דם, חרדה וצ'ה צ'ה צ'ה: הנאחס גדול והזיפת מזוקק

איך מסכמים את מה שקרה ולא קרה לתרבות הישראלית מאז האסון הנורא באסונות? בשורה התחתונה, מנצחים לא היו בשלוש השנים האלה, ובטח לא מנצחים מוחלטים. אבל היו מי שהפסידו קצת פחות מאחרים, והיו תופעות שבלטו לטובה או לרעה יותר מאחרות. בסך הכל היה נאחס גדול וזיפת מזוקק, בואו לא ניתמם.

שלוש שנים שעברו כל כך מהר ועם זאת כל כך לאט. שנים שבמהלכן כמעט אפסה התקווה להשבת החטופים בחיים, כשהיה נדמה כי נגזר על ליאור אשכנזי לתפור תורנויות לנצח בכיכר החטופים, בגרון ניחר ולב צולל שאסור לו ללבוש יותר מדי בגלוי על שרוולו המטאפורי, כדי לא להרוס את המשפחות ההרוסות ממילא.

למזלנו היה סוף טוב לחלק מהחטופים. לא מספיק מהיר ולא למספיק שבויים, ואז עוד ועוד משורדי השבי התחילו לפרסם ספרים, רבי מכר במידה זו או אחרת. פורטיסחרוף שאלו פעם כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה. בהשאלה, כמה ספרים אפשר לכתוב על השבי? מתברר שאינספור.

מתברר גם שאילנה דיין יכולה ומעוניינת להקדיש אינספור תוכניות של "עובדה" לסיפוריהם של שורדי השבי, הגיבורים ויפי הבלורית והתואר (ולא שהבלורית של יוכבד ליפשיץ פחות פוטוגנית או פחות מעוררת השראה). לכאורה, הסיפור של כל שורד ושורדת יכול להחזיק כמה מילים: אין אור. אין אוויר. אין אוכל. אין אלוהים (או דווקא יש!). אין תקווה. לא קורה כלום/חוטפים מכות רצח. השתחררנו. בפועל, אוהו!

הלב יוצא אל כל שורד וכל שורדת, והארנק שלנו פתוח בהתאם (מה הם היו עושים בלי מימון המונים? המדינה לא בדיוק שיפתה אותם באופן מיטבי), אבל ברור שנגזר עלינו להשלים עם צונאמי הספרות הבדיונית, התיעודית, המצוירת, המאוירת, החוקרת והחופרת, למבוגרים וילדים כאחד (זה עתה ראה אור ספר שכתבה שירה גפן בשיתוף ילדי כפר עזה ונחל עוז, שנקרא "אין כניסה למפלצות") בענייני היום השחור ביותר בתולדות המדינה ולמעלה מזה.

לא לחינם כבשו הספרים של אלי שרעבי או של רייצ'ל פולין-גולדברג, אמו של הירש שנרצח בשבי, גם את רשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. השואה הראשונה שעבר העם היהודי, אי אז באירופה, השיקה כידוע מיליון ואחד ספרים, סרטים, סדרות ומה לא.

השואה השנייה, בעוטף הלא עטוף, לפני שלוש שנים, שגם בה הייתה כניסה למפלצות, ובפורמט אזרחי שאיש לא ציפה לו (וזה סיפור בפני עצמו), עושה את אותו הדבר ותמשיך לעשות. העננה הרדיואקטיבית הזאת לא מתכוונת ללכת לשום מקום ואסור שתתנדף. ושואה שמתוגברת באינסטגרם ואפילו טיקטוק היא לא משהו שמישהו יוכל להתעלם ממנו, גם אם מאוד מאוד ירצה.

בשלוש השנים האלה לא נולד בעיירה הבוערת שום "ירושלים של זהב", עם כל הכבוד ל"חרבו דרבו" של נס וסטילה או "תחזור" של עידן רייכל ורוני דלומי. בבקשה אל תזכירו לי את "השם יתברך תמיד אוהב אותי" בביצוע ששון איפרם שאולוב, שיש הטוענים כי היה ה-המנון של "חרבות ברזל". אם זה ההמנון, אנא הביאו לי חרב ברזל, לצורכי חראקירי זריז, תודה.

נעמי שמר חדשה לא נולדה לנו, כשם שלא נולד חנוך לוין חדש. נסתפק בסרטים תיעודיים עליהם, וגם בנועם חורב, שחווה את הנסיקה המשמעותית ביותר של יוצר מכל תחום שהוא בשלוש השנים האחרונות, חובק על ידי מירי רגב ויותר ממחצית העם (לפחות), והפך שם נרדף בעיני הנותרים לדלות הבעה וצרות אופקים אינטלקטואלית.

כמעט לא נעים להמשיך להזכיר את חורב במסגרות כאלה (או בכל מסגרת אחרת), גם מפני שירדו עליו מספיק, גם כי אין שום דבר הירואי או מגניב בלצחוק על חלשים, ואולי בעיקר מפני שחורב הרבה פחות חלש ממה שנדמה והוא זה שצוחק אחרון, בדרך אל הבנק ואל טקס הדלקת המשואות שבו כיכב השנה לצד אותו שאולוב.

בטקס הזה חרז חורב בלייב כביכול את "הדף הפיצוץ" עם "פציעה זה לא תירוץ" והוסיף משהו על "החייל הקטן שעמד מול השטן". אפילו "ארץ נהדרת", שהאתגר שלה, להצחיק בימים חשוכים מתמיד נעשה לא פחות מבלתי אפשרי, התקשתה לעלות על המקור, כשיניב ביטון בדמות מחבר ספר השירה "גבבה בצנצנת", הביא יציאות כגון: "כל עצב מהול בשמחה/ כל הומלס מהול בשמיכה/ כל מטלית פה היא לחה/ וד"ש חמה לאחותך".

השבוע הזה ממש כתב המקור האורגינלי את המילים הבאות, שמובאות פה במלואן:

לכל אלה שנטבחו.
שנלקחו.
שנרצחו.
לכל אלה שנחטפו.
שנקטפו.
שנשרפו.

לכל אלה שנלחמו.
ששילמו.
שהתייתמו.

לכל אלה שחיים
אבל משהו בהם מת.

לא נשתוק עד שנגיע
לחקר האמת.

אפשר היה לענות לו במילים כמו: "לכל אלה שחירטטו/ לכל אלה ששירבטו/ אולי במחילה תשתקו?". אבל אולי עדיף להשתמש במילותיה של אילנה דיין בהקשר אחר: "מה אומרים? לא אומרים".

עוד דברים שקרו בתרבות הישראלית בשנים האלה, ממעוף הציפור הפצועה: מתי כספי מת. עידן עמדי נפצע קשה והפך לגיבור תרבות, גיבור ישראל וגיבור היכל מנורה עם קבלות, סופרמן ישראלי שגם הפתיע בתפקיד ראשון בקולנוע, ב"כביש הסרגל". חותמי עצומת האמנים ("עוצרים את הזוועות בעזה") אומנם לא באו לו טוב, אבל מצד שני הוא סירב להדליק משואה בפסטיגל של מירי רגב.

אפרופו קולנוע, מיקי זוהר עשה מיקי זוהר לקולנוע הישראלי ושאר התרבות, ביטל פרסים, מחק תקציבים, המשיך לקטול סרטים שלא ראה ולא יראה, ובינתיים אסי כהן הפסיד במפתיע את פרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר האחרון דווקא לשחקן ערבי, איהאב אליאס סלאמה, ששיחק נהג מונית פלסטיני בברלין שמסיע צעיר ישראלי שגם הוא עזב את ארץ הקודש (עידו טאקו, מפריצות השנים האחרונות, לצד אמיר בנאי שנמצא בכל מקום בבת אחת).

"האהבות שלנו", סרט ה-7 באוקטובר שיצר אבי נשר, ושהמבקר אבנר שביט כינה בוואלה תרבות "רשימת שינדלר הישראלי", היה מועמד באותו טקס ל-12 פסלונים ולא זכה ולו באחד. מוזר וקצת עצוב. ברכות לזוכה הגדול, "עצמאות" של משה רוזנטל, שסיכוייו להשתחל לרשימה הארוכה או הקצרה של המועמדויות לאוסקר נמוכים מסיכוייה של מאי גולן להתמנות לנשיאת ארצות הברית.

העולם כולו נגדנו, ולא רק מארק רפאלו, האנה איינדבינדר, סוזן סרנדון (שלכאורה הכחישה את הטבח, פשע שאין עליו מחילה) וחאבייר בארדם. אפילו הבמאי נדב לפיד הידוע בהתנגדותו החריפה לשלטון הנוכחי בישראל, הודר בפסטיבל קאן מהתחרות הראשית למסגרת משנית, והודח מחבר השופטים בפסטיבל מרסיי בשל התנגדות של במאים פרו-פלסטינים.

אירלנד, סלובניה, ספרד, הולנד ואיסלנד פרשו מאירוויזיון 2026 לאות מחאה על השתתפות ישראל. אנחנו מצורעים, ובהתאם רק מצורעים אחרים באים אלינו. שלום לך, קווין ספייסי. ברונו מארס הביא 63 אלף איש לפארק הירקון ב-4 באוקטובר 2023. הופעתו השנייה, ב-7 באוקטובר, כבר לא התקיימה (במקומה זכינו לממים ויראליים בסגנון: "חיכינו לברונו מארס וקיבלנו את ברהנו טגניה"), ומאז - שממה וגם דממה דקה בענף הטיסות הנכנסות של אמנים מהשורה הראשונה.

לפחות אזליה בנקס איתנו. כיף לנו. ואמנים מקומיים מביאים יותר קהל, כששמיכות נוסטלגיה מחממות גוף ולב כמו "הכבש ה-16" וההופעה המושרת של חברי "זהו זה", שברו שיאי מכירות. "נז"א" זכה למחיאות כפיים של 25 דקות בפסטיבל ונציה. שניים מיוצריו גם הביאו אוסקר עם "אין ארץ אחרת", שמצדו לא הביא הרבה שמחה למיקי זוהר וחבריו.

עומר שם-טוב הודה שהוא חולם להיות שחקן, וכמה מחבריו קיבלו זרקור בתוכניות ריאליטי כמו "רוקדים עם כוכבים" (גלי וזיו ברמן) או "מחוברים" (הכלה הטרייה אמילי דמארי). בידור ואימה, דם ורייטינג, חרדה וצ'ה צ'ה צ'ה מתערבבים להם בכיף במדינתנו השפויה. ועוד ועוד ועוד (ועוד) אקטואליה ופאנלים חדשותיים מסביב לשעון, בשידורי קשת ולא רק שם, כי החירום הוא כבר שגרה ויאללה בלגאן. פאולה וליאון? לא הבוקר, תודה.

צפי לעתיד? קל. "ארץ נהדרת" תמשיך לעשות את מה שהיא יודעת, בארץ פחות מנהדרת. כל מה שלא נורמלי ימשיך להתנרמל. אזרחים ימשיכו להציל את עצמם באין מושיע אחר. ולכל 27 באוקטובר יש מוצאי 27 באוקטובר. ניפגש שם.