בין ינון מגל לעמית סגל: בעידן הטאלנטים, מי בכלל צריך עיתונות?

ינון מגל חושב שכל מי שמאשים את נתניהו בהפקרת החטופים, צריך לבקש ממנו סליחה. אחרי שכינה אותם בכינויים המבזים ביותר שניתן להעלות על הדעת, קרא מגל את השמות של אותם אנשים, ביניהם גם משפחות שכולות של מי שנחטפו בחיים ונרצחו בשבי.

יש רבים שסבורים כי ניתן היה להציל חיי עשרות מהנרצחים, אילו היו מעורבים בהחלטה רק שיקולים של חיי אדם ולא גם, אולי בעיקר, של הישרדות פוליטית. אחרים סבורים כי ממשלת ישראל והעומד בראשה פעלו באחריות עד להשגת העסקה הטובה ביותר שניתן היה להשיג בנסיבות העניין.

מה משותף לשתי הגישות המנוגדות האלה? שני דברים עיקריים: שתיהן לגיטימיות ושתיהן חסרות כל קשר לנאום המזוויע של מגל. כלומר - לא התוכן הוא עד התביעה הראשי כאן, אלא הסגנון.

מגל לא טרח להתנצל כמו שצריך, אלא יצא ידי חובה באמצעות הבעת צער על פגיעה במשפחות השכולות. בנוסף הוא גם נפגש עם שני נציגים ממשפחת ביבס. בעיני רוב מי שזעקו נגד המניפסט שהשמיע, זה אפילו לא קרוב להספיק - הם דורשים השעיה.

העניין הוא שכל עוד מגל סיפק מראית עין של הבעת צער, כך חלף הסיכוי להשעייתו. תעריצו אותו או תשנאו, בעידן התקשורתי של היום, מגל מצליח לעורר עניין, טראפיק, רייטינג - תקראו לזה איך שתרצו.

זאת ואף זאת: בעידן שבו השערורייה היא שקובעת, אפילו מי שתבעו לפטרו לאלתר, רק שיחקו לידיו והעצימו את דמותו כשיצרו סביבו באז מטורף. יש לי תחושה שגם מגל עצמו נהנה כהוגן מהסערה.

אך שכחה פרשת מגל - ובאה לעולם פרשת סגל. הפרשה החדשה היא מה שמכונה בעגה המשפטית "זוטא", כלומר, נוגעת בשוליה בפרשת אוריך. למי שבדיוק שהה בסדנת ויפסאנה במדבר עד לפני שלוש דקות, נבהיר שמדובר בפרשה שבה נחשפו לכאורה התכתבויות אישיות מאפליקציית הווטסאפ של יועץ ראש הממשלה, יונתן אוריך.

אין זה משנה מה חושבים על אוריך - ואין זה משנה אפילו שהלה איים לתבוע כל מי שיפרסם את ההתכתבויות שנחשפו (במקביל לטענתו שהן לא נכונות, כלומר - נערכו מחדש כדי להביך אותו ואחרים), כי לכל אדם הזכות לפרטיות, גם למי שנתפסים על ידי מחנה כזה או אחר כרשעים גמורים.

לפיכך ההתייחסות שתובא להלן עוסקת רק במה שעמית סגל התייחס אליו בעצמו: החברות עם אוריך (שבעיני רבים היא בעייתית), שלא לומר קרבה. סגל לא הכחיש את הפרסום ("שבע" עם קרן מרציאנו, קשת 12) ולא טען כי הדברים הוצאו מהקשרם או פוברקו.

תגובתו של סגל נחלקה לשתי טענות עיקריות: הראשונה היא שכך עושים כולם, כלומר - שאין בדברים משום חריג בנוף הסיקור הפוליטי. הטענה השנייה היא שהוא נוהג כך עם כולם. אילו היה נפרץ חשבון הווטסאפ שלו, הסביר, היו מוצאים התכתבויות דומות עם גורמים פוליטיים כמעט מכל מפלגה.

אם הבעיה בפרשת מגל הייתה בעיקר הסגנון, הרי שבפרשת סגל היא התוכן: האם יש בהתכתבויות שלו עם אוריך משום פגם אתי?

התשובה היא בעיני הרואה והשומע. איני חשוד באהדה יתרה לדעותיו של סגל, אבל אם היכולת שלו למצוא כמעט בכל נושא את הזווית שתחמיא לימין בכלל ולראש הממשלה בפרט, הרי שיש לא מעט תמונות מראה שלו, בין אם הן כאלה בהגדרתן (כמו למשל עמיתו ל"פגוש את העיתונות" ולמרבה האירוניה גם של ינון מגל ברדיו... בן כספית) ובין אם מדובר בקולגות.

גם אמנון אברמוביץ' (כדוגמה) ימצא כמעט בכל נושא שיידון, טביעות אצבע שמרשיעות את נתניהו - במחדל, במחטף, בשחיתות או בהשחתה. רוצה לומר: רוב מי שהתנפלו בחמה שפוכה על סגל וקראו לחדשות 12 להשעות אותו, עשו זאת בראש ובראשונה מפני שאינם אוהבים את מה שהוא מייצג.

אלא שהדרישה לערוך בירור עם סגל, אולי אף להשעותו, גם אם נניח (לצורך הדיון בלבד) שהיא מגובה בעדויות על עבירות לכאורה מתחום האתיקה, היא נאיבית ממש כמו זו שדרשה להשעות משידור את מגל.

סגל אינו פרובקטור כעמיתו למחנה הימין, אבל הוא טאלנט - אולי גדול אף יותר, דווקא משום שסגנונו משויף יותר.

קשה לדעת כמה אמת יש בשמועה לפיה הוא מבוקש על ידי חברת החדשות של 13, שמתיימרת (אולי) להיות מעין פרויקט "גלאקטיקוס" חדשותי, אבל גם אם הוא לא מבוקש על המקבילה החדשותית של מנצ'סטר סיטי, הרי שבחדשות 12 לא יוותרו על כוכב במעמדו.

אנו חיים בעידן של פאניקה מוחלטת במערכות החדשות שעדיין מתקשות להתאושש מהשתלטות פלטפורמות חדשות על שוק האקטואליה. הדבר הכי קרוב שיש להם לכוכבי העת הזאת, "משפיעני רשת", הם הטאלנטים שלהם.

רוצה לומר, לפני שתאשימו את מגל או סגל בהריגה, דעו שממש כמו ג'יימס בונד, יש להם קידומת 00 לפני הספרה המזהה, כלומר "רישיון להרוג".

אפשר לאהוב את זה או לשנוא, לשבח או לגנות, אבל צריך להכיר בעובדות: בין אם זה נדרש או בין אם לאו, איש לא יעז לגעת במחוללי הרייטינג והטראפיק הגדולים שלו.

יגיד מי שיגיד שזה על חשבון עיתונות אובייקטיבית, בהנחה שיש בכלל כזאת - עיתונות שדוגלת בזכות הציבור לדעת, שעסוקה יותר בחדשות ופחות ב"משמעותן". אפשר שזה נכון, רק שהעידן הזה כבר חלף עבר לו - ולא בגלל העיתונאים אלא בגלל הקהל.

הזכרנו את מנצ'סטר סיטי מקודם, הנה סיפור על היריבה העירונית שלה, מנצ'סטר יונייטד. בסרט על הכוכב הגדול ביותר של כל הזמנים שלה, ג'ורג'י בסט, מסלק המנג'ר האגדי סר מאט באזבי, את הכוכב הבעייתי שלו, אחרי שהלה החמיץ עוד אימון בגלל ליל שתייה והוללות: "אף שחקן אינו גדול מהמועדון" הוא מטיח בו, רגע לפני שהוא מראה לו את הדלת.

גם אם היה פעם עידן שכזה בתקשורת הישראלית, הרי שהוא חלף עבר לו. אם להמשיך את הדימוי ממגרש הכדורגל:, הרי שהיום כבר פחות חשוב מי מביא תארים, אלא מי מוכר יותר חולצות.