בוקר טוב לך, כת "מלכות שמיים" אשר בקולומביה, המבוססת או לא מבוססת על כת "הלב הטהור", שכשמה לא כן היא, בלשון ההמעטה של המילניום. אז מה יש לנו פה? טאטע, שמגלם עידו טאקו, מאמע, הלא היא נאיה בינשטוק וזאטוט בשם נחמן, המגדל בובת מחמד בשם זלמן, וזה הולך להסתבך ברמות קשות. ואז ייכנס לתמונה יהודה לוי שיציל את כולם מציפורני הרוע - וכבר בפרק הראשון מתוך שמונה יש פה יותר רוע לבלוע ממה שאישר הרופא - ופרס האקדמיה בדרך.
השליט (די עם ה"ביביזם הוא גם סוג של כת" עכשיו), כלומר המנהיג ("אסור לשקר להנהלה!" מזהירים פה, במלעיל!!) כלומר הצדיק (במלעיל!!), בביצועו של מארק איווניר המעולה כתמיד ונהנה מכל רגע (ספוילר: הנאתו הנאתנו), מפציר במאמיניו שפופי הרוח: "אל תתבלבלו". הוא טוען ש"העולם שם בחוץ לא מציע גאולה", וזה מעט אירוני, כי העולם שם בחוץ, לוס אנג'לס למשל, עשה רק טוב לקריירה של איווניר. עוד אומר הצדיק, על רקע תקיעה בשופר של ערב שבת (למה לא בעצם?), כי העולם שם בחוץ מלא ב"שקרים עטופים בנוצצים", בעוד ש"כאן יש שקט, עומק ואמת". אוקיי. פאוזה קטנה.
קודם כל, דווקא קל להתבלבל. למשל כנאיה שבינשטוק מגלמת דמות בשם פייגי, בזוכרנו שפייגי הייתה דמות ב"ריקוד האש", הסדרה על העולם החרדי שבה שיחק יהודה לוי, אבא של התינוקת נאיה בחייו הפרטיים, ומזל טוב מאוחר באותה הזדמנות.
האבהות יפה ללוי, שכל דבר יפה לו. בפרק הפתיחה של "הבריחה" הוא מדגים כישורי אבהות יוצאי דופן, בתפקידו כאדם כרמלי, איש מוסד לשעבר וסוג של ג'ק ראיין שמסתובב בקולומביה ועושה בלגאנים, אך גם דומע בחן למראה סרטונים של בנו שנשאר בארץ. הוא מנהל רומן עם העוזרת לקונסולית ישראל בקולומביה, שהיא כפילה מהממת של טרי האצ'ר, הלא היא ג'והאנה קיור למוס, שמבקשת ממנו לשמור על פרופיל נמוך, ושלטענת כרמלי הצ'ארמר מחזיקה בבעלותה את "הצוואר הכי טוב בעולם". אבל לבקש מיהודה לוי לשמור על פרופיל נמוך זה כמו לבקש מדונלד טראמפ לדבר בנימוס או בהגיון. לא יקרה.
ואם לחזור לדברי הצדיק, "הבריחה" היא שקר כלשהו עטוף בנוצצים ועשוי לעילא. בחיי שהתמוגגתי מכל שנייה ומכל פריים בסדרה שיצרו אריאל כהן והאחים יואב ודורון פז, ונשבע שהמתח הורג אותי וספק אם אוכל לעמוד בו, אף על פי שהסוף קל לניבוי לפחות כמו הדרך אליו.
אבל איזו דרך! תענוגות על ימין ועל שמאל, יותר ימין משמאל, אבל למה לי פוליטיקה עכשיו. מצד שני, הכנות היא נר לרגלנו, ו"שקט, עומק ואמת" הן לא בהכרח שלוש המילים הראשונות שהייתי בוחר כדי לתאר את המיש-מש המוצלח אך מופרך הזה של "סיפורה של שפחה", "בחירתה של סופי" ו"שטיסל" בגרסת הסאדו (אפילו אומרים פה שכויח, במלעיל!).
האמת שמשפטים כמו "ראיתי שהרבית בשיחה עם הבעל בחצר" (שרון שטרק, אדירה) מעולם לא נשמעו מפחידים יותר, גם בעודם קורעים מצחוק בלתי רצוני. וכשאיווניר אומר "במוצאי שבת קודש נרד לפשר העניין", הבטן מתהפכת ודון קורליאונה מחוויר בקברו.
ומה שעושים ב"עץ הכפרות" לחבר כת שגנב פרוסת לחם (באדיבות אלון חמאווי המבעית בקטע טוב) - אללה יסתור. אבל בסופו של דבר, הסלוגן האפקטיבי של הסדרה - "לפעמים הדבר האמיץ ביותר שאפשר לעשות זה לברוח" - חוטא קצת לתוצר הבידורי המלוטש שלפנינו.
הבריחה ש"הבריחה" מציעה, ובנדיבות יוצאת דופן, היא בריחה במובן אסקפיזם, גם אם אין בנושא הכתות שום דבר משעשע, ומי יודעת זאת טוב יותר מנועם לוגסי, חברת כת "מלכות שמיים" ובוגרת כת הצבא ("המפקדת"), כת גואל רצון ("הרמון") וכת "השמיניה". איפה המדליה? נעים להסתנוור מעיניו העצובות של טאקו כוכב השעה, שמדקלם ברגש את "את חירותי" ומוכיח שקם יורש ראוי ללוי. פחות נעים להודות, שוב, עד כמה העסק קליל וכיפי. אבל לברוח עם "הבריחה" זה מעשה שדורש לא מעט חדרים פנויים במוח ומעט מאוד אומץ.