הניסיון להביא תרבות עממית, שבישראל היא כמעט תמיד גם שם נרדף למסורתית ומזרחית, היא עסק חמקמק: מתעדים חיצוניים וותיקים, כמו אפרים קישון (סלאח שבתי), מנחם תלמי (תמונות יפואיות) ויהודה ברקן (צ'רלי וחצי, חגיגה בסנוקר ובמידה מסוימת גם אבא גנוב) - ועד לחדשים יותר, שהביטו מבפנים על הווית ילדותם - כמו למשל מאור זגורי או שלום אסייג, הצליחו (לרוב) לכבוש את הקהל, אבל פחות את הביקורת.
לפעמים הייתה הביקורת מוצדקת, לפעמים היה מדובר בהתנשאות גרידא: מבקרים חמורי סבר שהיו יכולים להלל את הדרך שבה ביטא ויטוריו דה סיקה (למשל) את החיים בפרברים העניים של רומא, עיקמו את האף מול "משפחת צנעני"...
הזמן ניצח אתת הביקורת: חלק מפועלם של היוצרים דלעיל, נמוג כלא היה, חלק אחר הפך לנכס צאן ברזל של היצירה הישראלית: "חגיגה בסנוקר" עלה לדרגת "מציצים" וגבי עמרני (כוכב "משפחת צנעני") הוא חתן פרס ישראל.
מתן חלק, האיש מאחורי "אנשים שפגשתי" (ביחד עם עמרי עמית, אדר מירום ואבירם בוכריס) הוא כבר יוצר מסוג אחר, שפועל בעידן שבו המיינסטרים הטלוויזיוני מחזר אחרי מה שנחשב פעם נישתי ו"עממי".
לפעמים המדיום הוא המסר. זה לא רק שהסדרה משודרת בתאגיד השידור הציבורי, אלא שהקאסט שלה הוא מהמרשימים שנראו כאן לאחרונה: מהעורך (גורי אלפי) ועד לאנסמבל שחקנים מעורר קנאה: ארנון צדוק, אורנה בנאי, יניב ביטון, דאנה איבגי וטל פרידמן (רשימה חלקית). כלומר - "אנשים שפגשתי היא הכל חוץ מאנדרדוג.
בואי לאילת
ואחרי כל אלה צריך לשאול: האם היא טובה ומצחיקה? אז במילה אחת: כן - ואם עוד לא צפיתם בשלושת הפרקים ששודרו (וזמינים לצפייה בכאן BOX), אנא עשו כן, זה יעשה לכם רק טוב.
מה שהופך את "אנשים שפגשתי" למהנה כל כך הוא דווקא בהפתעות הקטנות. כלומר - כשאני רואה את אורנה בנאי או יניב ביטון (בפרק הראשון הופיע גם אסי כהן, אפרופו LIST-A) אני מצפה לצחוק.
לעומת זאת כשצופים בשיחה בין הירקן (עומר קולי) ללקוחה (שירן יצחק), שמתחילה כמו חיזור במהלכו הוא מנסה לפתות אותה לבוא אתו לחופשה באילת ומסתיימת לא רק בריב כמו של זוג שנשוי כבר יותר מדי שנים, אלא גם בזה שאני מחרחר בצחוק על הכורסה מול המסך - זו הפתעה שאין נעימה ממנה.
נכון שלא כל הקטעים מצליחים לעמוד ברף הזה של הכתיבה והמשחק, אבל יש כאן בהחלט עין חדה שמצליחה ללכוד לא רק דמויות צפויות-יחסית, כמו העסקן הפוליטי העירוני (יניב ביטון) שמערבב בקטנה את תושבי השכונה וחולם להיות מיקי זוהר כשיהיה גדול (כבוד, כוח וכסף), אלא גם את הדאחקות הקטנות שמתרחשות בפיצרייה ("לאונרדו") או אפילו בבית הכנסת.
בלי גלגלי עזר
"אנשים שפגשתי" היא אולי לא סדרת מופת, אבל היא נעימה מאוד ומצחיקה לפרקים, נישאת על כתיבה מדויקת ומשחק משובח (כאמור, דווקא של השחקנים המוכרים-פחות) ובעיקר מוכיחה שלא כל הומור "שכונתי" חייב להיות גם נמוך, כזה שנישא על חיקויים מלעיגים של מבטאים מוגזמים.
אני לא יודע אם מתוכננת לסדרה עונה נוספת, אבל אם כן, הרי שהיא יכולה בהחלט להתנתק מגלגלי העזר שלה בדמות הקאסט שנראה כמו ניים דרופינג מהחלומות ולתת לשחקני המשנה להוביל, לחדש ולהפתיע.
אם להמשיל זאת לגיבורה נוכחת ברקע הסדרה, כהפועל באר שבע: לנסות ולזכות בתואר בלי שחקני רכש נוצצים מהמרכז, אלא בהתבסס על שחקני בית שהיו אלמוניים עד לתחילת העונה (חוץ מטל פרידמן כמובן, שמצליח להישאר אנדרדוג גם כשהוא כבר כוכב ותיק ומוכר).