הבלבול שעלול לחוש הצופה הישראלי נוכח משדרי הזיכרון לציון 3 שנים לטבח 7 באוקטובר, החל כבר לפני כמה ימים: בערוצי הסרטים והסדרות, למשל, המשיכו לשדר כרגיל, אבל ניסו בכל מאודם שלא להצחיק.
עד כדי כך הגיעו הדברים שערוץ סרטי הקומדיה של YES (למשל), נסגר, ליתר ביטחון, כמעט לכל אורך השבוע.
מילא זה, אבל השימוש במילים "אסון ה-7 באוקטובר" להגדרת האירוע (בשקופית), כאילו היה מדובר בהתפרצות של הר געש או צונאמי, בשעה שמדובר על טבח, הוא קצת מקומם.
אודה שבנושאים האלה אני לא ממש ממלכתי - ולא אוהב שכופים עלי את הזיכרון (הדברים אמורים גם באשר לשידורי כדורגל למשל בערב ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, עת "שולחים" מאות אלפי חובבי כדורגל לחפש לינקים מפוקפקים לשידורים ישירים של ליגת האלופות), אז למה ערוצי קומדיה לא וערוצי מוזיקה או סרטי פעולה (טריגר פוטנציאלי) כן?
הבלבול הזה נמשך גם בערוצים האחרים. בערוץ 13 למשל החליטו לקיים דקת דומיה, הבוקר בשעה 06:29. היזומה מעניינת, אולי אף ברוכה, אבל היא הובילה למראה גרוטסקי עת היושבים באולפן קמו ונעמדו, הכתבת בשטח, רותם ישראל, נעמדה בדום מתוח - וברקע חלפו אנשים שהמשיכו בשלהם...
העובדה שאין נוהל ברור (כמו למשל בצפירות ימי הזיכרון) גרמה גם לקולגות שלהם בערוצים 11 ו-12 לשדר כרגיל, כלומר משדרי זיכרון מיוחדים, אבל ללא דקת דומייה.
מי צריך תאריך עברי
העובדה שהטקס ה"ממלכתי" (עם או בלי מירכאות) ויתר הפעם מראש על הניסיון להתחרות בטקס הלאומי (זה שישודר הערב בשעה 21:30, בערוצים 11, 12, 13, 15), רק חידדה לא רק את "ניצחונו" של הטקס הלאומי בקרב על דעת הקהל, אלא בעיקר את ניצחונו של "7 באוקטובר", התאריך הלועזי, על פני העברי - שקבעה הממשלה לציון הרשמי של יום השנה.
אמנם מקובל בישראל לציין ימי זיכרון כימי חג - כלומר, לפי התאריך העברי שלהם, אבל נדמה שהגיע הזמן להפריד בין חגים יהודים לבין ימי-שנה ישראליים. מי זוכר למשל באיזה תאריך עברי נרצח יצחק רבין (שיום השנה להירצחו מצוין, באופן רשמי, על פי התאריך העברי)?
לעומת זאת, מי שעדיין זוכרים מי היה יצחק רבין (בשנה האחרונה למדנו שלא כולם), ישלפו בקלות את התאריך: 4 בנובמבר. הוא הדין לגבי הטבח: מי שלא רוצה לציין אותו בתאריך המדויק, שהוא יום חג ושמחה לפי לוח השנה העברי, מוטב שייצמד לתאריך הלועזי.
יש ערוץ אחד שלא ישדר בשידור ישיר את הטקס הלאומי הערב: ערוץ השסע, הפילוג וההסתה. אמנם אפילו שם הבינו שאי אפשר להתעלם מהתאריך המפורש - והעבירו הבוקר בשידור ישיר את טקס הזיכרון שנערך במשטרת שדרות (שהקרב עליה הוא מן האירועים הזכורים ביותר מאותו יום נורא), אבל קדם לו (בתכנית הבוקר עם טל מאיר) ריאיון ארוך עם השר לביטחון לאומי.
אם זה לא מספיק כדי לחוש ביטחון לאומי מהו, הרי שאחד הכיתובים בתחתית המסך, הפנה את הצופים לאתר הערוץ, שם אפשר לראות את "המספרים מאחורי הניצחון בשבע חזיתות". אכן, תקופה של נסים, כמו שטענה שרת ההתיישבות.
שבר את הפורמט
כדי שלא נישאר עם הטעם הנוראי של הערוץ, שאחד מה"טאלנטים" שלו כינה את משפחות החטופים והנרצחים "מתועבים", נעשה קצת כבוד למי שהוכיח שאפשר גם אחרת.
הכוונה היא לתכנית "טאבו" (כאן 11) ולחנוך דאום. גישת דאום היא שאין נושא שאי אפשר לצחוק עליו - וכדי להעניק לגיטימציה לגישה הזאת, שעלולה מטבע הדברים, לעורר ביקורת ואפילו עלבון, הוא צוחק לא רק "על" אלא גם "עם".
בתכנית ששודרה אמש אחרי החדשות, אירח דאום ארבעה שורדי שבי: אביבה סיגל, דורון כץ אשר, איתן מור וגיא גלבוע דלאל. נקודת המבט המיוחדת של דאום הבליחה כבר בפתיח, עת הסיע את הארבעה למקום הצילומים (וילה בקיסריה, כמה סימבולי...) בטויוטה לבנה. ההומור השחור הזה המשיך לאורך כל התכנית - ודווקא מהמקום הזה הצליחו לצאת אמירות מעניינות מאוד על החוויה הנוראית שנדמה ששמענו ממנה כבר הכל.
זה לא היה חד-סטרי, איתן מור למשל שיבח את פועלו של אביו, צביקה, שהתנגד לכל עסקת חטופים על אף שבנו נמנה עליהם. באווירת הקיטוב שמאפיינת את השיח הציבורי בישראל, אודה שדווקא בפורמט של דאום, מצאתי את עצמי מאזין ברוב קשב לעיקרי "גישת מור".
דאום הצליח גם לגעת בנקודת התורפה של (כמעט) כל משדרי הזיכרון האחרים, שהפכו לריטואל של סיפורים דומים מדי זה לזה.
אין בדברים חלילה משום ביקורת על המספרים או על הפלטפורמות, אבל מאחר שהמטרה היא לעורר עניין בצופים, הרי שדאום צודק בהנחתו שבעוד זמן מה יידמו שורדי השבי למי שהשתתפו בעונה השנייה של "האח הגדול".
ספק גדול אם יש לנושא הזה פתרון, אבל יש בו, לכל הפחות, חומר למחשבה ליוצרי משדרי הזיכרון של השנים הבאות.