הישרדות, גרסת הרוק: "לא עבדנו, סבלנו מתת תזונה, גנבנו חשמל מהשכנים"

איש בן 78 יושב בביתו אשר בבריסל בירת בלגיה, מוצץ סוכריות ללא סוכר בטעם פרחים סגולים וג'ינג'ר, ונזכר בסיפורה של הלהקה הישראלית שהצליחה בעולם יותר מכל להקה אחרת. זה קורה באשמתו של עיתונאי נודניק שמחלץ ממנו זכרונות, ולא כי סמי בירנבך תקוע בעבר, חלילה.

אפילו לא בעבר הקרוב, למשל, כשהתארח בין החגים בהופעה של רמי פורטיס בבארבי החדש בנמל יפו (שבה ניגנו הבן של יואב קוטנר, המתופפת הטרנסית אנה רז ואחרים), הקפיץ את המעריצים וקפץ לבקר את אמו בת ה-100 במגדל שבו היא מתגוררת, בלב תל אביב. זה עתה שב משחיית בוקר בבריכה המקומית. בערב אולי ילך עם טרולי (כמו TRULY, שזה בכלל קיצור של ולטראוט) האוסטרית, שלה הוא נשוי 41 שנים, למסעדה ההודית החדשה וה"מה זה טובה" שמצאו בעיר. הוא לא יודע לבשל ("אבל יודע לאכול"), היא מבשלת מעולה. שניהם מתים על אוכל הודי, אבל בריסל אינה משופעת בו לצערם. גבר של אישה אחת - כבר עניין די נדיר בעולמות שלו.

אין שום קשר בין הגיל של בירנבך ובינו. "זקנה?" הוא תוהה. "לא שמעתי על זה. לא מכיר". ואין שום דבר מינימלי או קומפקטי בסיפור של "מינימל קומפקט" בכלל ושל בירנבך, אחד ממייסדיה ומנהיגיה. זה סיפור עם דציבלים מקסימליים, דרמות מועצמות ויצרים סוערים, על חמישה אנשים צעירים שרצו לכבוש את העולם וכמעט עשו את זה עד שהתפרקו אחרי שמונה שנות יצירה, כסאח ובלגאן, ברעש שהזכיר את פירוק הפלמ"ח.

בהתחלה, הרבה לפני שהצליחו ולפני שהייתה בכלל להקה, הם פלשו לדירות נטושות באמסטרדם, תפרנים מהתחת שמצאו את עצמם לא פעם רעבים ללחם ("היו ימים שהדבר היחיד שאכלנו היה החסכונות שלנו"). זה סיפור מארץ הסיפורים על חלומות, פיצוצים, סמים ("קוקאין הסתובב הרבה בסביבה שלנו", העיר ברי סחרוף), זיקוקי דינור וצחוקים של הגורל, כמו סופת שלגים היסטורית בדרום אנגליה שבגללה התבטלה הופעה חשובה, ואפילו על כוס וודקה שהתעופפה מכיוונו של בירנבך במטרה לפגוע בפורטיס בחדר הלבשה באוסלו ולמזלם פגעה בקיר, מה שלא הפריע לפורטיס הזועם לפרק את החדר. סיפור על רוקנרול, בקיצור, גם אם במקרה הזה הוא יותר רוק אלטרנטיבי/פוסט פאנק, ועל נשמות גועשות, כשם אלבומם הרביעי והמצליח ביותר, RAGING SOULS, והסרט התיעודי שנתן מנדלבאום עשה על הלהקה ב-2002.

"לא היה משעמם", צוחק בירנבך. תכף נגיד שלום גם למלכה שפיגל ומקס פרנקן, שתי הצלעות הנוספות של "מינימל", אבל בואו נתחיל מההתחלה.

סמי (שלמה בדרכון) בירנבך נולד בתל אביב יחד עם המדינה, ב-1948, בן לאב יהלומן ("אני לא יודע אם היינו עשירים, אבל לא היינו עניים") ואם עקרת בית. יהלומים לא עניינו אותו אף פעם, למרבה האכזבה של אביו, אם כי הוא נאלץ לעבוד תקופה בבורסת היהלומים ברמת גן ושנא כל רגע, אבל יש לו סקופ קטן, לתשומת ליבנו: תעשיית היהלומים העולמית נמצאת בנסיגה, בגלל השתלטות השוק ההודי והמצאת התחליפים הזולים שנראים בדיוק כמו הדבר האמיתי, אם לא יותר טוב.

בגיל עשר סמי הצעיר כבר היה חזק בקטע של רוק וגם נסע לחו"ל בפעם הראשונה, לביקור משפחתי בבריסל. "הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות, זאת הייתה מהפכה בשבילי, גיליתי שם דברים שלא היו בארץ, ממוזיקה אחרת ועד פפסי קולה". בהמשך הוא למד בפנימייה בשווייץ ודיבר צרפתית שוטפת, ומאז ועד היום הוא אספן תקליטים אובססיבי, שבוחר דירות לפי יכולת האחסון של אוספיו.

לפני שנים רבות ארז בקופסאות ברזל ספרים ותקליטים והשאיר אותם בחדר נעול בבית הפגודה בתל אביב, שהיה שייך למשפחתו. בפריצה למקום נגנבו רוב האוצרות, ובהם גם פריטים נדירים, "דברים שממש אין להם מחיר, אבל מה שהלך הלך". חברת פייסבוק שלו מדרום אפריקה שלחה לו פתאום, אחרי שנים, הודאה חלקית בפשע. מתברר שעברה עם חבר בבית הפגודה, והשניים שוטטו בפנים ונתקלו בערימות של ספרים ותקליטים על הרצפה בחדר שנפרץ כנראה לפני הגיעם לזירה. הם הרימו כל מה שיכלו, מכרו חלק מהדברים ובדיעבד הבינו שזה האוסף של בירנבך.

האישה הרגישה אשמה וחשה צורך להתוודות על חטאיה כעבור עשורים שלמים. בין הפריטים שנעלמו היה קוריוז בעל ערך סנטימנטלי (ולא רק סנטימנטלי) בדמות עותק של "ועיניים של סתיו", ספר השירה שבירנבך פרסם בהוצאה עצמית כשהיה בן 17, בהשפעת משוררי דור הביט. באחד השירים בספר, שנכתבו בעברית, מוזכר באנגלית אורסון וולס, הבמאי של "האזרח קיין". כשנה לאחר הוצאת הספר, שמאז בירנבך גנז ואפילו שרף את רוב עותקיו, במהלך תיאטרלי לא בהכרח אופייני לו, הוא ראה את היוצר הדגול נכנס לחנות ספרים בווינה, אזר אומץ, חצה את הכביש עם ספרו שלגמרי במקרה היה בידו, הראה לוולס את האזכור שלו ושאל, "אדון וולס, אפשר לקבל חתימה?". התשובה הייתה כן, אבל הספר כאמר נגנב או אבד ולא נודעו עקבותיו.

הנער הגרופי בגר והיה לגיבור תרבות ואליל קאלט בפני עצמו - יש בנות שמגדילות וטוענות עד היום שמדובר בסמל מין. למה לא בעצם? הוא צעיר ממיק ג'אגר, וגם מקלינט איסטווד. והשוס? "בכל דבר שאני עושה, אני תמיד אוהב להרגיש שאני רק מתחיל. אולי זה שומר אותי צעיר, לא יודע".

הניים דרופינג בשיחתנו עדיין מעורר דגדוגים של עונג, אצל המאזין אם לא אצל המספר, ובירנבך, שהוא סוג של פורסט גאמפ שהיה בכל המקומות המעניינים בדיוק ברגעים הנכונים, הוא מספר מחונן. כשכתב שירים לצמד שוקי ואביבה, כשכיר חרב מקצועי ("שיכנו אותי במלון יפה בפריז והכל. היה נחמד"), פגש את מייק ברנט. "למייק ברנט היה גבס ביד אחרי שקפץ מהמרפסת וטען שנפל לא בכוונה, ואז יצא להיט גדול שלו לרדיו, הוא נראה מאושר ושמח, ושבוע אחרי כן קפץ שוב מהמרפסת והפעם נהרג. נורא עצוב".

בירנבך היה מיודד עם אסתר עופרים, שזה מפתיע, ועם יונה וולך, שזה קצת פחות מפתיע. "לא שרתי שירים שלה כי זה נראה לי מדי obvious", הוא אומר. "ראיתי את אילן וירצברג ושמעון גלבץ מופיעים עם הלחנים שלהם לשירים שלה באיזה מרתף בדיזנגוף ולא התלהבתי. רק עם השנים למדתי להעריך את 'בציר טוב'. יש בכלל דברים ישראליים טובים שגיליתי בזמן אמיתי או ממש באיחור, כמו '14 אוקטבות' של יוני רכטר ואבנר קנר או 'אחרית הימים' של זוהר לוי".

וישנה הפעם ההיא שראה בפעולה גיטריסט אמריקאי אלמוני עם חולצה פרחונית וים של תלתלים על הראש, בזמן חזרה להופעה במועדון "זברה" בלונדון, עד שגורש בבושת פנים מהמקום (בירנבך, לא הגיטריסט). זה היה ג'ימי הנדריקס. בקטנה. "הוא ניגן יפה בחזרה, אבל אחר כך ראיתי אותו כשכבר היה מפורסם, ואז הוא ניגן מדהים".

בירנבך כמעט גוייס לשירות צבאי בנח"ל מוצנח, אבל אז התברר שהוא סובל מפחד גבהים. הרס"ר במחנה 80 קרא לו "השוודי", על שום עורו ושערו הבהירים, ופעם הוא אפילו ביים שם התעלפות בואכה התאבדות בעזרת חמישה כדורי שינה, "אבל שטפו לי את הקיבה וזה היה מגעיל".

בצעירותו ראה הופעה של פיל ספקטור (לימים רוצח מורשע) בקולנוע תל אביב, וגילה לקהל הישראלי להקות כמו קרפטוורק כשערך מוזיקלית תוכנית רדיו בשם "מתח משוחרר לא יוחזר", שהגיש המשורר ואיש האוונגרד דוד אבידן . "הוא היה חתיכת מגלומן, לא נתן לי קרדיט, שלא לומר לקח את הקרדיט על המוזיקה לעצמו, חשב שהוא גם קולנוען גאון, אם כי הסרטים שלו היו מחורבנים, וכתב לקרפטוורק בלי בושה מכתב בבקשה שילחינו את הפסקול לאחד מסרטיו. לדעתי הוא מעולם לא קיבל תשובה".

בירנבך נחשב עוף מוזר אפילו בסביבה שמורגלת בעופות מוזרים. רוקסטאר שיכול לעבור גם כרואה חשבון. כשפורטיס ראה אותו בפעם הראשונה, בירנבך היה חנוט בחליפה ונראה לו כמו איש עסקים. ב-1978 כתב בירנבך בן ה-30 לפורטיס בן ה-24 את רוב שירי האלבום "פלונטר", ובהם הלהיט (היחסי) "רד, רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". האלבום הודפס באלף עותקים בלבד, אבל צבר מעמד פולחני עם השנים. "זאת הייתה תקופת הפאנק", משחזר בירנבך. "אולי עשרה אנשים בארץ ידעו מה זה פאנק. נטע וייסמן מלהקת 'מים חמים' זרק עגבניות על הקהל, סילבי קשת הביע זעזוע עמוק בטור שלה שכולם קראו אז, היו שאילתות בכנסת על הסכנה לנוער ומה לא".

"לא היה מקום לפרובוקציות כמו הסקס פיסטולס בישראל הזאת של תקופת הצנע. אנשים לא הבינו את הקטע. היו כאלה שהתחפשו עם קוצים בשיער וסיכות ביטחון, אבל זה לא היה רציני. היו גלים של מוזיקה, כמו הגל האיטלקי, סן רמו כזה, ותחילת הגל המזרחי. צדוק קראוס, אח של שמוליק, לקח את מועדון החלונות הגבוהים ברחוב הירקון פינת בן יהודה, ליד השגרירות האמריקאית ומועדון הקסבה, שיפץ קצת וקרא לו מועדון הגל החדש, כדי שיהיה מקום להופיע לפורטיס אויב הנוער, ולכל שאר הנידחים והחלכאים. שם התחלתי לדג'ות".

"היו לי תקליטים שהיו רק למעט אנשים. התחלתי לערבב דברים, דיסקו, רגאיי, דאב, בלונדי, הכל. ברי סחרוף (שאז עדיין נקרא ברי סחרוב) הופיע עם קאבר של להקת מגזין. פעם או פעמיים עלתה להקה שנקראה 'ערפאת והמחבלים', אבל הם לא עשו משהו שאפשר לזכור. אני גרתי אז בדירת גג בז'בוטינסקי, ועופר אקרלינג וחברים שלו, שהיו ממש ילדים, עשו חזרות באיזה מקלט ליד. היינו שבט קטן וסגור וזה היה די נחמד, אבל פורטיס לא הצליח למלא אפילו את פינגווין. התחלנו להרגיש חנוקים ומוגבלים אמנותית בתל אביב, ונסענו לאמסטרדם לשאוף אוויר".

משאיפת האוויר הזאת נולדה מינימל קומפקט. לבירנבך וסחרוף הצטרפו ב-1980 פורטיס, שהגיע עם חברתו דאז מלכה שפיגל. שפיגל, סחרוף ובירנבך הקימו עם נטע וייסמן אבל בלי פורטיס, הרכב ראשוני שנקרא S.O.B (ראשי תיבות של "הבנים של בטהובן", אבל יש המנחשים שגם ראשי תיבות של "בני זונות") והתפרק אחרי עשר הופעות בלבד. הכסף שלהם אזל במהירות, והצרות האחרות גם הן לא איחרו להגיע.

"ברי צעיר מפורטיס בשלוש שנים, כל אחד מהם נולד ב-7.7, אם כי אין אנשים יותר שונים מהשניים האלה. ברי ביישן, צנוע ומופנם ופורטיס מוחצן, קופץ וצורח. הוא יכול להיות מאוד קשה, הקשר שלנו ידע עליות ומורדות, אהבנו ורבנו והתפייסנו. היום הוא מרוכך ופוזיטיבי, וממש נהניתי להופיע איתו עכשיו בתל אביב. אפילו שרתי בפעם הראשונה את 'המוות אינו מחוסר עבודה' מ'פלונטר', שרמי לא מוכן לשיר בעצמו מאז ה-7 באוקטובר".

"הצרידות התמידית המקסימה שלו אגב נשארה, אבל להפתעתי, הקול שלי איכשהו התחזק והשתבח עם הזמן, כמו מה שקרה ללאונרד כהן ואיגי פופ, אם יורשה לי להיות ממש לא צנוע לרגע. באמסטרדם מלכה קנתה גיטרה בס וברי לימד אותה לנגן. ואז הוא התאהב בה. היא העריכה מאוד את הכישרון שלו ואת העובדה שהשקיע בה זמן כמנטור. אבל את מה שקרה פורטיס בעצמו הגדיר במילה אחת: פלונטר".

היה רומן בין ברי למלכה או לא היה? כי בסרט 'נשמות גועשות' ברי אומר ש'כל הרגשות היו מעורבבים' ורומז שכן היה.
"לא היה. אני גרתי איתם ואני אומר לך שלא היה. ואני יודע. אגב, גם מקס פרנקן, המתופף המתלמד שהצטרף אלינו בהמשך, היה מאוהב במלכה, והודה בזה באיחור של שנים".

מה היה במלכה שכולם נפלו שדודים ממנה? היא כזאת פאם פטאל או שפשוט נהנתה מהיתרון היחסי כבחורה היחידה בלהקה?
"שאלה טובה. אני באמת לא יודע. תשאל את אלה שהתאהבו בה. מלכה חברה טובה שלי ואמנית נהדרת, אבל יצא במקרה שלא הייתי מאוהב בה. אני התאהבתי בטרולי, שעבדה בחנות תקליטים ובלשכתו של הימלר... סתם, בדקתי את העירנות שלך".

"בכל מקרה", הוא ממשיך, "פורטיס קינא בקשר הזה בין ברי ומלכה והיה מתוסכל ממנו. היו לו אנטנות מאוד רגישות לדברים. הוא גם לא הסתדר עם המזג אוויר והתגעגע לארץ. ברי הבייבי היה למעשה המוזיקאי המקצועי היחיד בינינו, אבל היה איזה קסם בחספוס שלנו, בבוסריות ובסאונד השבור. ככה הכל התחיל. באמסטרדם ניסיתי לרכוב על אופניים ונפלתי על הפנים כמו דחליל, והם צחקו עליי. היינו צעירים ויפים וחיוורים, אסור היה לנו לעבוד באופן רשמי וסבלנו מתת תזונה בדירות מוזרות ולפעמים גנבנו חשמל מהשכנים".

"המוזיקאי הבלגי מארק הולנדר, חבר שלי שאפילו ניגן איתנו באקורדיון, הזמין אותנו להקליט בבריסל בחברה שהקים, קראמד דיסקס. פורטיס החליט לחזור לארץ וביקש שנבטיח לו שלא נקים להקה בלעדיו. הבטחנו ואז עשינו את ההפך ואחרי שבוע הקמנו בלעדיו את מינימל קומפקט. הוא הצטרף ללהקה רק באלבום השני".

כשהקרקע באמסטרדם בערה מתחת לרגליהם, כהגדרת בירנבך, אחרי שהמשטרה איימה להעיף אותם מדירה בבעלות דני (אח של גבי) שושן מהצ'רצ'ילים, שבה גרו באופן לא חוקי, הם החליטו להתקפל לכיוון בריסל. "תוך 24 שעות כבר התמקמנו בבניין בבריסל ששכרנו ב-400 דולר. בריסל יותר בורגנית, יותר שקטה..."

יותר משעממת.
"בוא נגיד פחות אקזוטית. צריכת הסמים שלנו ירדה אוטומטית ב-80 אחוז".

פאסט פורוורד קדימה, וממעוף הציפור: הלהקה התחילה לצבור באזז וקהל באירופה, בעיקר בצרפת, איטליה, גרמניה והולנד. הם התחילו להופיע באולמות נחשבים כמו הפרדיסו באמסטרדם, שם הופיעו תותחים ברמת דיוויד בואי והרולינג סטונס, או המטרופול בברלין. וים ונדרס, שחשב בטעות שהם להקה גרמנית, שיבץ את השיר "WHEN I GO" בפסקול של "מלאכים בשמי ברלין".

אנגליה לא חיבקה אז להקות זרות (מינימל שרו גם על ויקינגים ומהגרים), ובניו יורק נקבעה הופעה גורלית אבל בעיות ויזה מנעו את הגעתם. נדמה שמינימל התנהלה על אדים של מזל וחוסר מזל קוטביים, של מעריצים שרופים ואדישות מבאסת כאחד, כשכל הזמן הזה הם לא ידעו על האהדה שהתחילו לצבור בארץ. היו להם מעריצים גם בפולין ובצ'כיה, שחלקם אפילו הסתכנו במעבר גבולות לא חוקי כדי לראות אותם בהופעה בגרמניה.

הם הופיעו ביפן ("אפילו הפאנקיסטים שם היו אלגנטיים"), אבל בלי סחרוף, שנתפס בנתב"ג עם כמות קטנה של קוקאין ונשלח למאסר של שמונה חודשים (ולא שנה, כפי שבירנבך זוכר). "זה היה סיפור לא גדול מדי ולא קטן מדי", סיכם ברי בסרט "נשמות גועשות", אבל לדברי בירנבך, זאת הייתה תחילת הסוף. "מישהו החליף אותו, אבל התחלנו להבין שלאף אחד מהחמישה אין באמת תחליף. לכל אחד יש את הצבע וה- feel שלו, שבלעדיהם זאת פשוט לא מינימל קומפקט. הפיצוצים המשיכו גם כשברי חזר, והם רק החמירו".

בינתיים התחיל לעבוד עם הלהקה, כמפיק מוזיקלי, קולין ניומן מההרכב המצליח WIRE, שהפיק מוזיקלית גם את הלהקה האירית וירג'ין פרונז. "אנגלי מצחיק עם מטריה", תיארה אותו שפיגל בסרט "נשמות גועשות". ניומן הגיע ב-1985, לקראת צאת אלבומם הרביעי, והמצליח ביותר, "נשמות גועשות". הניצוצות בינו ובין שפיגל ניצתו מיד, והשניים חיים ביחד בברייטון עד עצם היום הזה ויש להם בן משותף.

הנשמות בלהקה שוב געשו. "מלכה החליטה לעזוב אחרי שברי ופורטיס, שהרגיש פצוע מהקשר שלה עם קולין, וזה לא היה מראה נעים, אסרו עליה כביכול להיכנס להריון", מספר בירנבך. "מלכה הרגישה שמקשים עליה בכוונה ודוחפים אותה החוצה. החליטה שמספיק זה מספיק. ואז פתאום ברי ופורטיס רצו לשיר הכל ולדחוק אותי לעמדה של כותב מילים ונגן סינתיסייזר בלבד, וגם אני איבדתי את החשק להישאר בלהקה".

גם הנוף המוזיקלי סביבם התחיל להשתנות, הטכנו וההאוס נכנסו לתמונה, וכפי שאומר מנהל ההופעות שלהם בסרט של מנדלבאום, בהערה שנשמעת מצמררת במיוחד בצל ה-7 באוקטובר, "ילדים שהעריצו את מינימל מצאו עצמם פתאום רוקדים באיזה שדה עם פרחים בשיער".

מינימל קומפקט חדלה להתקיים. ההצלחה הגדולה באמת, הביג טיים, הייתה כפסע מהם, אך לא התממשה. להפתעתם הם גילו "שיש חיים אחרי המוות. אנחנו הלהקה הזאת שהתפרקה אבל לא באמת מצליחה להתפרק. הפופולריות של מינימל בארץ רק גוברת, אחרי שפעם קראו לנו 'נפולת של נמושות', כל הופעת איחוד יותר מצליחה מהקודמת, הקהל נעשה איכשהו יותר ויותר צעיר, ואנשים ממש מתחננים לכרטיסים".

הסיפור של מינימל קומפקט תם, אך לא נשלם. "ההצלחה שלנו הייתה תאונתית לגמרי. הקיום שלנו כלהקה מלכתחילה היה תאונתי. הגענו למקומות שלא היינו מגיעים אליו בחיים בלי הלהקה, הקלטנו אלבומים יפים, קיבלנו אהבה ונגענו באנשים, מה רע?", מסכם בירנבך, שבינתיים התפרסם כדיג'יי מורפיאוס, ערך אוספים מצליחים, השתתף בפרויקטים בינלאומיים לצד שמות כמו בריאן אינו וטוקסידומון והפיק את האלבום היפהפה והיקר ללבו, "כשאלוהים היה מפורסם", עם שירים מולחנים של סופרים ומשוררים כמו בוריס ויאן, הרמן הסה, תומאס הרדי ודלמור שוורץ.

הוא כתב למלכה שפיגל את "ראש בלטה" ותרגם לפורטיס את הדואט הפסיכדלי של ננסי סינטרה ולי הייזלווד, "בבוקר של קטיפה". בירנבך מגיש עד היום תוכנית מוזיקה פופולרית ומגוונת (מברייקביט ועד מחווה לדולי פרטון) ברדיו הבלגי. ברי סחרוף ורמי פורטיס עוד ניסו את מזלם בניכר אחרי הפירוק של מינימל עם הפרויקט "FOREIGN AFFAIR" שזכה להצלחה די מינימלית, אבל אז עשו את "סיפורים מהקופסה" בישראל והשאר הוא היסטוריה, זוגית, יחידנית ולאומית. פרנקן המתופף, שלדברי סחרוף תמיד היה ה"פסיכיאטר" שהגן בגופו על חבית הנפץ הקולקטיבית, עד שכבר לא נשאר מה להציל, היה לאח בבית חולים פסיכיאטרי ואפילו אימץ חתול שנקרא על שם סמי בירנבך.

האחרונה מתוך שש הופעות האיחוד של מינימל בישראל התקיימה ב-2019. תוכננו גם הופעות איחוד באירופה, אבל הקורונה עצרה הכל. "הבהרתי לחבר'ה שאני לא מעוניין להתאחד שוב כשאהיה בן 90", אומר בירנבך מגולח הקרקפת, שנהג להחליף על הבמה שלל כובעים וכיסויי ראש מצחיקים. "ברי עבד 11 שנה על האלבום החדש שלו. הסברתי לחברים שכדאי שנזדרז עם האיחוד הבא. כיף לנו להופיע ביחד כשאנחנו לא בתחת אחד של השני. הכל הרבה יותר משוחרר ונקי".

בירנבך הוציא בינתיים אי.פי ("מיתר") ואלבום ("מילים בודדות") בעברית. באלבום הוא שר, בין היתר, למילותיו של מאיר גולדברג ("העברית קצת הלכה לי לאיבוד עם השנים ואיבדתי את ה-flow בכתיבה"), שבירנבך התיידד איתו ועם בנו המוזיקאי, דניאל גולדברג: "העם עם הגולן ועם אייל גולן/העם דורש שלא יהיו לו כאבי נדל"ן". עוד ביצע שם בירנבך קאבר ל"אדבר איתך" של רחל שפירא ואלונה טוראל, שהתפרסם לראשונה בביצועה של חווה אלברשטיין, וגם לפיוט בן 1400 שנה בערך, "קרב יום", שבעבר ביצעה בדרמטיות מיסטית כמעט אפוקליפטית לא אחרת ממלכת התיאטרון חנה רובינא.

בירנבך אגב לא מסכים עם הדימוי הקודר שיצא לו ולמינימל קומפקט. "יש הרבה הומור וקריצות בשירים שלנו. 'מינוטאור' למשל זה סיפור תנ"כי שמוגש כמו מעשיית קומיקס. אולי בגלל הקול הנמוך שלי אני נשמע קודר, אבל זה לא מדויק. לא כל הזמן בכל אופן". הוא מודה שיש משהו עצוב בהחלטה שלו ושל טרולי שלא להביא ילדים לעולם, "כי כאילו לא יהיה לנו המשך", אבל "למרות שאני מה שנקרא פסימיסט אופטימי, נראה לי שעדיף לא להביא ילדים לעולם כזה. למה לעשות להם את זה?"

הוא שומע כל בוקר גלי צה"ל ("אנשים כמו רינו צרור") ורשת ב', ואף על פי שעמוס עוז ודויד גרוסמן "נורא משעממים" אותו, היה מכור ל"תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר. ציער אותו מאוד לשמוע ממני כי ציפר פוטר. "אני כמובן סולד מהפרגון שלו לבנג'י ושרה ושאר המפלצות, ואפילו מחיבתו לאייל גולן וארדואן, אם אני לא טועה, ארדואן! אבל זה היה המוסף הספרותי הכי טוב בישראל, ובכל ביקור שלי אספתי גליונות שלו ששמרו לי במיוחד. מהמוסף הזה למדתי שגיבור ילדותי, אריך קסטנר של 'אמיל והבלשים', היה פרו נאצי. זה היה מות הילדות הסופי שלי".

"אבל מצד שני לא חסרים יהודים נאצים, כמו בן גביר ומה שמו השני, סמוטריץ'. מי פילל ומי מילל. הייתי בפנימייה דתית, אבל לא למדתי שם כלום ואני לא בקשר עם אלוהים והוא גם אמר לי שהוא לא קיים. אם לא יהיה שינוי בבחירות האלה הלך על ישראל, וזה מאוד מעציב ומדאיג אותי. מצב העולם כולו לא מדהים כרגע, וגם בלגיה לא בשיא פריחתה ויש בה מתחים פנימיים. באנטישמיות עדיין לא נתקלתי. לא רשום לי על המצח שאני יהודי ואני לא מסתובב ברחובות עם דגל ישראל, אז זה עוזר".

גלה בבקשה את סוד הנעורים שלך ואל תחסוך שום פרט.
"אין נעורים ואין סוד. הפסקתי לעשן לפני 17 שנה, אני שוחה פעמיים בשבוע בערך. אין לי דיאטה מיוחדת. וכשכואב לי הגב לפעמים אומרים לי שזה מהגיל וזאת הזקנה המפורסמת ששמעתי עליה שמועות. אני אוהב את טרולי והיא מצחיקה אותי למרות שאומרים שלאוסטרים אין חוש הומור. יש לנו גם דירה קטנה בווינה, ונחמד לבקר שם לפעמים. אמא שלי בת 100, קוראת המון ורואה טלוויזיה, רק הרגליים בגדו בה והיא בכיסא גלגלים".

"המוטו שלי הוא: BOP TILL YOU DROP. צריך לצחוק למוות בפנים. את השיר 'המוות אינו מחוסר עבודה' אגב, שהוא כבר בן 50, כמה קשה להאמין, כתבתי אחרי שראיתי בעיתון ידיעה על יצאנית נרקומנית שהכינוי שלה היה חיפושית, שמצאו את גופתה בין פחי הזבל. נורא עצוב".

ולסיום, מקבץ מהיר.
"צביקה פיק - מעריך אותו. ריקי גל - נחמדה, חומר לא משהו. גידי גוב - מצחיק, אבל אין לו קול. שלמה ארצי - לא סובל אותו. עומר אדם - מתעב. כוורת - מאוד אוהב. משינה - חמודים. נטע ברזילי - מיוחדת ומדליקה. ראיתי אותה במספרה של אמא שלי, אני לא חושב שהיא ידעה מי אני. אירוויזיון - למה לא, בידור טוב. חנות אהובה בתל אביב - "חור בשחור" ליד דיזנגוף סנטר, מצאו שם אפילו עותק של ספר השירה שלי, אין לי מושג מי ואיך. פלאפל מועדף בתל אביב- דוקטור סעדיה בקינג ג'ורג', מול מצודת זאב, לא עלינו".