אחד המיצגים בפצ'ה קוצ'ה
תשעה ישראלים אלמונים יחסית פותחים קופה בהיכל התרבות. עשרת אלפים כרטיסים נמכרים תוך שעתיים. זאת לא התחלה של בדיחה או סיפור של מדע בדיוני. זה קורה הערב (שני) ומחר בתל אביב, וזו השנה ה-19 ברציפות שהאירוע ששמו פצ'ה קוצ'ה שובר את השיאים של עצמו ומוכיח שיש קהל עצום שצמא לתרבות קצת אחרת, לידיעת מיקי זוהר. פצ'ה קוצ'ה ביפנית זה בעצם ה"בלה בלה" שלנו, הקולות שנשמעים בעת שיחה או פטפוט, מסביר איתי מאוטנר, שאוצר את הלהיט האלטרנטיבי מראשית דרכו לצד ענת ספרן, שנתקלה בתופעה בעת חופשה ביפן.
המקור התחיל בטוקיו לפני 23 שנים כערב חד פעמי. שני אדריכלים זרים (איטלקייה ובריטי) כינסו בחלל אינטימי נסיוני כמה מעצבים צעירים שיציגו עבודות ורעיונות באווירה קלילה ולא פורמלית. זאת בפורמט קשוח במיוחד שנועד למנוע את מגפת המצגות המתישות שזכתה לכינוי המלחיץ "מוות באמצעות פאוור-פוינט", ולעודד קיצור ומיקוד בשיטת "יותר להראות, פחות לדבר", יותר תכלס, פחות בבל"ת.
פחות בלה בלה ויותר אקשן. כל משתתף מעלה בדיוק 20 שקופיות, המורכבות בעיקר מדימויים ויזואליים ומינימום טקסט, כאשר כל שקופית מתחלפת אוטומטית אחרי 20 שניות בדיוק. כך יוצא שלכל יוצר יש בדיוק 6 דקות ו-40 שניות לעלות. להעביר את המסר שלו ולפנות את הבמה למציג הבא. תודה וביי.
הערב החד פעמי הפך לסנסציית תרבות בכל רחבי העולם. תל אביב הייתה העיר ה-49 שהצטרפה להרפתקה עם גירסה מקומית, שבה תמיד מככבים אמנים ואנשי רוח מדיסציפלינות שונות (ולפעמים גם משונות) ושעולה בשני סבבים בערב, בני שעה ורבע כל אחד, בשעות קבועות, 18:15 ו-21:00. ההקפדה והדיוק העילאיים הם אבני היסוד של הפרויקט. כיום יותר מ-1500 ערים שונות על פני כדור הארץ עפות על הפורמט ואינן יודעות שובע ממנו.
"אני חייב להגיד שלא העלינו בדעתנו שזה יתפוס בישראל כמו שתפס", אומר מאוטנר (52), שהוא סוכן תרבות אמיתי ואולי אפילו שר התרבות האלטרנטיבית בארץ. "הערב הראשון היה בבר סלונה ביפו, והגיעו אליו 130 אנשים. הפעם השנייה הייתה במועדון כליף ביפו, ואז כבר התייצבו 600 סקרניות וסקרנים, והיינו בטוחים שזה יהיה השיא שלא נוכל להתעלות עליו. בהתחלה חשבנו שצריך להביא שמות ידועים כדי למשוך קהל, והזמנו בין היתר את אוהד נהרין, יאיר גרבוז, מיכל רובנר וסיגלית לנדאו.
אבל מהר מאוד ראינו שהביקוש עצום גם בלעדיהם, ורק הולך ומתגבר משנה לשנה, ותחשוב שאז עוד לא היו רשתות חברתיות, והכל עבד על בסיס שמועות מפה לאוזן. חששנו שהבאזז ייגמר וידעך באיזשהו שלב, כדרכם של דברים וכמנהגו של עולם, אבל הנה, אנחנו סולד אאוט בהיכל התרבות ונראה שזה יכול להימשך לנצח".
אירועי היום ומחר ילוו בהפנינג אינטראקטיבי בבריכת דני קרוון שבמתחם הבימה/היכל התרבות, שייקרא WISHING WELL (כפל משמעות: באר המשאלות ואיחולים טובים), ובמסגרתו יוקרנו על פני המים מסרים חיוביים של תקווה ואופטימיות, שבועיים לפני הבחירות. ב"אפטר פצ'ה" במרפסת ההיכל ובגן יעקב, הקהל יוזמן להחליף חוויות באוויר הפתוח וליהנות מדרינקים בשיתוף רותי ברודו וקבוצת M2R. אם זה לא מספיק, יחולקו גם מתנות.
מכונית לכל צופה, כמו אצל אופרה ווינפרי?
"פחות. קעקועים זמניים של תקווה מאת האמנית דניאל ויינברג. לפני שנתיים חילקנו בשיתוף קיבוץ רעים ביצי בוץ עם זרעים של פרחי בר ישראליים שאפשר לשתול ולעקוב אחרי פריחתם".
בין תשעת המופיעים הערב ומחר: קמילה, נצר לשושלת מוזיקלית מאז'רבייג'אן, ביצירה בת שש דקות וארבעים שניות (כמובן) על התרבות האזרית העתיקה, בשילוב ביטים עכשוויים ומקהלה של עשרות נשים סלאביות (כשהיא לבדה על הבמה הריקה); הקומיקסאית גלי שרף שתדבר על קומיקס בצל מלחמה ושברון לב, ועל איך קו אחד שחור קטן יכול לעשות שינוי, ומאוטנר ממשיך בהתלהבות מדבקת, כמעט כמו זו של בנו מעיין בן השנתיים וחצי, הצעיר בשלושת ילדיו של מאוטנר (משתי נשים שונות), שהגיש לו שייק קוקוס בזמן השיחה, וכשהלך למוזיאון סיכם את החווייה במילים הנרגשות: "אבא, ראיתי דברים שלא ראיתי אף פעם".
"יש לנו למשל את אפרת גורן, דתיייה אורתודוקסית שבגיל 40 יצרה לעצמה ספר תורה פרטי משלה, בכתב סת"ם, על קנבס ולא נייר קלף מעור בהמה. היא פועלת בתוך הקהילה שלה ומודעת לסכנות הכרוכות בכך, ומחפשת את מקומה בעולם בשיתוף הקהל. או נוי ותמיר, זוג גברים שעושים פיסול קרמי עם נגיעות פוליטיות, בין היתר רשמים ממעצר לילי אמיתי שעברו באדיבות בן גביר, באווירה אפלה של סאדו-מאזו. אחד מהם ניצל מהרצח בברנוער כי נשאר בבית לשחק 'מבוכים ודרקונים', והכל נחקק באמנות שלהם ובקרמיקה. זה מדהים".
יש לי כמה חברים מתנשאים שטוענים שמדובר באירוע בדלני, פלצני, קצת מתנ"סי ואפילו סאחי בלטה, לא עלינו.
"אני פתוח לכל ביקורת ופידבק, באמת, אבל החברים שלך לא רואים נניח שיש סתירה פנימית בין סאחיות ואליטיזם? אם תעבור על הרשימה תראה כל הזמן משהו עם איזה אלמנט חתרני או חברתי ואנחנו תמיד ניתן קול ונפתח דלת לקולות היותר מושתקים ופחות מוכרים, כתפיסת עולם וכהעדפה של ענת ושלי. לא לקחנו שום חסות מסחרית כדי להישאר נאמנים לרוח הרדיקלית יחסית. נכון שזה לא קיצוני, לאירוע יש כסות של מיינסטרים, יושבים בשקט בהיכל התרבות ועל פניו הכל מהוגן, אבל בסוף מי שמופיעים הם אנשים צעירים בעלי קול ייחודי, חלקם עושים דברים הזויים ואיזוטריים שאנחנו לא רגילים לשמוע ושפועלים מחוץ לגריד. ועובדה שהקהל בא בהמוניו, מכל רחבי הארץ, ורק רוצה עוד.
והרי אין פה ספקטקל, אין שואו. יש אנשים שמספרים את הסיפור שלהם ומבקשים שנקשיב. יש פה קהילה אדירה שבאמת צמאה לתרבות אחרת וקצת יותר מאתגרת. באים לפה גיל שוויד ודודות מרעננה שהתחילו לצייר בגיל 60 ואנשים שהיו בני 25 כשהיו בפצ'ה קוצ'ה בפעם הראשונה והיום מביאים את הילדים, והספקטרום הולך ומתרחב ובכל שנה נוספים עוד ועוד צופים חדשים שיביאו צופים אחרים, ואת כולם אנחנו מקבלים בברכה ובאהבה ענקית. אנחנו ארגון ללא מטרות רווח, הכרטיסים נמכרים במחיר אחיד של 80 שקל, ומי שרוצה לתרום יכול לשלם 120 שקל. פצ'ה קוצ'ה הפסיד מאות אלפי שקלים במשך השנים, והגב הכלכלי שיש לנו הוא חברת ההפקות פאזה והכספים שמגיעים לעמותה מתרומות ומכירת כרטיסים. העבודה שלי ושל ענת מאוד אינטנסיבית וכוללת אודישנים נרחבים וליווי צמוד של המופיעים, שרובם מעולם לא עמדו על במה. לכן עברנו לפצ'ה אחד בשנה במקום פעמיים ויותר, כמו בשנים הראשונות. וברור שאנחנו נהנים כמעט מכל רגע".
מאוטנר נולד וגדל בירושלים, בין תיאטרון החאן וומוזיאון ישראל והסינמטק, ולדבריו "הוסלל" לאהבת תרבות ועבודת תרבות מינקותו. שני הוריו עבדו באוניברסיטה העברית, ואביו המציא את האופניים החשמליים הראשונים בעולם.
"אירופה עוד לא הייתה מאוחדת, הפרוטוטייפ יוצר בסין בשיתוף פעולה עם שוויץ, אבל הוא הקדים את זמנו ולא ראה מזה פרוטה. אחר כך הוא המציא כיסא גלגלים מיוחד. מגיל צעיר הבנתי ונדלקתי על הקשר בין תרבות ואנשים. גיליתי את היכולת שלי לתקשר עם אנשים מכל הרקעים והמגזרים.
עזר לי שלא למדתי בתיכון אליטיסטי, ובשכבה מתחתיי הוקמה לה פמיליה. על השולחן שלי היה חרוט בסרגל שיר האליפות של בית"ר. עברתי לתל אביב בגיל 21, אבל חזרתי לירושלים למשך רוב חיי המקצועיים, למשל כמנהל פסטיבל 'מקודשת' בשיתוף עם נעמי פורטיס, שבו הייתה לי הזכות לארגן 'מסעות להמסת גבולות' ולפגוש ולהפגיש אנשים מדהימים כמו אישה טרנסית אמריקאית מנחלאות שעשתה מסע רוחני אמיץ ומאוד מסוכן, אישה פמיניסטית משועפט, תושבים משכונות מוחלשות בקו התפר, בריונים של לה פמיליה שחלקם תינוקות שנשבו. מצאתי שם חמלה. למדתי להקשיב באמת ולראות דברים אחרת. למדתי להחזיק מורכבות, כי שום דבר לא דיכוטומי ואמנות ויצירה מאלצות אותנו לחשוב במושגים קצת יותר מרובדים ורב שכבתיים ומציאותיים. לשכלל את השריר הזה של הסתכלות על החיים בלי להכריע כל דבר כל הזמן, רק ביבי או רק לא ביבי, לגוון את קצת את השיח ואת הביקורת. אנחנו כבר לא בני חמש ואין בחיים רק יפה או מכוער, טוב או רע, וכל הרטוריקה של אין חפים מפשע בעזה או כל המתנחלים הם מפלצות היא נורא ילדותית, אני מצטער.
היא אולי מסדרת לאנשים את הכאוס של החיים, וגם אני נלחם כל הזמן בגזענות הפנימית שקיימת בכולנו ונובעת הרבה פעמים מבורות לשמה, אבל ירושלים לימדה אותי שחלאס, לא רק המחנה שלי צודק ולא רק המחנה שלי חושב את המחשבות הנכונות. ומה בכלל המחנה שלי? כשניהלתי אמנותית את פסטיבל ישראל יחד עם מיכל ואעקנין - אני אוהב ורוצה לעבוד עם שותפות ושותפים. למזלי אין כמעט חריקות ובעיות אגו, כמעט אין אגו, רק עבודה טהורה ותחושת שליחות מסוימת, בלי להתנצל עליה - ראיתי כמה אנחנו לבד בעולם. אנשים לא מבינים עד כמה אנחנו מנודים ושנואים, וזה אפילו עוד יותר עצוב כשמדובר בעולם של אמנות ותרבות שאמור לכבד כל אדם באשר הוא אדם. הפכנו מפסטיבל אוצר לפסטיבל יוצר והמצאנו הכל מחדש. את מירי רגב או מיקי זוהר לא פגשתי אפילו פעם אחת. את חילי טרופר כן".
והיו גם האפיזודות הטלוויזיוניות של מאוטנר הרהוט, הכריזמטי ורב הקסם, שנהנה "לשבור את האוטומט", מתכנן "ללכת רגע צעד אחורה וליהנות ממרחב של אי ידיעה לגבי ההמשך", רוצה עוד ילדים עם אשתו השנייה, איילת, שטוענת ש"אנחנו מצילים את עצמנו בעזרת התרבות" ועובדת במיזם המוזיאון הנודד זומו (שסיסמתו "כי אמנות מגיעה לכולם") שכרגע תקע יתד בלוד.
הוא קיבל לייט נייט ברשת שנקרא "בא בלילה", סמוך להשקת "רוקדים עם כוכבים" בישראל, בהגשת אבי קושניר והילה נחשון, למי שזוכר.
"הסברתי למנכ"ל שאין לי טלוויזיה בבית והאשמתי אותו בגישה שלפיה כל הצופים מטומטמים ושקופים. יש קהל אדיר בארץ לתרבות איכותית ומשמעותית, אני חותם לך, אבל יש רק תוכנית תרבות אחת בטלוויזיה. בהפוך על הפוך זה כמו מה שקרה למוזיקה המזרחית. המונים קנו את הקסטות האלה בתחנה המרכזית אבל המיינסטרים השתיק אותם והתעלם מהם. הם היו מודרים ושקופים עד שנהייתה מהפכה. תראה את אינדינגב, ואת היחס בין ההצלחה שלו לבין כמות ההשמעות ברדיו. תראה כמה אנשים באו לתערוכה של קוסמה במוזיאון תל אביב, ולא רק כי היא מצטלמת טוב באינסטגרם. אין ייצוג ממשי לכל הדברים המדהימים שקורים בשטח, וזה ממש חבל. ב'בא בלילה' שיבצו אותי ישר אחרי פרק הפתיחה של 'רוקדים עם כוכבים' ומי אני בכלל? הייתי NOBODY ונשארתי NOBODY, תאמין לי, וזה לא שאני סובל מעודף צניעות.
הייתה צניחה מיידית כואבת ברייטינג. לא נתנו לי להביא את קרולינה כי לא ידעו מי זאת, וכשרציתי להביא את שלומי שבן הממונים מאוד שמחו כי חשבו שהתכוונתי לשלומי שבת. עשיתי פינה עם אלדד זיו שבה שני קומיקאים, אחת מהן עלמה זק, מדברים על חוויות אמיתיות, אסלי, של אנשים שמבקרים במוזיאון, על איך שלא הבינו מה הם ראו בעצם והתפדחו והרגישו עלובים, ואיך כואבות להם הרגליים ומה ההיא לבשה ואיפה השארנו את האוטו ב-80 שקל לשעה, כי כולם כאלה גנבים. רציתי להנגיש תרבות לכולם, לעשות קצת פאן ולפוצץ את הבלון הזה של החשיבות העצמית שתמיד מרחף מעל. הייתה בי כמיהה מסוימת להיות כוכב טלוויזיה, אני מאוד אוהב מצלמה ומרגיש נוח איתה ומולה, אבל זה לא קרה. אף אחד אפילו לא זיהה אותי ברחוב, זה די פתטי". הוא צוחק בקול.
"אחרי שנים הייתה לי תוכנית בתאגיד שנקראה 'המכולה' ושבה טיפלנו כל פעם בתמה אחרת, כמו בית או רחוב. היה חמוד לאללה. שמחתי על ההזדמנויות האלה. אבל יהודה לוי אני כבר לא אהיה בגלגול הזה. הוא הבריק אפילו כששיחק את עצמו. אני יודע להיות רק אני. זה לא הרבה, אבל זה מה שיש. אולי בכל זאת ספילברג יתקשר מתישהו. עוד לא אבדה תקוותי".