ב"האהבות שלנו",סרטו החדש של אבי נשר שצפוי לעלות לאקרנים בשבוע הבא, החיים של הדמויות נעצרים ברגע שבין 6 ל-7 באוקטובר. הן נכנסות אל אותו בוקר עם החיים הפרטיים שלהן, האהבות, המריבות והבעיות שנראו עד אז כמו סוף העולם - ומגלות ברגע אחד שיש עולם אחר לגמרי.
אבל עבור לייב לב לוין, שון מונגוזה וקים אור אזולאי, 7 באוקטובר הוא לא רק תאריך בתסריט. כמו כולנו, גם הם זוכרים איפה היו כשהחדשות הראשונות התחילו להגיע, מה עשו באותן שעות ומה קרה לחיים שלהם אחר כך. בדיוק כמו בסרט, הם מגלמים חלק מהמרקם הישראלי ולכל אחד מהם זווית משלו ליום הטבח. שלוש שנים אחרי, 7 באוקטובר הוא כבר מעין טביעת אצבע: לכל אחד החוויה שלו מאותו היום, הפחדים שלו והמחשבות שליוו אותו.
שלושתם, כמו יתר הקאסט, נדרשו לחזור אל היום הזה ממקום אחר לגמרי: לא כישראלים שצופים באירועים מתרחשים בזמן אמת, אלא כשחקנים שצריכים להיכנס לתוכם מחדש.
לציון שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר חזרנו איתם לשני הרגעים האלה - איפה כל אחד מהם היה בבוקר שבו הכול השתנה, ואיך זה הרגיש לפגוש אותו שוב מול המצלמה.
השחקן לייב לב לוין, שיחק את דמותו של יו-יו, דתי לשעבר שהחיים לימדו אותו לבחור בעצמו ומצא את עצמו סוחר בסמים במסיבת הנובה. בבוקר הטבח השחקן היה אלפי קילומטרים מישראל בפריז הרחוקה, אך הלב היה עמוק בארץ. בשיחה עם וואלה תרבות, הוא סיפק זווית מעניינת לחוויה האישית שלו, ומה זה אמר באותם ימים להיות ישראלי מחוץ לארץ.
"ב-7 באוקטובר הייתי בצילומים בחו"ל של סדרה בשם "הבת", שיצאה לפני כמה זמן בקשת. הייתי אמור לחזור לישראל בין 6 ל-7 באוקטובר, אבל בגלל שהייתי כבר באירופה, צילמנו בגיאורגיה, והיו לי כל מיני עניינים לא סגורים בפריז, אמרתי: אני אסע לפריז, אפגוש את החברים שלי ואטפל במה שאני צריך".
"נחתתי שם ב-7 באוקטובר, ולא היה לי סים, לא היה לי כלום. לא ידעתי מה קורה בכלל. אני ממש זוכר איך נסעתי ברכבת והכול טוב והכול בסדר, ורק כשהגעתי לבית של איזו חברה שגרה שם, התחברתי לאינטרנט. האסמס הראשון שקיבלתי היה מאמא שלי, ששאלה אותי אם כבר שמעתי".
ואז בעצם התחלת להבין
"ואז קיבלתי את כל ההודעות ביחד והיה פשוט בלאגן. כלומר, אף אחד לא ידע מה קורה. פשוט אזעקות, יורים, "וואי, אני לא יודע, אני מפחד", "רגע, מסיבה? איזו מסיבה?", "שמעתי שיש…" זה פשוט", הוא נאנח.
"מאותו רגע ועד הערב כל היום עבר בשתייה, בהייה אינסופית בטלפון, בשיחה עם עוד איזה ישראלים שמצאתי שם במקרה וגם עם החברים שבאתי לראות. לקראת אותו הערב פגשתי חברה שסיפרה שהאקס שלה, שהם היו ביחד שש שנים, לא יודעים איפה הוא. הוא היה במסיבה, בנובה. למחרת כבר גילו את הגופה שלו".
לוין מתאר את מורכבות התגובות שחווה בפריז. מייד בהתחלה הגיעה אהדה, שיום אחרי התפוגגה כלא הייתה והעולם כבר התחיל לסובב אלינו את הגב. בגלל שהיה רחוק מהארץ באותו בוקר, הוא השתדל להדחיק את גודל הזוועות. כדי להיכנס לדמות, הוא מספר, היה חייב לוותר על הסטריליות הזו, ולצפות בסרטוני האימה.
"אני זוכר שהיינו באיזה בר, והם אמרו: 'המשקאות האלה, כל מי שישראלי שותה חינם'. פתאום הייתה מין סימפתיה נורא גדולה, וכולם חיבקו אותנו והיו ממש בצד שלנו. יום אחרי, הגעתי לאותו בר ואני פשוט שומע אנשים בשולחנות לידי אומרים: 'מה הם חשבו שיקרה?', כאילו, קצת מגיע להם. את יודעת, כאלה".
"חזרתי לארץ רק בתחילת נובמבר. כבר בשיחות עם החברים מחו"ל אני זוכר את הפנים שלהם. הייתי שם בגיאורגיה עם טליה לין רון, והתקשרנו שנינו לנעמי הררי, שהיא חברה ממש טובה. היה לי ממש עצוב אפילו לראות איך שהיא נראית. כאילו, פשוט דהויה, מודאגת".
ואיך בעצם היה לחזור ל-7 באוקטובר באמת, קצת מבחוץ, כי חווית אותו מחו"ל, בתוך הדמות?
"זה היה מאוד מאתגר. קודם כול, בזמן 7 באוקטובר לא צפיתי באף אחד מהתיעודים של חמאס. לא רציתי להתקרב לזה, רציתי להישאר סטרילי. אבל באמת לקראת העבודה על הסרט ראיתי כמה דוקואים עם התיעודים ועם הסרטונים. זה היה הדבר הראשון בערך שעשיתי, כשהבנתי שאני צריך לשחרר את עצמי מהסטריליות ולקרב את עצמי כמה שיותר אל האימה של הטבח, לתיעודים והכול".
"דיברתי עם אנשים, עם חברים שהיו עם קשת (קסרוטי כלפה), חברים של חברים, של מי שהיו פה. דיברתי איתם המון כדי להבין מה קרה שם".
דמותו של לוין שורדת את מסיבת הנובה, תוך כדי ריצות, פציעה והסתתרות בין השיחים מפני מחבלי נוח'בה. ברגעים האלה, הוא מספר שלא היה צריך לשחק כלל כי האימה שראה נכנסה לו ישר ללב.
אני חושבת שרוב הסצנות שלך הן סצנות של בריחה בעצם. סצנות שאתה מתחבא, שאתה גם פצוע. איך באמת הרגשת ברגעים האלה כשחקן, בתוך הדמות בעצם, כשהיא בורחת ומחבלים מסביב?
"הייתה ממש סצנה שצילמנו שם, מתחת להריסות של אחד הדוכנים. אני ממש זוכר שהם הביאו ניצבים ממגלן, ניצבים שהיו הנוח'בות, ואני ודניאל (גימפל) מתחבאים מתחת לשברים האלה. אנחנו ממש רואים את הנעליים של הנוח'בות ככה, עוצרים את הנשימה כדי שלא ישמעו אותנו. זה היה פשוט רגע שמאוד הרגשתי את הדבר עצמו, ולא הייתי צריך לשחק כלום".
"היה שם עוד רגע הזוי אחר. אנחנו מצלמים והמלחמה עוד קורית סביבנו. גם צילמנו ממש לא רחוק מאיפה שהמסיבה הייתה. נראה לי, קילומטר מאיתנו, אולי פחות אפילו, יש בסיס של תותחנים שפשוט מפגיז את עזה בזמן שאנחנו מצלמים את הסרט".
זו לא הייתה הפעם היחידה שהמציאות זלגה אל סט הסרט. בין ההפצצות שעוד נשמעו ברקע והסט שהיה כל כך קרוב לאיפה שמאות צעירים איבדו את חייהם, גם על הסט עצמו נכחה המלחמה, ומי שהצליח לשרוד אותה.
"יש לי פה מגלניסטים שמתלבשים כמו נוח'בות, ואנחנו 400 מטר מהנובה, ואני ודניאל כאילו… לבושים כמו בנובה, ולצידנו יש מישהי מההפקה שמחזיקה עלינו שמשייה בשביל שלא ניצלה בשמש. ואנחנו חצי פה, חצי שם".
"ואז הבחורה שמחזיקה עלינו את השמשייה אומרת לנו: "כן, עכשיו תחשוב מה זה היה אשכרה להיות שם". ואני מסתכל עליה וקולט שהיא כולה לבושה בצהוב, כולה קעקועים של "תרקוד את זה", ואז אני קולט שהיא פאקינג הייתה בנובה. פאקינג ניצולת נובה. מחזיקה עכשיו את השמשייה על שני שחקנים שמגלמים אותה בעצם ואת החברים שלה".
"אי אפשר. כאילו, אין דבר כזה בעצם עשייה סטרילית בתוך כל הסרט הזה. אנחנו היינו מעורבים, כל הדבר היה מעורב בנו. זה היה פשוט פסיכי".
המציאות הישראלית לא נשארה בחוץ
המציאות בישראל זלגה כבר ביום הצילומים הראשון של לוין, שבו צילם את סצנת המסיבה סמוך לכפר סירקין. באותו הלילה, ישראל תקפה באיראן ובאישון לילה ההתרעות על התקיפה נשלחו לכל המכשירים הסלולריים. הבהלה במקום, הוא מספר, הייתה גדולה.
"אנחנו שם, מצלמים. זה כבר איזה שתיים-שלוש בבוקר, ואני הולך לצד כזה, יש לי הפסקה, ופתאום אזעקות כי ישראל תקפה את איראן. אנשים נכנסו שם להתקפי חרדה. אנשים כאילו בנובה, לבושים כמו בנובה, רוקדים כמו בנובה - ודופקים להם אזעקות".
מה עושים במצב כזה, כשיש כל כך הרבה אנשים ואתם בשטח פתוח?
"פשוט היה פינוי מטורף של כל הניצבים. הם לא יודעים באמת… שוב, אף אחד לא ידע אם אנחנו מחכים עכשיו לטילים שיבואו, או… פשוט אף אחד לא ידע. ממשלת ישראל פשוט הכריזה על זה שהיא תקפה את איראן באזעקות. זו הייתה בחירה תמוהה".
"אנשים חטפו שם התקפי חרדה ופינו את כולם באוטובוסים, במוניות. זה לקח, אני חושב, שעה וחצי-שעתיים".
השחקן שון מונגוזה מגלם ב"האהבות שלנו" את אבנה, שוטר צעיר, בן למהגרת מאפריקה, שמנסה להצטיין ולהוכיח לאמו שהדרך שעשתה עבורו לא הייתה לשווא. הדמות, שנכתבה במקור כאתיופית, השתנתה לאחר שאבי נשר ליהק את מונגוזה, והשניים התאימו אותה לסיפור חייו כמי שנולד בקונגו והגיע לישראל עם משפחתו לאחר שנמלטה ממלחמה.
עבור מונגוזה, החיבור הזה קיבל משמעות אחרת אחרי 7 באוקטובר, כשהטבח והמלחמה הציפו בו טראומות משפחתיות ישנות וגם שאלות מורכבות על המקום שלו בתוך הכאב הישראלי.
"אני מגיע מקונגו. המשפחה שלי ואני ברחנו ממלחמה ונכנסנו לאזור מלחמה אחר שנקרא ישראל. אותי 7 באוקטובר תפס במקום של: עכשיו ישראל באמת יכולה להבין מה קורה באפריקה כבר הרבה מאוד שנים".
"לי זה ממש הציף כל מיני טראומות, בעיקר דברים שאבא שלי ואימא שלי סיפרו לי שהם ברחו מהם. אני לא ביקרתי בקונגו מאז שעזבתי בגיל חמש, אבל אני חי את הטראומה הזאת דרך אבא שלי, אני חי את הטראומה הזאת דרך אימא שלי, שעברה דברים נוראים בעצמה".
"גרתי באילת באותה תקופה, ופתאום באילת נהיו 75 אלף מפונים ברגע. תיאטרון אלעד, שעבדתי בו, נהיה גם איזשהו מענה תרבותי-אנושי בתוך הדבר הזה. היינו מסתובבים בין המלונות, קצת להבין מה קורה, קצת לתת איזושהי נחת כמה שאפשר, והמרחב של התיאטרון שלנו הפך לחמ"ל ביגוד".
הזווית הייחודית שלו הגיעה מחוויה אחרת של ישראליות. כזו שהוטלה בספק מבחוץ, שהייתה מעורבת עם זהות נוספת, קונגולזית, שהייתה חלק ממנו בדיוק באותה המידה.
"אותי פשוט הציפו הרבה מאוד שאלות שלא תמיד הרגשתי בנוח לשאול אותן. עלו לי הרבה מאוד ספקות של: אוקיי, אם זה המצב כרגע בארץ, אז מה יקרה אם זה יסלים ופתאום יפגוש גם את הפליטים? יש אנשים שאין להם לאן לברוח. הם לא יכולים לעלות על מטוס ולהתאכסן במדינה אחרת, כי הם כבר מתאכסנים פה".
אחרי האסון של 7 באוקטובר, מונגוזה מתאר איך מצא את עצמו בעשייה בלתי פוסקת עבור הקהילה הפרטית שלו וגם עבור קהילת המפונים מיישובי העוטף. הוא מספר באותה נשימה על לימודי משחק לילדי ביאליק-רוגוזין וניהול מועדונית של ילדים מפונים מנתיב העשרה. כמעט כמו שתי הזהויות שלו, הפעילויות האלה התמזגו יחד.
"מצאתי את עצמי מלמד משחק לשם העצמה בכיתות ה' בביאליק-רוגוזין, ובמקביל מנהל מועדונית של ילדי מפונים מנתיב העשרה. זה היה מאוד מורכב. אתה פוגש ילדים שכבר תקופה מאוד ארוכה בבתי מלון, כבר לא בבית שלהם. אין להם בית. הם לומדים בעיר עם ילדים שהם לא פגשו בחיים".
"יכולתי להזדהות. אני גדלתי בבית פנימייה מגיל שבע עד גיל 18, ותמיד הייתי סביב מעגל החינוך והליווי. פתאום מצאתי את עצמי קצת כמו המדריך שלי בפנימייה. מצאתי את עצמי עושה שיחות משמעת להורים שעברו דברים איומים. זה היה מאוד מורכב".
"הסרט שיצרנו אז, "בזמן", היה אמור לצאת באזור 20 באוקטובר. הייתה תחושה מאוד גדולה של גאווה שסוף סוף יוצא סרט שמייצג את מהגרי העבודה בתוך המדינה הזאת, ויש דמות שחורה שמובילה אותו. וזה פשוט נבלע ונטרף בתוך כל הדבר הזה".
"כמה חודשים אחר כך עשינו הקרנות למפונים. הייתה לנו הקרנה מאוד מרגשת בעין גדי. הסרט הוא על פליט שבורח מארצו כדי למצוא חיים חדשים והגנה לו ולאח שלו. בסוף ההקרנה ניגשו אליי שני מפונים מבוגרים ואמרו לי: "עכשיו אנחנו מבינים מה זה אומר להיות פליט, כי אנחנו פליטים בתוך ארצנו". לי זה היה מאוד מצמרר. המחשבה שלי שעכשיו ישראל יכולה לפגוש את אפריקה פתאום הייתה במציאות".
השיחות על הסט שריפאו את הכאוס
המורכבות הזו לא נשארה רק מחוץ למסך. כשמונגוזה הגיע ל"האהבות שלנו", הדמות שיועדה לו נראתה אחרת לגמרי, אך אבי נשר בחר לבנות אותה מחדש יחד איתו ולהכניס לתוכה חלקים מסיפור חייו. בדיעבד, הוא מספר, דווקא החיבור בין הסיפור האישי שלו לבין הדמות אפשר לו למצוא גם את המקום שלו בתוך הסיפור הישראלי שהסרט מבקש לספר.
"הדמות בהתחלה הייתה כתובה לאתיופי, קראו לו אברה. אבי ראה אותי ויצרנו דמות מאפס, דמות שמתאימה לסיפור החיים שלי. יצרנו דמות של מישהו שהגיע מאפריקה עם אימא שלו, ובשביל להוכיח לה שהיא עשתה את כל הדרך הזאת לא לחינם, הוא רוצה להיות הכי טוב כשוטר, הוא מצטיין, הוא לומד להיות קצין, ועל הדרך הוא מפספס את סיפור האהבה הכי גדול שיכול להיות לו בחיים".
"הסצנה הראשונה שצילמתי הייתה אחרי שאני מגלה שהיא מתה. מגי שואלת אותי איך אני, ואני אומר לה: "יום קשה". ולי זה בא מהמקום הכי עמוק. קשה לי שזה המצב, אבל גם קשה לי שאני לא יכול לשתף באמת את הקושי האמיתי שלי, כי צריך רגע לתת לקושי אחר מקום".
"אני בימים קשים, בתור קונגולזי-ישראלי ולא יהודי, פוגש את עצמי במקומות מאוד קשים, בעיקר בתקופות כאלה. אני מרגיש מאוד רחוק מכל מה שקורה, אבל הדבר הזה פתאום מקבל משמעות שהיא כביכול אישית שלי, אבל היא גם מאוד לאומית בתוך סרט כזה".
"אני לא רק מספר כאב שהוא לא שלי. בתוך הדבר הזה אני גם משתף כאב שהוא שלי, והוא נכנס בתוך התמהיל הכללי. זה גם קצת אפשר לי ריפוי בתוך הכאוס הזה".
אמרת משהו מעניין על השיחות עם השחקנים האחרים ועל המקום שלך בתוך כל הדבר הזה. ספר לי קצת על השיחות שניהלת שם.
"הייתה לנו פגישה אחת, לי, ליניב ביטון ולאבי, שהייתה אמורה להיות חזרת טקסט, אבל היא נהייתה פשוט שיחה של שעה. היה בינינו חיבור מאוד מיוחד. יניב ידע להבין ולזהות את הכאב שלי בהרבה מאוד אופנים. הוא באמת קשוב, הוא לא היה צריך להוכיח לי שום דבר ואני לא הייתי צריך להוכיח לו משהו".
"זה עשה לי הרבה מקום לשתף את הסיפור של המשפחה שלי, את הסיפור של אימא שלי ואת הסיפור של אבא שלי, וגם את הקרבה ואת הריחוק הזה בתוך הישראליות שלי."
"פתאום עלתה השאלה מה זה אומר להיות ישראלי בתוך רגע כזה. האם זה שאני מרגיש קצת יותר רחוק מהדבר הזה ומחובר למשהו אחר הופך אותי לפחות ישראלי? או לפחות קשור לכאב? זו הייתה שיחה מאוד עמוקה. לא רק שיחה שטחית של מי נפגע ואת מי אתה מכיר שמת. הייתה הקשבה ומבט בעיניים. אני חושב שהכימיה הזאת עזרה לי להביא דמות הרבה יותר עגולה בתוך הסרט".
בין החלפות טיטולים להאכלות, השחקנית והאמא הטרייה קים אור אזולאי פינתה לנו כמה דקות וסיפרה לנו איפה הייתה באותו הבוקר.
"תפס אותי במיטה, כמו את כל עם ישראל בערך", סיפרה. "התעוררנו לאזעקות. בגלל שאני אמא טרייה, אני מנסה להדחיק את המחשבות האלה לעת עתה".
ואיך הרגשת לחזור ליום הזה בתוך הדמות?
"לגלם בחורה שהגיעה לפסטיבל רק כדי לרקוד, לשמוח ולחיות ומצאה את עצמה בשדה קרב היה מטלטל. הרגשתי שבאיזשהו מקום זו הדרך שלי לעשות הומאז' לכל אותם אנשים יפים שרק רצו לחגוג את החיים. הייתה לי זכות גדולה לספר את הסיפור הזה, עם המון רגישות וכבוד. ואני מודה מקרב לב לאבי נשר ולמלהקים שבחרו בי לתפקיד".