תעופה בחפירה: למה התרסקתי תוך כדי התכנית שהצילה חיים

בדיחה ותיקה על המוסד, מספרת שביום שהחליט הארגון לפתוח את שעריו לכל מועמד - ופרסם מודעת "דרושים" - הגיע לראיון בחור צעיר.

"היית ביחידה מיוחדת בצבא?" שאל המראיין, והבחור השיב שהיה ג'ובניק בקריה.
"איך היית מגדיר את רמת המוטיבציה שלך?" המשיך המראיין - והבחור השיב שהיא נמוכה במיוחד, כמעט לא קיימת.
"צרכת סמים בעברך?" התעניין המראיין - והמרואיין ענה שאם ב"עבר" הכוונה ללפני שעה, אז כן".
"אז אתה וודאי טוב בשמירת סוד" ניסה המראיין בייאוש, ונענה: "אני מה זה לא טוב, בירה אחת בפאב עם החבר'ה ואני מגלה הכל".
"אם כך", שאל קצין המיון ההמום, "מה הביא אותך לשלוח לנו קורות חיים?" והמרואיין ענה מיד: "באתי לומר לכם רק שעליי - אל תבנו!".

אם תהיתם מה הרלוונטיות של הבדיחה העתיקה הזאת לענייננו, הרי שאחרי ניסיון כן שעשיתי במהלך השבת לצפות בסדרה שבזכותה ניצלו קרוב ל-180 נוסעים ואנשי צוות ממוות ודאי, אין לי אלא לומר בכנות: עליי אל תבנו.

כלומר, זה לא שאני כזה פחדן שהייתי בורח מעימות עם מחבל פוטנציאלי שעלול חלילה לרצוח את יקיריי ואותי (כלומר, אני מקווה), אבל אילו הייתי נדרש ליישם ידע מקצועי שמקורו בתוכניות העשרה, מוטב שהמשימה תהיה להכין תבשיל קדירה - ולא לגרום למטוס צולל לנסוק אל על.

אין זה אומר בהכרח ש"תעופה בחקירה" היא סדרה רעה. להפך, אני בטוח שיש מי שנהנה, שלא לומר גם מחכים ממנה (כפי שלמדנו רק בשבוע שעבר), אבל אחרי שהקדשתי לה שלוש שעות מחיי (ועוד ב"תעריף סופ"ש"!) אין לי אלא לקבוע שאני מעדיף להתפוצץ באוויר מאשר לחזור על החוויה.

הנה סיפור שהיה באמת, בזכותו הצלחתי להתחבר לאימה שאחזה בנוסעי טיסת פליי דובאי: לפני יותר מעשר שנים עשיתי את דרכי בחזרה מסקוטלנד לישראל עם עצירת ביניים בשדה של אמסטרדם.

התפוסה בטיסה, לשמחתי, הייתה לא משהו, אבל בטרם גמרתי להודות למזלי הטוב על כך ששורת מושבים שלמה עומדת ריקה ותאפשר לי להשתרע ולנסות לישון בארבע השעות הקרובות, התברר לי עד כמה "מזל" עלול להיות הפכפך: מעט לאחר ההמראה נשמע רעש גדול ואש עלתה מהמנוע השמאלי של המטוס. הקבינה התמלאה בעשן ובריח של בשר חרוך - מה שנותר מחסידה שנשאבה אל המנוע.

אחרי כמה דקות של אימה שקטה, במהלכן הבטתי בנוסעים המבוהלים בשורות האחרות ולא יכולתי שלא לתהות האם פניהם הם האחרונים שאראה בחיי... התפזר העשן.

שבנו לשדה התעופה, שם ליוו את הנחיתה צוותי חירום, ביניהם כאלה שעל האפודים הזוהרים שעטו היה כתוב BIRD WATCH (נשבע לכם אני לא ממציא) - ומקץ כשעתיים המראנו שוב לתל אביב במטוס חליפי.

את החרדה ההיא נאלצתי להדחיק, אחרת לא הייתי מציב עוד כף רגל על כבש מטוס לעולם. וזה בעצם העניין: אני מסוג האנשים שמעדיף להדחיק סכנות פוטנציאליות, בטח בכלי תעופה שמתעופף לו בגובה כזה שהופך כל תקלה לאסון בפוטנציה, מאשר לדעת איך להתמודד עמן - כמו אותו שרברב שייצב את המטוס עד שהשתלט עליו הקברניט המחליף.

ל"תעופה בחקירה" (המשודרת בנשיונל ג'יאוגרפיק וזמינה גם בדיסני+) יש מבנה די קבוע: תחילה היא מתארת את האסון, רצוי בעזרת צילומים אמיתיים (אם יש כאלה). אחר כך היא מתארת את שלבי החקירה, כולל כל מה שהשתבש, בעזרת שחזור מבוים של המתרחש בתא הטייס, מגדל הפיקוח - וכל מי שהיה מעורב באירוע.

זה לא בלתי מעניין, אבל זו תכנית מהסוג שאני דוחה על הסף, לא רק בגלל התוכן (כאמור), אלא גם בגלל הפורמט: אני פשוט לא יכול לסבול את השחזורים המבוימים, בהם מגלמים שחקנים את גיבורי הדרמה (שלפחות במקרה של "תעופה בחקירה", יש לה כמעט תמיד סוף רע ומר).

כלומר, הפורמט של שחזור מבוים הוא כזה שאני מתקשה לשאתו גם במשדרים שקרובים יותר לתחומי ההתעניינות שלי, כמו למשל היסטוריה: תנו לי יממה רצופה של סרטי ארכיון בשחור ולבן - ולא דקה אחת של "כמו היטלר" צבעוני, עם שביל בצד ושפם מודבק.

גם באשר לתוכן, אודה שקשה לי עם התכנים הללו בערוצי הדוקו, ההיסטוריה והטבע למיניהם: כל הסדרות שבהן מנסים לאתר אוצרות או למצוא מנהיגים נאציים, שנמלטו לדרום אמריקה (שלום לך שוב, מר היטלר), רוויות דרמה מעושה ומאוסה, נדחות אצלי על הסף.

לעומתן אני מסוגל לבהות שעות ב"היסטוריה למכירה" שמתארת את קורותיה של חנות משכונות בלאס וגאס, לצפות בפעם המאה ב"אבות המזון של אמריקה" (שתי התכניות בערוץ ההיסטוריה) או להתנמנם מול כל סרט טבע בקריינות המושלמת של סר דיויד אטינברו (למזלי היו הפרקים של "תעופה בחפירה", סליחה - "תעופה בחקירה", נתונים בין פרקים של סדרה בקריינותו, באותו ערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק").

זה לא שאני מזלזל חלילה: השחזורים בסדרת האסונות האוויריים הזאת (לפחות בשלושת הפרקים שבהם צפיתי במהלך השבת: על התרסקות הקונקורד, התרסקות מטוס מטען בטוקיו והתאונה הקטלנית שאירעה למטוס הקל של רנדי ג'וניור) הם אמינים להפליא, משוחקים בכישרון ובעיקר - מבוססים על מקרים אמיתיים ועל ממצאים מקופסאות שחורות למיניהן. ובכל זאת - לא הצלחתי להתחבר.

למזלה של "תעופה בחקירה" הפופולרית, היא לא ממש זקוקה לי, בטח אחרי שקיבלה קידום חסר תקדים בדמות גיבור, חולצתו מוכתמת בדם, שמספר איך הציל חיים כה רבים בהשראתה, באירוע שבוודאי עוד יזכה יום אחד לפרק משלו. רוצה לומר - זו לא את, אלא אני.

הנה כי כן אני מכה מראש על חטאי: כשאני עולה כל צינור פח מעופף שבו אני אמור לשהות כמה שעות, בידיעה שכל תקלה עלולה להיות גם האחרונה בחיי, אני מעדיף הדחקה על מודעות והתעלמות גורפת מהסכנה על פני הכרות עם כל מה שעלול להשתבש.

תודה לאל על כך שהרגלי הצפייה של כמה אנשים הם שונים בתכלית מאלה שלי! ולפיכך הנה סידור העבודה לקראת ניסיון החטיפה הבא: אני אתיישב על החוטף כך שלא יוכל לזוז, ואתם, צופי "תעופה בחקירה" תשתדלו להנחית אותנו בשלום - וזכו בתמורה לא רק להציל חיים, אלא גם לככב בסרטון בחירות לצד ראש הממשלה.