הסרט שארדואן ישנא הוא אחד הטובים של השנה

כבכל שנה, חיפה מתמלאת בחובבי קולנוע מכל רחבי הארץ. מגונדרים ומרוגשים הם ממלאים את מתחם הסינמטק, שעולה על גדותיו, ואת התורים לבתי הקפה הסמוכים. עוד בעודי דוהרת עם הרכבת לתחנת בת גלים, והים נשקף מחלוני לאורך החוף, הימרתי ש"הזר" יהיה הסרט האהוב עליי בפסטיבל. לא ידעתי כמה טעיתי, וכמה סרט טורקי אחד יוכל לגעת לי בדיוק בלב.

את "מכתבים צהובים" ביים אילקר צ'טאק, שהיה גם מועמד לאוסקר בזכות סרטו "חדר מורים", והיה אמון על התסריט לצד אשתו איידה מרים צ'טאק ואניס קוסטפן. הסרט גולל את חייהם של הזוג הנשוי דריה ועזיז, מחזאי ושחקנית טורקיים שנקלעים למכבש הממשלתי הטורקי.

הסרט שואב השראה מסיפוריהם של אנשי אקדמיה ותרבות בטורקיה שמצאו את עצמם מחוץ למוסדות שבהם עבדו בעקבות פעילותם ועמדותיהם הפוליטיות. הרדיפה נגד חלקם החלה עוד לפני ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, והחריפה משמעותית אחריו, עם גל טיהורים נרחב במדינה.

כמעט כמו תמונת מראה, הזוג מוצא את עצמו בשני צדי הדילמה: האחד מעדיף להמשיך ולהילחם גם במחיר אישי כבד, ואילו השנייה מעדיפה להתקפל ולשמור על המקום שלה. הסרט לא מצדד באף אחד מהם. הוא מכניס את הצופה אל תוך המחיר שכל אחד מהם נאלץ לשלם על הבחירה שלו.

רגע אחד חזק מגיע כשהם מתלבטים איך לקרוא למחזה. אחת האפשרויות שעולה היא "מכתבים צהובים" - אותם מכתבי פיטורים שקיבלו אנשי האקדמיה והתרבות. אחת מחברות הצוות מתעקשת על השם ומזכירה להם שאלמלא אותם מכתבים, הם בכלל לא היו נמצאים שם.

בכך היא בעצם אומרת דבר אחד חשוב: כל עוד הסכנה לא דופקת אצלי בדלת, היא הבעיה של מישהו אחר. אפשר לכתוב קצת ברשתות החברתיות, לעשות לייק פה ושם - אבל כשהסכנה רחוקה מהבית, קל לשכוח שהיא כבר בדרך.

קשה לצפות ב"מכתבים צהובים" בישראל של היום ולא לחשוב גם על מה שקורה כאן. נכון, אנחנו עדיין רחוקים מגלי פיטורים של אנשי תרבות ואקדמיה בשל עמדותיהם הפוליטיות, אבל האפשרות של סימון אדם בגלל עמדותיו כבר לא מרגישה דמיונית לחלוטין. כשהשיח הציבורי מתייג אנשים כ"בוגדים", "קפלניסטים" או "אנרכיסטים", הסרט של צ'טאק מזכיר כמה מסוכן הרגע שבו ביקורת על השלטון מפסיקה להיתפס כזכות והופכת לכתם.

אוזגו נאמאל, שנכנסה לנעליה של הדמות הראשית דריה, הייתה מהממת ביופייה וכובשת בתפקיד. גם טנסו ביצ'ר, שאולי היה קצת פחות יפה, נתן הופעה מרתקת שסחפה אותי.

כהרף עין עברו יותר משעתיים, והסצנה האחרונה הרגישה כל כך אמיתית: שום דבר לא הסתיים. ההפך הוא הנכון, זהו המצב החדש. יש רק שתי אפשרויות על השולחן: להתיישר או להפסיד.

את היום שלי סגרתי עם "הזר", בבימויו של פרנסואה אוזון ועל בסיס הספר הנושא את אותו השם של אלבר קאמי. בכנות? מאוד ציפיתי לסרט הזה. ידעתי שהוא ממש שיחת היום בפסטיבל, ואפילו אמא שלי, שהצטרפה בהפתעה, מאוד התרגשה לבוא ולראות אותו איתי.

מצד אחד, מדובר בספר שכמעט כולם (פרט אליי) קראו ומכירים על בוריו. מצד שני, אני הגעתי אליו בלי להכיר את הסיפור בכלל, וציפיתי שהסרט יצליח להכניס גם אותי ללופ. בנז'מין ואזן כיכב בתפקיד הראשי כמרסו, והציג משחק מצוין שהגיע לשיאו בסצנת בית הסוהר. לצדו כיכבה רבקה מרדר בתפקיד מארי קרדונה, זוגתו של מרסו. השחקן שגנב את ההצגה היה פייר לוטן, בתפקיד השכן הבעייתי רמון סינטס.

נתחיל מהסוף: הסרט מאוד מאוד איטי. ברמה שאולי צופים מסוימים יבחרו לוותר עליו מוקדם מדי. הוא מלא בשתיקות, ובהיעדר המונולוג הפנימי של מרסו קשה מאוד להבין מה מתחולל במחשבותיו. בחציו הראשון כמעט כל ניסיון לפצח אותו נתקל באותה תשובה: 'אני לא יודע' או 'אין לזה חשיבות'. האפקט של הבחירה לצלם את הסרט בשחור לבן גם הוא משאיר תריז מסוים בין הקהל לסרט.

התמונה שמתגבשת בראשו של הצופה לוקה בחסר, מרסו והעולם שסביבו נותרים כמעט זרים לחלוטין. הקרירות של השחור לבן, בשילוב הגישה הכמעט חסומה למחשבותיו של מרסו השאירו אותי עם בעיה מרכזית אחת: איך אני יכולה להתחבר לגיבור שהעולם שלו נראה כל כך רחוק משלי?

בחציו השני סוף סוף מתחיל להפציע משהו מהמונולוג הפנימי של מרסו. פתאום, הצופה מצליח להיכנס למחשבותיו ואולי אפילו קצת להבין ולהתחבר אליו. הסרט מתחיל להתקדם בקצב מהיר בהרבה, שמתגמל את מי שחיכה לו בסבלנות. כשיצאנו מהאולם, פטפטנו אני ואמא שלי על הסרט, וגיליתי שדווקא העובדה שלא קראתי את הספר גרמה לנו לראות אותו בצורה שונה מאוד.

היא הגיעה כדי לראות איך הבמאי מפרש את הספר, מה הוא יציג על המסך כשהסיפור הוא אחד מוכר וותיק. אני, לעומתה, באתי כצופה טרייה שרצתה לגלות לראשונה את העלילה האגדית. "את לא קהל היעד שלו", היא אמרה לי. "הבמאי יוצא מנקודת הנחה שכולם מכירים את הסיפור, אז הסרט לא נועד לספר אותו".

עם כל הכבוד לאמא שלי האהובה, אני חושבת ששם היה כשל מסוים בסרט. אוזון אמנם בחר במודע להשאיר חלק גדול מעולמו הפנימי של מרסו מחוץ למסך, אבל עבורי הבחירה הזאת הפכה אותו לדמות שקשה מדי להתקרב אליה.

בכל אופן, מדובר בסרט טוב שדורש מידה מסוימת של סבלנות. עד שמגיעה התפנית שמניעה את הסרט למהירות גבוהה, אפשר להתרכז בנופים עוצרי הנשימה ובפריימים היפהפיים של אוזון. אז אל תרימו ידיים מהר מדי, ותנו צ'אנס.