"כואב לכם שאין תפקידים? תעשו גם טיקטוק": עומר היקרי לא מתנצל

גם אם במקרה לא נתקלתם באחד מהסרטונים של עומר היקרי ברשת, השחקן והקומיקאי בכלל לא מתרגש. את הדרך האינטרנטית של הוא פתח דווקא כדי שתראו אותה הרחק מצג הטלפון על המסך הגדול. אחרי שנתיים וחצי ארוכות בהן העלה סרטונים ברשתות החברתיות, הוא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהתפרנס מיצירתו ברשת ומחוצה לה.

כשקבענו את הראיון, ביקשתי בנימוס לשלוח אליו את צלם העיתונות האגדי, ראובן קסטרו, כדי שיתפוס כמה תמונות של השחקן המבטיח. "רגע! אבל לא הסתפרתי, אבל אני בכלל ביישן", התבדח היקרי.

הצלחתו המטאורית השנה, אמנם עדיין מצליחה להפתיע גם אותו - אבל מי שעוקב אחרי היצירה שלו ברשתות לא הופתע כלל מהנסיקה. השנה, יככב בתפקיד ברוך במחזמר "שבבים", שכתב ויצר איתו צויק, שתעלה בפסטיבל הקומדיה בירושלים. קצת אחר כך, היקרי יעלה גם אל מסך הטלוויזיה בתוכנית הנוער החדשה "כן הסגנית" בתפקיד מיקי שתעלה בכאן חינוכית.

כדי להבין איך הכול התחיל, חזרנו עם היקרי לרגע שבו גילה את הבמה. כילד הוא התמודד עם גמגום, ודווקא במהלך השירות הצבאי, כשנחשף לסרטון ספוקן וורד של השחקן והיוצר עמית אולמן, משהו השתנה.

מתי באמת נולד החלום לשחק?

"תראי, אני לא יודע אם זה היה חלום של משחק, אבל חלום של במה, של איזשהו משהו כזה, התחיל בצבא. הייתה לי חברה טובה שהראתה לי 'ספוקן וורד' של עמית אולמן. ראיתי את זה וזה פשוט פוצץ לי את המוח. אמרתי, 'פאק, זה מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה לעשות את זה גם'.

קצת אחרי זה, בלילה, בשמירה בצבא, משתיים עד שש לפנות בוקר, כשאין אף אחד, כתבתי 'ספוקן וורד' משלי והקלטתי אותו.

השמעתי לחברים בצבא והם אמרו לי, 'תשמע, זה טוב, אולי תופיע עם זה'. ואני אמרתי, אני ילד מגמגם, לא הרמתי יד אפילו בבית הספר, ואני פתאום אופיע עם ספוקן וורד? זה נשמע לי לא הגיוני. אבל אמרתי, טוב, בואו נעשה את זה".

הוא החליט לעלות לבמה, והחוויה עלתה על כל ציפיותיו.

"אני זוכר שהייתי ממש בלחץ, והבאתי מלא חברים. ואז אני עולה לבמה, ופתאום אני מרגיש על ענן. זה היה מדהים. אני זוכר שכשהלכתי מהבמה, הדבר הראשון שאמרתי היה: 'אין מצב שאני לא עושה את זה שוב'".

משם המשיך לכתוב ולצלם מערכונים עם חברים, ובהמשך החליט ללמוד משחק.

"ואז, עם כל הדברים האלה, פתאום חשבתי: אולי אני אלמד משחק? כיף לי להיות על במה, כיף לי לשחק דמויות, אז בוא ננסה. ועשיתי את זה. איכשהו".

כתושבת פלורנטין (לשעבר) במשך כמעט עשור, הכרתי לא מעט צעירים נמרצים עם חלום. בין אם מלצרים שחקנים ובין אם שליחי וולט שעובדים על אלבום - השכונה מלאה בדומיו של היקרי. בשונה מהרוב, הקומיקאי ויוצר התוכן הצליח לזנק מעבודות מזדמנות לפרנסה אמיתית מהיצירה שלו.

למרות שהתרגלנו לסיפורי הצלחה כמעט מידיים - היקרי מבהיר שזה לא היה הסיפור אצלו.

היה לך זינוק מטורף דרך הרשת החברתית. איך עשית את זה?

"זה לקח לי שנתיים-שלוש, כן? אפילו אחרי לימודי המשחק. התחלתי שנתיים וחצי אחרי שסיימתי ללמוד. זו הייתה תקופה שעבדתי בכמה עבודות, והרגשתי שאני עובד כדי לחיות וחי כדי לעבוד. וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלי מאז ומעולם. מלהקת אחת רואה אותי לאודישן הספציפי הזה, ואז היא אומרת כן או לא. לרוב זה לא, כי זה העולם. וזהו, ואז אני חוזר לחיים שלי בתור מלצר, אחמ"ש, שליח.

אחרי שנתיים וחצי, שזה המון זמן, אמרתי די. אני יודע לכתוב, אני מצחיק, יש לי גישה לסרטונים, אני יודע לערוך קצת. בוא ננסה, מה אכפת לי? אני רואה אנשים ברשת שזה שינה להם את החיים, שמשחקים בזכות זה ומרוויחים כסף בזכות זה. למה לא אני, כוסאומו?

וההימור הצליח".

לאחרונה, היקרי גם קיבל מושב קבוע בבית הפודיום עם פניתו "חצוף מצרים". את הביטוי כבר תבע בעבר בעמוד הפרטי שלו, כשהעלה סרטוני פארודיה על דמויות מהתנ"ך. המערכונים האלה, התפוצצו וכמעט ברגע הפכו ויראליים, וכך גם הביטוי שיצר, "חצוף מצרים".

איך הרעיון הזה בכלל נולד?

"'חצוף מצרים' זה משהו שאני אומר כבר שנים. אני אומר את זה לחברים שלי. כאילו, מצרים זה כמו תואר. נגיד, יש 'חושך מצרים'. שה ממש חושך. אז כשאני אומר למישהו 'דביל מצרים', הוא ממש דביל. או 'חצוף מצרים', אז הוא ממש חצוף.

ואז, בתקופה של הסרטונים, אמרתי, אולי ננסה להתחיל סלנג? יש לי את המצרים הזה. ננסה. עשיתי סרטון של יעקב ועשו, על הסיפור של גניבת הבכורה, והשתמשתי שם ב'חצוף מצרים'. זה היה מטורף כמה אנשים עפו על זה, והשתמשו בזה גם אחר כך".

במקביל למערכונים הקומיים, היקרי העלה לרשת גם שתי סצנות דרמטיות שכתב בעצמו. כשפרסם את הראשונה ביקש מעוקביו לשתף אותה, משום ש"האלגוריתם לא אוהב תוכן ארוך". אלא שדווקא הסרטונים האלה הפכו להצלחה גדולה, וכעת הוא מקווה להפוך אותם לסדרה.

ואיך נולדו הסצנות שכתבת? יש לך מחשבות לפתח את זה לסדרה אמיתית?

"כשהעליתי את זה ליוטיוב קראתי לזה 'שני זרים', אבל זה לא באמת שם רשמי. סתם הייתי צריך לתת לזה איזשהו שם. די התייחסתי לסצנות האלה בתור סוג של 'Proof of Concept'. אני כותב כבר תקופה, ואומר, טוב, בוא נראה איך העוקבים יגיבו למשהו קצת אחר, אפילו מאוד אחר, מהסרטונים הרגילים שלי, ואז אני אדע גם מה אני רוצה לעשות עם הסדרה הזאת שיש לי בראש.

העליתי את זה, וזה התפוצץ. לא דמיינתי, אפילו בחלומות הכי פרועים שלי, שזה יגיע למספרים שזה הגיע אליהם. זה התפוצץ יותר מכל הסרטונים האחרים".

הסצנה הראשונה הגיעה לכ-250 אלף צפיות בטיקטוק, והשנייה כבר מתקרבת ל-800 אלף.

ופנו אליך חברות הפקה שרוצות ממש להרים את זה לסדרה?

"היו כמה דיבורים של 'בוא ניפגש', 'אם יש לך משהו כתוב אני אשמח לקרוא'. אז כן, היו כמה".

את זוג הסצנות, כתב היקרי בעצמו. מבין השורות התגנב לו איחול שניסח בצורה כל כך מדויקת. כזה שגם האמן, גם עורך הדין וכל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתו.

בסצנה הראשונה היא שואלת אותך מה המטרה שלך, ואתה אומר: "שההפרש בין החלום הכי פרוע שלי למציאות יהיה קטן יותר מההפרש בין הסיוט הכי גרוע שלי". אתה חושב שהיום, אחרי שעבר זמן מאז שכתבת את זה, כבר הצלחת לצמצם את ההפרש הזה?

"כן, מאוד. אני עכשיו במקום שלא דמיינתי שאהיה בו. לפני שנה וחצי, כשהתחלתי עם הסרטונים, לא דמיינתי את זה.יש לי שאיפות יותר גבוהות מזה אבל לגמרי צמצמתי את התרחיש הגרוע ביותר של החיים שלי".

כחלק מצמצום הפער הטורדני הזה, היקרי יעלה אל במת התיאטרון במחזמר חדש שמבוסס על סיפור אמיתי.

בוא נדבר על התפקיד שלך במחזמר

"אני משחק את האויב המושבע בישיבה של השחקן הראשי. זה בעצם מבוסס על סיפור אמיתי של דוד של איתן צויק, מי שכתב את המחזה הזה".

איך נכנסת לתפקיד הזה, שהוא מאוד דתי, כשאתה עצמך לא מאמין באלוהים?

"איתן צויק הוא היוצר של ההצגה, והוא בא מבית דתי. לא חרדי, אבל הוא מאוד מכיר את העולם הזה. אני חושב שמה שהיה לו מאוד חשוב זה הפרטים הקטנים. נגיד, זה שאין לנו פאות. זה היה ממש חשוב לו, כי לליטאים אין פאות. ואם עושים את זה סתם, זה כאילו לסמן 'הנה, אנחנו חרדים', אבל זה לא המקור האמיתי של הדבר הזה.

אז היה לו מאוד חשוב לשמור על הקו הזה, כדי שקהל דתי שיבוא לראות את זה לא יגיד 'זה לא ככה בכלל'. אותו דבר עם המנהגים, איך אנשים כאלה הולכים בחלל, איך הם מדברים, איך הם מתייחסים אחד לשני, מה סולם הדרגות שם. ככה התכוננתי. ולמדתי דברים חדשים על הדת".

הפסגה הנוספת שכבש השנה היא תפקיד בסדרת הנוער החדשה "כן הסגנית", שתעלה בכאן חינוכית.

"אני משחק יועץ בבית ספר, שכנראה יש לו איזשהו חסך מתקופת התיכון שלו. לא ממש היו לו חברים טובים, והוא לא ממש הרגיש בתוך החבר'ה, אז הוא מנסה להשלים פערים עכשיו. הוא כזה מאוד 'היי, מה קורה?', אבל הוא בומר של החיים. זה תפקיד קורע, תפקיד ממש כיפי.

הסדרה הולכת להיות להיט".

מעת לעת, מיטב בוגרי בתי הספר למשחק מתרעמים ומתקוממים למראה עוד "שחקן טיקטוק" שהצליח להתברג לתפקיד בסדרה או סרט. היקרי נמצא בדיוק באמצע של הדיון הזה. מצד אחד, הוא בוגר בית הספר למשחק של ניסן נתיב. מצד שני, הוא גם דמות אינטרנטית מוכרת.

איך אתה מסתכל על הדיון הזה, בתור מי שיכול לראות את שני הצדדים?

"אני מאז ומתמיד חשבתי שזו קצת התבכיינות מצד השחקנים. כי בסוף, איך אני אגיד את זה? זה העולם היום. אתה יכול להילחם בזה ולהגיד 'זה לא פייר', או שאתה יכול להבין שזה העולם ולפעול לפי זה.

או שאתה אומר, אוקיי, אני לא לוקח חלק בדבר הזה. אני לא טוב בזה, אני לא יודע לכתוב, לצלם ולערוך, אז אני הולך בדרכים המסורתיות. או שאתה אומר, אוקיי, זה העולם, בוא נצטרף לדבר הזה. וזה מה שאני עשיתי.

אבל מאז ומתמיד לא הבנתי את הדיונים על זה. זה כאילו, כואב לכם שאין תפקידים? תעשו גם טיקטוק. זה כלי בסופו של דבר".

קשה לדבר על עומר היקרי מבלי להזכיר גם את יובל קצה. השניים הכירו דרך המסך, ומאז הפכה החברות ביניהם לשורה של סרטוני עקיצות ואתגרים ברשת. כעת, עם עזיבתו של קצה את בית הפודיום, נשאלת השאלה אם נראה אותם שוב משתפים פעולה.

"יש לנו כל מיני תכנונים יחד. זו זוגיות מקצועית כזאת שבמקרה קרתה. אנחנו ממש עפים אחד על השני. נוצר איזה קטע ברשת שאני שונא אותו והוא שונא אותי, וזה מאוד מצחיק אותנו".

גם כשהסרטונים שלו נוגעים בפוליטיקה ומעוררים תגובות זועמות, היקרי לא מתרגש במיוחד מאובדן עוקבים.

"לא אכפת לי. באמת שלא אכפת לי מהאנשים האלה. אם העולם שלך כל כך צר שאתה לא יכול לשמוע דעה אחרת ממישהו שלכאורה מצחיק אותך, אז פאק איט. או שתסיר עוקב, הכול טוב. ירדו עוקבים, יעלו עוקבים. בסוף הדלתא היא תמיד חיובית.

אני חושב שבמיוחד באקלים של היום, אנשים קצת מחכים שיצחקו איתם על הנושאים האלה. כי אנחנו חיים ב'מראה שחורה'. כל דבר שפעם היה מזעזע אותנו, היום זה כאילו יום שלישי".

ומה לגבי תגובות הנאצה?

"אני חולה על תגובות נאצה. אני חולה על זה. הם פשוט אומרים לי, 'בוא תעשה עוד קצת צחוקים'. נותנים לי הזדמנות להצחיק".

ומה החלום הבא?

"תפקיד גדול בטלוויזיה. סרט. תפקיד גדול ומאתגר". והוא לא מתכוון להסתפק בקומדיה. "בא לי בסוף לעשות הכול. שאם יש משהו ששחקן יכול לעשות, שיחשבו, 'אה, הוא יכול להתאים לזה'. לא משנה מה זה. זה החלום".

כשאני אומרת לו שנראה שהשנה הקרובה עשויה להיות השנה שלו, הוא ממהר לצנן את ההתלהבות: "פתאום מחר אני נדרס".

כמרוקאית טובה הכברתי בכמה טפו, חמסה ובלי עין הרע. אפילו הצעתי לו לשלוח אותו להסרת עין הרע. לפחות, אני משיבה לו, יהיו לנו ציטוטים טובים ללוויה.

"כן, אחלה ציטוטים".