על קו התפר: המוזיאון הפלסטיני הראשון בישראל

הגלריה לאמנות שהקים סעיד אבו שקרה באום אל-פחם נמצאת בשיפוצים ותיפתח בינואר כמוזיאון, המוכר רשמית על ידי המדינה. ספק אם שר התרבות מיקי זוהר יגיע, וגם יוקו אונו לא צפוייה הפעם (ותתפלאו - היא כבר ביקרה), אבל "עץ המשאלות" שלה יחיה בו מחדש.

ברחוב הצפוף שבו פועלת הגלריה באום אל-פחם כבר נתלה בחוץ השלט החדש, המכריז עליה כמוזיאון. אבל בפנים עדיין עובדים. חללי התצוגה בשיפוץ, והפתיחה הרשמית תתקיים רק ב-23 בינואר, אם הכול יתנהל לפי התוכנית, "אינשאללה".

גם אחרי השיפוץ זו תישאר אכסניה צנועה מאוד: בניין ישן ברחוב צפוף, עם נגישות מינימלית וחניה כמעט בלתי אפשרית. קשה שלא לתהות כיצד דווקא המקום הזה אמור לשאת על כתפיו את התואר הכבד - מוסד מוזיאלי מוכר של החברה הערבית, חברה המהווה כמעט רבע מאוכלוסיית ישראל. אבל הפער בין המבנה הצנוע לגודל החזון אינו חדש לסעיד אבו שקרה, וכדרכם של בעלי חזון, הוא עובד עם מה שיש.

הגלריה שהקים לפני כשלושה עשורים, ואשר צמחה למוסד תרבות מוכר בעיר ובשדה האמנות, תיפתח בקרוב מחדש כמוזיאון אמנות המוכר רשמית על ידי המדינה. אבו שקרה אינו מהסס לכנות אותו "המוזיאון הפלסטיני הראשון בישראל".

"מוזיאון ערבי" או "מוזיאון פלסטיני"? מוסד תרבות עצמאי או מוסד שקיבל חותמת ממלכתית? עבור אבו שקרה, אלה אינן שאלות סמנטיות. הן נוגעות בדיוק לחיים שלו: אמן, אוצר, מייסד, איש משטרה לשעבר, בן למשפחת אמנים מאום אל-פחם, פלסטיני-ישראלי, מי שבמשך שנים ארוכות נע בין זהויות, קהלים, ציפיות ולחצים.

"השאלה שלך היא התשובה התלויה ועומדת באוויר", הוא אומר. "מאז ותמיד אני על קו התפר: בין להיות פלסטיני לבין להיות ישראלי, עם כל המחויבות לכך ועם כל הציפיות. כל אחד מצפה ממך למשהו אחר. אבל הראש שלי עובד אחרת לגמרי. אני אדם ממוקד מטרה. אני לא עובד על פי הציפיות של אחרים, אני עובד על פי הציפיות של עצמי. מה אני רוצה לעשות?"

הוא לא מתכחש לכך שהמעבר למוזיאון משנה את כללי המשחק. "כשהייתי גלריה הייתי פחות בעין הסערה, כי זו גלריה. ברגע שאתה מוזיאון, למוזיאון יש תפקיד: לעצב זהות, לעצב תרבות, להיות מקום של תרבות, להיות בית לאמנות הפלסטינית ולאמן הפלסטיני.

"אבל אז יש גם המגבלה של קו התפר: אם אתה סוטה מכאן, אתה נחשב יותר ישראלי; ואם אתה סוטה מכאן, אתה נחשב יותר פלסטיני. לשמור על הזהות הכפולה הזו בלי להיות חשוד לא בצד הזה ולא בצד הזה - גם זו אמנות".

אבו שקרה מדבר על קו התפר לא כמטבע לשון אלא כמיומנות חיים. "כל החיים למדתי איך לשרוד על קו התפר. גם במלחמה, גם במשברים, גם בימי קורונה, גם בזמנים הקשים של אום אל-פחם, עם התנועה האסלאמית, השם והסטיגמה של אום אל-פחם. החלטתי להמשיך לעבוד קשה כדי להשיג את המטרה שלי".

הוא מבקש להרחיק את השיח מהאסוציאציות האוטומטיות שבהן, לדבריו, כל מילה בערבית וכל ביטוי של זהות פלסטינית הופכים מיד לחשודים. "מחשיבים כל מילה שאתה אומר. 'אללה אכבר' מיד הופך אצל אנשים ל'איטבח אל-יהוד'. ראינו את זה ממש לפני כמה ימים, כשעלתה הטענה הזו בקשר לחתונה בפוריידיס, אבל זה לא נכון".

"'אללה אכבר' הוא אלוהים גדול. אומרים את זה גם בלוויה, גם בתפילה, גם כשמלווים אדם בדרכו האחרונה. אמא שלי הייתה אומרת את זה כל יום בתפילות שלה. היא תמיד הטיפה להכרה באחר, לשיתוף פעולה עם האחר. היא לא אמרה לי אף פעם 'יהודי וערבי'. לא שמעתי אצלה את החלוקה הזו. שמעתי כל הזמן אמפתיה לאחר וקשר עם האחר. היא הייתה מקור ההשראה שלי בחיים".

אמו של אבו שוקרה, מרים, נישאה בגיל 11. בגיל 12 כבר נולדה לה בת, עבלה, אותה שכלה כעבור שלושה חודשים. אבו שקרה מספר שהייתה רצה לקברה ואומרת: "בבקשה, תוציאו את הילדה, מהבוקר היא לא אכלה, אני רוצה להניק אותה". "היא הייתה בעצמה ילדה", הוא אומר בעצב רב. "היא לא הבינה שהילדה שלה מתה". ב-2023 פרסם את הספר מַרְיָם, בהוצאת שוקן, אוטוביוגרפיה על חיי אימו ומשפחתו מעוררי ההשראה שעיצבו את דמותו, וזהותו.

וכששואלים אותו אם הוא מקים מוזיאון ערבי או פלסטיני, הוא אינו בורח מהמונח. "אתה אומר מוזיאון ערבי, אבל אני לא מתבייש גם להגיד מוזיאון פלסטיני. זה מוזיאון פלסטיני שבא לשרת את האמנים הפלסטינים. לפי המתווה וההסכם עם משרד התרבות, 70% מהפעילות היא פלסטינית ו-30% לא פלסטינית.

"אני לא בורח מזה. אני פלסטיני-ישראלי. אני חושב שאני גם פונה ליהודים, בישראל ובחוץ לארץ, ואומר להם: אל תראו באמירה הפלסטינית איום על ישראל. אל תראו בזה איום - תראו בזה ברכה".

הוא מדבר על החברה הערבית בישראל כעל חברה שבמשך שנים נאבקה לצאת מתפיסות ישנות שהודבקו לה. "פעם סימנו אותנו כחוטבי עצים ושואבי מים. תראה אותנו היום: הורים שאין להם כמעט כלום שולחים את הבנים והבנות שלהם ללמוד. האבא עובד קשה מאוד כדי לשלוח את הבן שלו ללמוד רפואה, והוא חוזר רופא ומשרת את המדינה. חוזרים רופאים, רופאות, עורכי דין, אנשי מקצוע. תבדוק מה קורה במדינה: אנחנו יותר מחלקנו היחסי בהרבה תחומים".

לדבריו, ההכרה במוזיאון היא גם הכרה אפשרית במציאות הזו. "צריך שהמדינה תתייחס למיעוט הפלסטיני בישראל כמיעוט טוב, כמיעוט איכותי. הבחורים והבחורות שלנו מצוינים. הראש על הכתפיים. הם לא נופלים מאף ילד בתל אביב. תתייחסו אליהם כמצוינים".

הגלריה באום אל-פחם הוקמה בשנת 1996 על ידי אבו שקרה ואחיו פריד, ופעלה לאורך השנים כחלל תצוגה לאמנות פלסטינית, ערבית, יהודית ובינלאומית, לצד חינוך לאמנות, פרויקטים עם תלמידים ופעילות קהילתית. באוספה יותר מ-2,000 עבודות, ולצידו ארכיון תיעוד בעל-פה של תושבי אום אל-פחם ואזור ואדי ערה. ההכרה במעמד מוזיאון התקבלה ב-2024.

אבו שקרה הוא אמן פעיל בעצמו, שהתחיל ללמוד אמנות בגיל 21, תחילה בבית הספר לאמנות קלישר בתל אביב, אחר כך במכון אבני ובהמשך במדרשה לאמנות. הוא הציג בארץ ובעולם, והוא גם יקיר בצלאל. הקשר בין הגלריה לבצלאל נמשך שנים: סטודנטים, מרצים ואמנים הגיעו לאום אל-פחם, והגלריה הייתה זירה למפגש מתמשך בין אמנות, חינוך וחברה.

"יש לנו גם פרויקט מצוינות", הוא אומר. "אנחנו מכינים כאן את דור ההמשך של אום אל-פחם והסביבה, בעיקר אום אל-פחם ווואדי ערה. אני לא יכול להישאר כאן כל החיים".

התחלת להרהר מי יבוא אחריך?

"יש כאן צוות, גם יהודים וגם ערבים. אני לוקח כל מי שצריך וכל מי שיודע לעבוד. אני לוקח גם יהודים עם ניסיון, כדי שיעבדו כאן וילמדו את האנשים. אין לנו עוד מוזיאון ללמוד ממנו, אז אנחנו לוקחים את הניסיון מהמוזיאונים הקיימים. מכל מוזיאון שפניתי אליו לא הייתה רתיעה. תמיד קיבלתי מה שרציתי".
הוא אינו מודאג מהיום שבו יפרוש. "אני מקסימום פה עוד חמישים שנה", הוא אומר בחיוך. "יהיה מי שימשיך. לא תהיה בעיה למצוא יורש".

המעמד החדש מחייב אותו, לדבריו, לחשוב מחדש על התכנים. "אני מתחיל לשאול מה יהיו התכנים של המוזיאון: האם הוא יעבוד כמו גלריה, או שיש לו תפקיד וייעוד אחרים? האם התפקיד שלו להציג תערוכות שאף אחד לא הציג כאן? האם הוא צריך להיות מקום שמייצר שמחת חיים ומפגש? אני לא אוהב את המילה 'דו-קיום', היא מילה מאוסה בעיניי. אבל אני כן מאמין בשיתופי פעולה נכונים בין יהודים לערבים".

אז מה יהיה הקו?

"אני מתכוון להנכיח את הכאב שלי. אני מתכוון להנכיח את המציאות. אני חושב שהתפקיד שלי כאמן, כגלריסט וכמוזיאון הוא להציב מראה בפני החברה הישראלית. לא ללטף, לא להסתיר, אלא להגיד: תסתכלו".

את השיח על "הנכבה", החליף באופן גורף הדיבור על "ג'נוסייד", שהפך בשלוש השנים האחרונות לחלק המרכזי מהשיח הבינלאומי על פלסטין ופלסטיניות. אין מוזיאון פלסטיני בעולם שלא היה נותן לו מקום מרכזי בעת הזו. אבו שקרה יודע שהוא הולך על קרקע טובענית גם בעניין הזה. הוא מסרב לייצר הכרזה גורפת או לכפות על אמנים שפה פוליטית אחת. "אני לא אכריז על השנה ואגיד: השנה הזו היא ג'נוסייד. אני לא אכריז. אבל יש אמנים שמוזמנים להציג כאן בשנתיים הקרובות. כל אמן יציג תערוכה שנוגעת לו אישית. אני לא מצנזר אמנים, ואני לא מצנזר תערוכות".

גם לא תערוכה שתעסוק בעזה?

"אם יבוא אמן פלסטיני וירצה להתייחס למה שקורה או למה שקרה בעזה, העבודה שלו תיבחן בוועדת תערוכות שמורכבת מאנשי מקצוע. אם אלה עבודות מקצועיות וטובות, נציג אותן. אני חושב שנעמוד במבחן המציאות, ולא פעם אחת. אנחנו צריכים להיות נועזים ולהגיד: תערוכה טובה תוצג כאן, גם אם יהיו לחצים".

קל יותר לקחת את השיח שמונים שנה אחורה. אחת התערוכות המתוכננות לפתיחת העונה, הוא מספר, תעסוק בכפר קדס - כפר שיעי-פלסטיני סמוך לגבול לבנון שתושביו נעקרו ב-1948 והוא נהרס. "כשאתה מדבר על כאב, כאב הוא כאב. אתה מדבר על כפר קדס, על תושבים שגורשו והוגלו - מה יותר קשה מזה? אם אתה רוצה להבין את מה שקורה היום, אתה צריך להכיר גם את השורשים. ההתיישבות היהודית בפלסטין ב-48 ומה שהגיע אחריה הביאו גלים על גלים. אנחנו מדברים על יסודה של בעיה".

הוא אינו רואה בעצמו קורבן. "אני לא רוצה להיות קורבן. לא כאיש, לא כקבוצה ולא כעם. אני לא רוצה שהקורבנות תנהל אותי. הסכנה הכי גדולה לאיש, לקבוצה ולעם היא להרגיש קורבן כל הזמן ולהגיד: מה אתם רוצים ממני? פעם הרגו אותי, פעם לקחו לי. אני חושב שזה מסוכן מאוד.

"אני החלטתי להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. אני רוצה שהתרבות שלי תיראה הכי טוב בעולם. אני לא רוצה שמישהו יבוא למקום חלש כדי ללטף ולהגיד שלום. אל תלטף אותי. אני לא חלש. תסתכל לי בעיניים".

אבו שקרה אומר כי השיח הזה אינו מתקיים בתנאים חופשיים. "חופש הביטוי במדינת ישראל בשלוש השנים האחרונות? כמעט אפס. יש לי חברים יהודים מדהימים שכותבים פוסט על מה שקורה בשטחים, על הריסת כפרים, על הריסת בתים, על עקירת עצי זית ועל מתנחלים. אני רואה מה הם כותבים - את המציאות - ואני אפילו לא מעז לעשות לייק, כי אני יודע שביום שאני עושה לייק אני עלול להידרש לתת דין וחשבון".

הוא מספר שגם בבית הזהיר את ילדיו להתרחק מפוסטים פוליטיים. "יש לי ילדים בגרמניה ובאוסטריה. הבן שלי מטפס הרים באוסטריה, יש לו קהל גדול מאוד. הבת שלי גרה בירושלים ועובדת עם ילדים אוטיסטים. אחרי תחילת המלחמה אמרתי להם: לא כותבים מילה אחת. הבת שלי העלתה תמונה של קברים ומעליהם יונים לבנות - משהו כמעט אמנותי. אמרתי לה: תמחקי את זה. לא כי יש בזה משהו רע, אלא כי היא מורה, ואני יודע איך עלולים לפרש כל דבר".

לדברי אבו שוקרה, גם אנשי חינוך, אנשי רפואה ואמנים בחברה הערבית משלמים מחיר על ביטוי. "אנשים נדרשים להסביר פוסטים שכתבו שנים קודם. לוקחים ביטוי דתי, הופכים אותו למשהו שהוא לא. יש פחד עמוק מאוד לומר מה שאתה רוצה. אני כערבי בישראל מרגיש דאגה וחשש גדולים".

הוא מותח ביקורת חריפה גם על אופן הצגת המציאות לציבור הישראלי. "אני מבין שבזמן מלחמה התקשורת רוצה לחזק את העורף ולהראות צד אחד. אבל מה יוצא מזה? הציבור מקבל במשך שנים אג'נדה אחת. הוא לא רואה מה קורה בצד השני וחושב ששם אין כלום. וכשמישהו רוצה להראות את הצד השני, מסתערים עליו כאילו הוא בוגד. הוא בעצם אומר: רבותיי, אני מנסה לפתוח לכם את העיניים".

לאן כל זה מוביל?

"אני חושב שאנחנו בסכנה פה. המיעוט הפלסטיני בישראל נמצא בסכנה קיומית, ואני אומר את זה. אם לא נעבוד קשה כדי לאחד כוחות, יהודים וערבים יחד, ולהראות דרך אחרת של חיים משותפים - אנחנו בבעיה רצינית. זה חלק מהתפקיד של המוזיאון".

השם אבו שקרה מחזיק בתוכו גם מטען משפחתי ותרבותי. בן דודו של סעיד הוא השייח' ראאד סלאח, לשעבר ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית שהוצא מחוץ לחוק ואחיו של סלאח, האמן עאסם אבו שקרה, נחשב לאחד האמנים הפלסטינים הבולטים שפעלו בישראל.

איך קיבל השייח' ראאד סלאח, המזוהה עם קו אנטי-ממסדי חריף, את המוסד שמוכר על ידי המדינה?

"אני לא רוצה לסנגר עליו, הוא בן דוד שלי", אומר אבו שקרה. "אבל אני רוצה להזכיר שהגלריה קמה בעידן שלו. הוא פתח כאן תערוכות. הוא פתח תערוכה של יוקו אונו יחד עם שמעון פרס, והצטלם איתם".

"הוא פתח גם תערוכות שלנו שהתקיימו במוזיאון תל אביב ובמקומות אחרים. מבחינתי, אף פעם לא שמעתי ממנו מילה נגד הגלריה או נגד המוזיאון. כשהתקבלה ההכרה במוזיאון היה עליי 'עליהום' מסוים - לא בגלל שיש מוזיאון, אלא בגלל החשיבות שלו. אנשים דרשו בתקיפות להיות שותפים לקביעת התכנים, ואני התנגדתי".

הוא מדגיש, עם זאת, שהעצמאות המקצועית אינה בהכרח הזמנה לפרובוקציה. "אני לא מציג עירום באום אל-פחם, למשל. לא כי מישהו אמר לי לא, אלא כי גדלתי פה. אני רוצה שמורה שמגיעה עם תלמידים תחזור לכאן שוב. אם אישה תהיה נבוכה בגלל עבודה מסוימת, היא לא תחזור".

"אני רוצה שגם האנשים הפשוטים מבין תושבי אום אל-פחם יגיעו לכאן. אני מציג אמנות מופשטת, אמנות שלא תמיד מוכרת לקהל, ואני אציג הכול. אבל אני צריך שהקהל יחזור. אני לא מקים מקום בשביל קומץ אנשים שיודעים להגיד את המילים הנכונות על אמנות".

מעטים יודעים שלפני שהיה אוצר ומייסד גלריה, אבו שקרה היה קצין במשטרת ישראל במשך כ-25 שנה. הוא התחיל כחוקר נוער, התקדם לקצונה ובהמשך היה אחראי על חוקרי הנוער בארץ. הוא אומר שפעם היה הכול יותר פשוט, נער שלא למד - עבד. חמישים שנה חלפו ואחד מהאתגרים המרכזיים של החברה הערבית בישראל הוא הצעירים חסרי המעש. לא לומדים, לא עובדים. משם הדרך קצרה לפשיעה.

"בחוקר נוער יש שילוב בין אכיפה לטיפול. אתה לא יכול להסתכל עליו רק כפושע לעתיד. המטרה היא להניע אותו מהפשע, לטפל בו, לתת לו סיכוי לחיות ולרתום את כל גורמי הטיפול".

הוא שירת גם במשך שנים במחלקה לחקירות שוטרים. את שירותו במח"ש הוא מסכם בגאווה. "הייתי גאה בתפקיד. לא עוד ערבי שנמצא בשוליים, אלא ערבי שנמצא גם במקום שבו עושים סדר בעבודת המשטרה. חקרתי קצינים על מעשים קשים שנעשו נגד ערבים, בשטחים ובמקומות אחרים. היו עליי התקפות. אמרו שאני מנהל מסע נגד המשטרה, זומנתי לבדיקה בירושלים. אבל חקרתי כמו שצריך. לחלק מהאנשים היה קשה לראות ערבי שחוקר אותם".

כשהוא פרש בדרגת רב-פקד, הוא מספר, בא להיפרד ממנו ראש אגף החקירות והמודיעין דאז, ניצב משה מזרחי. "הוא אמר לי שאני אדם שיודע להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, שאני לא מדבר הרבה רק כדי לעורר התנגדות, ושעשיתי את התפקיד שלי בצורה מכובדת. זה היה חשוב לי מאוד".

אלא שהיום, לדבריו, לא היה מוכן להיות חלק מהמשטרה. "המשטרה של אז היא לא המשטרה של היום. לאזרח אין תחושת ביטחון ובטיחות. אין תחושה של כבוד והערכה, שהחוק מגן עליו. החברה הערבית מופקרת לחלוטין".

הוא מדגיש שהביקורת שלו אינה מופנית ספציפית לתחנת המשטרה המקומית. "אום אל-פחם היא חלק מהחברה הערבית. החברה הערבית חיה בפחד מתמיד. הפשיעה דוהרת ואוכלת את יושביה. למה אני צריך להרגיש חוסר ביטחון בתוך הבית שלי, ברחובות שלי, כשמשטרה נמצאת כמעט בכל פינה - ואנשים ממשיכים בפשיעה, בסחיטות, בפרוטקשן, ברציחות וביריות?

"אני לא יודע אם זה מכוון, אם זו שתיקה, חוסר מעש או חוסר מקצועיות. אבל מה זו משילות? לפזר חתונות? לקחת חתן לכלא? להשכיב אנשים על הרצפה? משילות צריכה לתת תחושת ביטחון לאזרח. אני חושב שהמשטרה, באופן כללי, מחטיאה את המטרה שלה".

ההכרה במוזיאון לא צמחה בחלל ריק. הממשלה הקודמת קידמה מתווה להקמת מוסדות תרבות בחברה הערבית, והגלריה של אום אל-פחם זכתה בהליך שהפך אותה למוזיאון. בתקופת שר התרבות מיקי זוהר אושר המכרז והתקציב הנלווה.

אבו שקרה מבקש להפריד בין השקפות פוליטיות לבין היכולת לעבוד עם הממשלה שמכהנת. "אנחנו מתכתבים. אני חושב שמיקי זוהר הוא שר מצוין. הוא גם אמר דבר חשוב על כך שהערבים בישראל לא יצאו למהומות אחרי 7 באוקטובר ולא נפלו בפח של המאורעות. אני לא מסתכל אם הוא ליכוד או לא ליכוד. מעניין אותי שאני אעבוד עם כל שר שיהיה, אספר את הסיפור שלי ואנסה לרתום אותו".

היית מזמין אותו לפתיחה?

"כמובן שהייתי מזמין אותו לראות מה נעשה עם המוזיאון שהוא בעצמו אישר את המכרז והתקציב הנלווה. אבל יש בדרך בחירות ועוד לא יודעים מי יהיה בממשלה", הוא עונה בדיפלומטיות, "אבל אני לא חושב שמישהו יסכל את זה. אהלן וסהלן. הדלת פתוחה".

בפתיחה בינואר לא צפויה יוקו אונו להגיע, אף שבעבר כבר הציגה בגלריה. אבל נוכחותה תהיה מורגשת. "בתערוכה הקודמת שלה היא ביקשה שנביא עץ לימון וניטע אותו בצד הגלריה. זו הייתה העבודה 'עץ המשאלות'. אנשים התבקשו לעלות לעץ ולכתוב משאלה על פתקים. אני לא אשכח איך העץ נראה אחר כך - כולו מלא, קורע מרוב פתקים".

עכשיו, במוזיאון, העבודה תקבל חיים חדשים. "בקומת הקרקע של המוזיאון נביא עץ. נעשה מחדש את 'עץ המשאלות' כעבודת קבע. תהיה גם חנות במוזיאון, עם גלויות קטנות שעליהן יהיה כתוב שם המוזיאון. אנשים ייקחו פתק, יכתבו משאלה ויתלו אותו על העץ. אני חושב שאם יכתבו את המשאלות האלה, זו תהיה היסטוריה. לראות מה אנשים שמגיעים לאום אל-פחם רוצים, מה הם חושבים, מה הם מבקשים".

הוא מבקש שלא להפוך את ערב הפתיחה לאירוע של ידוענים. "עוד לא קבעתי מי יהיה. אבל מבחינתי הכי חשוב שתושבי אום אל-פחם יבואו. האיש הכי פשוט מאום אל-פחם שייכנס לכאן - זה הכי חשוב. וגם האיש הכי פשוט מתל אביב.

"אני לא רוצה שיבואו בגלל אישיות גדולה או בגלל סלב זה או אחר. הרעיון הגדול הוא להפגיש אנשים. זה הקונספט שלנו מלכתחילה, כבר 30 שנה: שהגלריה, ועכשיו המוזיאון, יהיו נקודת מפגש רב-תרבותית. אנחנו לא נוטשים את המשימה הזו ולא נסוגים ממנה".

אבו שקרה יודע שמהרגע שייפתח המקום כמוזיאון, כל תערוכה, כל בחירה אמנותית וכל מילה שלו ייבחנו בזכוכית מגדלת. אבל הוא נשמע שלם עם המחיר. "אני יודע מה אני הולך לעשות. אני לא אעזוב לא את הפלסטיניות שלי ולא את השייכות שלי לכאן. הקו שלי ברור מאז ומתמיד. האמת האישית שלי היא שלי, ואף אחד לא ייקח אותה ממני - גם לא מימון".