בין כותלי תיאטרון הבימה נערך היום (שני) מפגש מרגש בין השחקנים למציאות. סיפורם של שורדי השבי קית' ואביבה סיגל הפך למחזה, ולנעליהם נכנסו מוני מושונוב וסנדרה שדה, מגדולי השחקנים בתיאטרון הישראלי ומחוצה לו.
קית' ואביבה בילו יחד את 50 הימים הראשונים בשבי חמאס, עד שאביבה שוחררה ביום ה-51. קית' נותר מאחור ושוחרר רק לאחר 484 ימים בשבי - 433 ימים שבהם השניים היו בנפרד.
בני הזוג סיגל הגיעו לתיאטרון הלאומי להקראת המחזה על חייהם, שאותו טרם שמעו. על פניהם של שדה ומושונוב ניכרה ההתרגשות, בייחוד בידיעה שהשניים שאת סיפורם הם עומדים להביא אל הבמה יישבו מולם וישמעו אותו לראשונה.
רגע לפני שקית' ואביבה נכנסו לאולם, שתיקה דרוכה אפפה את החדר. ברגע שנכנסו, הם הוקפו מיד בצלמים מגופי התקשורת. משהו בתמונה הזו נראה לי כמעט אבסורדי: שני אנשים שחייהם הפכו בעל כורחם לסיפור שמדינה שלמה מכירה, מגיעים עכשיו לראות כיצד הסיפור הזה הופך גם לתיאטרון.
"אהבה בקצה המנהרה", שכתבה מיכל אהרוני, מבוסס על סיפורם של אביבה וקית' ועל הזוגיות ארוכת השנים שלהם, שנאלצה לעמוד במבחן בלתי נתפס בעקבות חטיפתם לעזה והפרידה ביניהם לאחר שחרורה של אביבה, בזמן שקית' נותר בשבי. את הפרויקט יזם איתן שוורץ, והוא עולה בהבימה כקריאה מבוימת בבימויה של אילאיל סמל, כששדה ומושונוב נכנסים לנעליהם של בני הזוג.
רגע לפני שהחלו בהקראה, אביבה העניקה בהתרגשות עותק של ספרה "העיקר לקום לבוקר חדש" שיצא לראשונה גם בשפה האנגלית. מושונוב ושדה אחזו בספר בהתרגשות והודו לה מקרב לב.
מתוך המחזה הוקראו שלושה קטעים: האחד מרגע לפני השבי בשישה באוקטובר, השני מבוקר הטבח והשלישי כשאביבה כבר שבה הביתה וקית' עודו בשבי החמאס. בני הזוג סיגל ישבו ישירות מול מושונוב ושדה, בני זוג בעצמם.
ההתרגשות הייתה ניכרת בקהל, וקית' אפילו מחה דמעה או שניים כשהקריאו את הקטע בו שהו יחד במנהרות בעזה. זהו פצע טרי עבורם, וניכר שההפקה עבדה ברגישות יתרה סביב סיפורם והצגתו על הבמה הגדולה.
לאחר הקראת הקטעים, אביבה וקית' סיפרו איך הרגישו כשראו את סיפורם ולא הצליחו להסתיר את ההתרגשות. קית' סיפר שההקראה הציפה אותו, בייחוד הקטע המתאר אותו ואת אשתו יחד במנהרות עזה. הוא סיפר שאסרו עליהם לדבר במשך ימים שלמים.
מושונוב מיד זינק, ושאל איך אפשר להישאר בדממה ימים שלמים. אביבה השיבה שלמזלה, היה לה את בעלה שיכלה לדבר איתו במבט.
קית' המשיך ותיאר את הרגעים הקשים בשבי. הוא סיפר, שבשלב מסויים התחבא יחד עם השובה שלו וואסים בבית ספר לשם הועברו מחשש להתקפות צה"ל. הוא סיפר, שלא ידע לדבר ערבית כמעט ופחד שיזהו אותו בתור ישראלי וחייו יגדעו בלינץ'.
השובה נתן לקית' מסבחה, שרשרת תפילה מסורתית, ולימד אותו למולל את החרוזים בידיו לפי המסורת. לשאר העזתים מסביבם, סיפר השובה שקית' הוא סבו האילם. בכך, יכל להסתיר את זהותו ולשמור עליו בחיים.
הסיפור הזה, כמו רבים מהרגעים שעלו במהלך המפגש, המחיש עד כמה המרחק בין החיים עצמם לבין המחזה עדיין קטן. עבור קית' ואביבה, אלה לא זיכרונות רחוקים שהפכו לחומר דרמטי, אלא מציאות שהם עדיין מנסים לעכל. ועכשיו, בפעם הראשונה, הם ישבו מול שני שחקנים אחרים ושמעו מישהו אחר מספר אותה בקולם.