אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים האחרונים בעולם נכנס לבמת אולם הכנסים בלונדון, לבוש בחליפה כחולה עם מטפחת אדומה בכיס המקטורן, ומאות מעריצים בני כל הגילים, המגדרים והרקעים האתניים נעמדים על הרגליים ומריעים לו.
"היה שווה לחכות 80 שנה בשביל זה", הוא מעיר בגיחוך, אבל עיניו נוצצות מדמעות, והתשואות רק מתחזקות. בשביל סילבסטר סטאלון, אהבת הקהל הייתה התחליף המאוחר לאהבה הורית שלא קיבל מעולם. אביו, מהגר איטלקי שעבד כספר, היכה אותו ללא הפסקה ונהג להשפיל אותו לעיני זרים. "לפעמים זבוב על חרא של פרה חושב שהוא מלך", העיר סטאלון הבן באלגנטיות. אמא שלו, שבאה ממשפחה יהודית אוקראינית, לא חיבקה אותו אפילו פעם אחת, "ועל נשיקה אין מה לדבר", סיפר בפשטות למראיין ג'ונתן רוס.
הוריו לא רצו בילד הזה, שנולד בלידת מלקחיים חירומית שגרמה לשיתוק ועיוות בפניו ולהפרעת דיבור שהיו לסמליו המסחריים. לצד העיוות המזוהה, הגיע המאצ'ואיזם הבלתי ניתן להשמדה וגישת ה"אל תקראו לי טיפש", שהוא הראשון לצחוק עליה וגם לנתח אותה בכנות ממרחק השנים. למשל בספר הזיכרונות החדש שלו, "THE STEPS", שם שמתכתב עם סצנת המדרגות האייקונית ב"רוקי", הסרט שעשה אותו.
הצעדים המיוסרים הם אל המהדורה העכשווית, הנינוחה והשלמה יותר של סטאלון, אחרי שנים של תחושה קורבנית, זעם אצור והצורך להאשים את כל העולם בכל מכאוביו, גם אחרי שהעפיל לפסגות הגבוהות ביותר. "רוקי" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ב-1976, לפני 50 שנים. זה היה נס שהסרט נעשה מלכתחילה, נס שסטאלון שהיה אלמוני לגמרי כיכב בו, נס שהסרט הצליח, נס שהיה מועמד לאוסקר ו"האמא והאבא של כל הניסים בעולם", כדבריו, שהסרט גבר על מועמדים כמו "רשת שידור", "כל אנשי הנשיא" ו"נהג מונית", ולקח את הגביע הגדול.
"כשפתחו את המעטפה ואמרו 'רוקי' הייתי בטוח שאני מדמיין את זה", סיפר סטאלון. "הסרטים האחרים אמרו דברים חשובים על העולם, והסרט שלי היה בסך הכל סיפור אהבה קטן. זה לא סרט איגרוף, זה סיפור על בנאדם שמחפש חום אנושי, מקום בעולם וקצת אהבה. זה הכל. עשרה חודשים לפני הטקס עוד הייתי כמעט הומלס. הזמנתי את אמא שלי לטקס והיא לא רצתה לבוא, זלזלה בסרט וזלזלה בי כמו שעשתה כל החיים. זאת אישה שהייתה נשואה ארבע פעמים ולא אהבה אף אדם בחיים שלה", אמר בכאב.
"פעם היא רבה בטלפון עם אבא שלי בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, ואמרה לו משהו כמו 'כל אחד היה יכול לעשות את העבודה בשלוש שניות' והתכוונה לזה שבאתי לעולם. חשבתי לעצמי: איזה מין אישה את, שמשפילה ככה בשידור חי מול כל העולם את הבן שלך והילדים שלו ובעלך הראשון? אחר כך היא התחפשה לאסטרולוגית של סלבריטיז, נראתה כמו ליצנית ומתה בגיל 99. אני לא יכול להגיד שסלחתי לה, אבל השלמתי עם כל מה שעשתה ואני יודע שגם לה הייתה ילדות קשה. הכל מחזורי בחיים האלה".
סטאלון לא הלך מימיו לטיפול פסיכולוגי, אבל על הבמה בלונדון, ובספר שלו, פתח הכל בכנות מצמררת, כמעט בלי עכבות, וחשף את האפלה שבנפשו ואת כל השריטות והצלקות שנחקקו בבשרו. הוא היה נשוי שלוש פעמים והביא לעולם חמישה ילדים; בנו הבכור מת בגיל 36 מהתקף לב ובן אחר שלו אובחן כאוטיסט. "הרבה שנים לא הייתי אבא טוב", התוודה. "לא הייתי בן זוג טוב ולא ידעתי לתת או לקבל אהבה באמת, כי לא גדלתי עם מודל לחיקוי. מה שהכי גרוע, והדבר שאני הכי מתחרט עליו בחיים מלאי חרטות - כשמישהו אומר לכם שהוא לא מתחרט על שום דבר תדעו שזה בולשיט - זה שלא ידעתי ליהנות מההצלחה שלי ומהמשפחה שלי ומהחיים עצמם".
"רציתי רק לעבוד ולהיעלם בתוך העבודה, כי רק שם הייתה לי שליטה על דברים", הוא מספר בכנות מצמררת. "חג מולד משפחתי היה הסיוט הכי גדול שלי. למזלי למדתי לשחרר, ואשתי ג'ניפר הצילה אותי מעצמי ולימדה אותי הכל מחדש, כמו ילד. היא לימדה אותי לחיות ולשחרר את כל המרירות והכעס והשנאה. לכבות את זה. היום הייתי קורא לעצמי הר געש כבוי. הכל עוד שם בפנים, הפצע לא הולך לשום מקום, אבל זה לא מתפרץ החוצה כמו פעם והסכנה חלפה", הוא צוחק.
"אז נכון, הייתה לי התחלה בחיים שאני לא מאחל לאף אחד. מה לעשות, המדרגה הראשונה היא הכי חשובה מכל המדרגות. לעגו לי, היכו אותי, לא ספרו אותי עד גיל 30 בערך. לא התקבלתי אפילו לתפקיד ניצב שעומד מאחורי עוגה ב'הסנדק' ועשיתי סרט פורנו רך בשביל 200 דולר, עד כדי כך הייתי על הקרשים. אבל עובדה שיצאתי מזה, ובזכות ג'ניפר למדתי להגיד תודה על כל מכה שחטפתי בחיים, ולהבין שלא הייתי נהיה מה שאני אלמלא ההתחלה הזאת. למדתי גם להפסיק לקנא בשחקנים אחרים שמקבלים הזדמנויות שאני לא מקבל. אז אני מייצר לעצמי הזדמנויות, מה רע? היום אני חבר של ג'ון וויט שעשה את 'קאובוי של חצות' בכזאת הצלחה, אחרי שאני סירבתי לתפקיד כמו מטומטם, והחבר הכי טוב של ארנולד שוורצנגר, שהיה הנמסיס הדמיוני שלי במשך שנים, וגם כשהקמנו ביחד את 'פלנט הוליווד' לא סבלתי אותו", הוא חושף.
אחרי שנים של התחבטויות פנימיות, סטאלון סוף הגיע לנחלה עם עצמו: "עכשיו אני מאושר כמו שבחיים לא הייתי. ג'ניפר היא המלאך השומר שלי, וכשאני מסתכל על הילדים שלי אני אומר לעצמי: סליי, עשית משהו נכון בחיים. הם המורשת האמיתית שלי ולא הסרטים, ואפילו לא הפסל שלי בפילדלפיה, בדמותו של רוקי. אבא שלי הפסיד את האהבה שלי והבין את זה רק כשהיה על ערש דווי, בגיל 93. החיים שלו היו מבוזבזים. הסיפור שלי אחר למזלי. אלוהים היה טוב אליי".
בשנות התשעים הסרטים שלו התחילו להתרסק בקופות, ובאולפנים הפסיקו לענות לטלפונים שלו, חוץ מיורם גלובוס ומנחם גולן, שזאת סאגה בעייתית בפני עצמה. "אחרי הסרטים של 'רמבו' אנשים חשבו שאני סתם גוש בשר ושרירים, אבל רמבו עצמו היה בן אדם מלא כאב, שלא היו לו מילים להביע אותו. אאוטסיידר שאף אחד לא ספר, כמו הדמויות שהתמחיתי בהן, כמו שאני הייתי תמיד, בראש שלי, גם אחרי ההצלחה. סרטי פעולה הם המיתולוגיה המודרנית שלנו. וסרטי מלחמה... מה אני אגיד לכם, שלום עולמי ואפס מלחמות זה החלום הכי גדול שלי".
"אל תתנו לאף אחד לרפות את ידיכם ולהגיד לכם מה אתם שווים או לא שווים", הוסיף. "רק אתם קובעים מה אתם שווים, ורק אתם יכולים להראות את זה לעולם ובענק. תסתכלו עליי", מחיאות כפיים סוערות נשמעו באולם. "אני אוהב לשחק אנשים שלא קיבלו הזדמנות בחיים, שבעטו בדלתות והפכו שולחנות עד שקיבלו את הכבוד שמגיע להם".
"ובדרך הרגו כמה אנשים", צעק מישהו מהקהל וסטאלון פרץ בצחוק. "טוב, אם אין ברירה אז אין ברירה".
אפרופו ערש דווי, סטאלון מספר שכשראה את השחקן הצעיר אנתוני איפוליטו משחק את סטאלון הצעיר בסרט המדובר של פיטר פארלי ("הספר הירוק"), "אני משחק את רוקי" שיעלה לאקרנים בישראל בהפצת קולנוע לב ב-26.11, שמגולל את סיפור הנס היצירתי ההוא של "רוקי", "חשבתי שאולי אני כבר מת ומסתכל על עצמי בגיל 28 מגן עדן. זאת הייתה חוויה חוץ גופית. הילד הזה פשוט מדהים. אז הילד הזה הוא אני?".
הוא נפרד מהקהל לצלילי "Eye Of The Tiger" מרוקי 3, שנבחר לפסקול אחרי שאנשי להקת קווין סירבו לאשר שימוש בשירם "Another One Bites The Dust", בתנועות אגרוף היתוליות. עונה רביעית של "טולסה קינג" צפויה לעלות בהמשך החודש. לבן ה-80 הזה יש עוד כמה תוכניות וכמה סיבובים בזירה. יש מצב שהוא יביא נוק אאוט.