילות בשום פנים, אבל גם לא צולל לעומקה כשאפשר ואולי גם צריך. הסרט הוא לא בדיוק אבקת עוגה שתפחה, אבל כוחו וגם חולשתו הם בגישתו המרפרפת, שמציירת בהתזות צבע קלילות דמות מורכבת, סוערת ורבת סתירות וניגודים. יש בו עדינות יפה שאפיינה גם את סרטו של רון עומר על אמו דבורה עומר, "גשם בעיניים", שהיה מרגש יותר מהסרט הזה, מן הסתם בגלל קרבתו של עומר לגיבורת הפרויקט.

יותר מהכל, "בין דשא לאבן", מכה בתופי געגועים גדולים, בהשאלה משירה הנהדר של שמר, "בארץ להד"ם". געגועים ליוצרת גדולה (וקצת מגזימנית בקטע טוב, מתברר, כי "חורשת האקליפטוס" בכנרת למשל, זה בקושי כמה עצים) שפעלה בארץ קטנה (אבל כתפנו איתנה) ותמימה בהרבה ממה שהיא עכשיו. שמר תיעבה את השיר הפטריוטי המלוקק "את ואני נולדנו בתש"ח", שזכה בפסטיבל הזמר והפזמון 1973, בביצועה של עדנה לב. תגובתה הזועמת לשיר אינה מוזכרת בסרט, אבל יותר ממעניין לדעת מה הייתה שמר אומרת על משורר הימין הלאומי הנוכחי, נועם חורב, או על מישהי כמו קרן פלס שרואה בעצמה ממשיכה ישירה של שמר (ניחוש מושכל: שניהם לא היו משעשעים אותה).

בסרט, לפי הערה קטנה בגופו, נעשה שימוש מסוים בבינה מלאכותית. גם על הבינה הזאת הייתי שמח לשמוע את דעתה של שמר. קטעי הקריינות של אפרת בן צור, וגם ביצועה ל"בית חלומותיי", היו מעצבנים במקרה הטוב. הפתיחה והסגירה עם איזה ממבו ג'מבו על אינדיאנים, משל שמר היא ג'ואן באאז מעט מסטולית, היו לא לעניין. מעבר לזה, מדובר בצפיית חובה, אולי בעיקר לדור שלא ידע - ושלא אכפת לו שלא ידע - את יצחק רבין.