באתי בטוב, בחיי: עם הרבה רצון לפרגן לאכסנייה - כאן 11, למנחה - אגם רודברג ואפילו לפורמט שמנסה לחדש בתוך ז'אנר הריאליטי, שנדמה שכבר מיצה את עצמו. רק שמקץ כעשר דקות אל תוך פרק הפתיחה של "דאבל על הכסף" (להלן "דאבל"), מצאתי את עצמי מתהלך בעצבנות בסלון, לוגם כוס מים, עוצם ופוקח שוב ושוב את העיניים, הכל בשביל לא להירדם.
זה לא ש"דאבל" היה גרוע, אפילו החסד הזה שהיה הופך אותו לקאלט נמנע מהצופים - הוא פשוט היה משעמם.
עוד לפני שנדרשים למילים, זה מתחיל מהמנגינה - לסדרות יש קצב משלהן ואצל תכניות ריאליטי, בניגוד לדרמות בריטיות למשל, הוא חייב להיות מהיר, להדביק את הצופה למסך. אצל דאבל? פיהוק.
נעבור למנחה: אגם רודברג הצליחה לדלג בקריירה שלה מעל שתי משוכות גבוהות, ששחקנים רבים נוטים ליפול בהן: הראשון הוא מעבר מוצלח מילדת פלא לשחקנית בוגרת. השני הוא מעבר גיל ה-40, ששחקנים (ובעיקר שחקניות) מספרים עד כמה הוא קשה, בעידן שבו כולם מחפשים כוכבים צעירים ולוהטים.
רודברג, שבראיונות איתה נשמעת חביבה להפליא, מגישה את "דאבל" על המנעד שבין מדריכה עייפה בצופים, שאין לה כבר כוח לחניכים שלה, לבין מי שנראית כאילו נכפתה עליה עבודת שירות.
אם "המרוץ למיליון" למשל (אם להיתלות באילן גבוה יחסית בז'אנר) מוציא החוצה את הכריזמה של יהודה לוי, אזי "דאבל" עושה את הקסם היחיד שלה בכך שהיא מעלימה לחלוטין את החן של רודברג - לא משימה קלה!
יוקר המחיה
גם המתמודדים מצליחים לעורר בעיקר פיהוק. קשה לדעת אם מדובר בחשיפה הנמוכה של הפלטפורמה. בקשת 12 התור לאודישנים היה משתרע ממשרדי החברה ברמת החיל ועד לפתח תקווה, בכאן 11 נראה שכולם מפתח תקווה. או אולי בפרס הזעום: 250 אלף שקל לזוג המנצח - משמע 125 אלף שקל לכל אחד, שהם פחות מ-100 אלף שקל אחרי מס.
כלומר - זה פרס נחמד, הלוואי עלי, אבל לא ברמה של סכום משנה חיים, אלא יותר ברמה של לסגור את המינוס ובעודף להחליף את הרכב. הנה לנו נזק אגבי של יוקר המחיה בישראל: היא הפכה להיות מדינה יקרה מדי עבור הפרסים בתכניות הריאליטי שלה...
ויש גם משחק, שבמסגרתו מקבלים המשתתפים סכום כסף (500 שקל בתכנית הראשונה) ומנסים להכפיל אותו, כאשר הזוג שיחזור עם הכי מעט כסף - יודח.
הרעיון מקורי ונחמד, אבל הביצוע קצת משעמם. מכלה וחמה שמנקים חלונות, דרך הסבתא והנכדה שמוכרות פרחים, או החברים מפעם שמנקים ספות ועד לאחים שמוצגים כאנשי עסקים, אבל מצליחים בקושי למכור ברכות ועציצים קטנים.
וזה לא שב"כאן 11" לא יודעים להצליח עם נתונים של אנדרדוג ופרסים בערך כספי נמוך (חופשות בחו"ל): "4 חתונות" או "בואו לאכול אתי" - הן שתי דוגמאות לריאליטי מצוין, על גבול הפריק שואו, שמפגיש את הצופים עם שלל הטיפוסים שמרכיבים את החברה הישראלית. בפרק הראשון של "דאבל" זה לא קרה.
היחידה שהייתי מלהק בכיף לשתי הדוגמאות שלעיל היא רעיה מרי, דמות מוגזמת על גבול הקומיקס, שיחסיה עם מי שמוצג כידידה הטוב, מני לוי, מייצרים סיטקום קטן.
שמאל טוק
והיו גם שני מפגשים עם המציאות הישראלית: למשל האחיות עדי ולירון, שאחת מהן מעידה על עצמה שהיא "שונאת את תל אביב", אבל מצד שני מתה לדפוק קופה על חשבונם של התל-אביבים ה"שלמנים" (הנה, התוודעתי לתואר חדש), כלומר - הפראיירים שיקנו הכל, מה שמביא את שתי האחיות המאוד לא מעניינות האלה לנסות ולמכור תמונות ממצלמת פולארויד לעוברים ושבים על שדרות רוטשילד.
המפגש השני היה של זוג האחים, חזי וחיליק (לטעמי הזוג הכי נחמד בתכנית) - אחד חרדי והשני יוצא בשאלה - עם קומץ מפגינים ברחבת הבימה. השניים הביאו חלות ממאפיית ויז'ניץ המפורסמת בבני ברק - ומכרו אותן בתל אביב, כולל פער תיווך נאה. יופי של רעיון!
כאשר הם מבקשים לנהל סמול-טוק עם המפגינים - ואחד האחים שואל את אחת מהם (שמחזיקה שלט ברוח: "הסכם מדיני הוא הביטחון האמיתי") אם היא אוהבת חלות ויז'ניץ, היא עונה לו בהתנשאות: "אני לא אוהבת את מה שהם מייצגים" - ומצליחה במשפט אחד להסביר למה מאות אלפים מתושבי ישראל סולדים כל כך ממה שמכונה פה "שמאל".
דאבל או כלום
זה היה רגע נדיר (שלא לומר יחיד) של חסד בתכנית משמימה, אבל אפילו מכאן עוד אפשר היה להציל את הפרק הראשון - וכאן, למרבה הצער, בא לידי ביטוי חוסר הניסיון של תאגיד השידור בפורמט שעובד לא רע עבור הערוצים המסחריים.
כדי ליצור עניין, היה צריך לשדר פרק פתיחה כפול - כזה שבסיומו יודח אחד הזוגות. למה? כי מעמד הדחה לכשעצמו, בלי קשר לשעת התוכן שקדמה לו, יוצר ריגוש בקרב הצופים.
אפילו העונג הקטן הזה נמנע ממי שהקדישו כ-45 דקות מחייהם לפרק הראשון של "דאבל". עד כדי כך שבתומו לא ידעתי אם להיעלב מהחובבנים שלא ניסו אפילו לגרום לי להישאר ולתת צ'אנס לפרקים הבאים, או לשמוח על שהפרק הראשון בתכנית המשמימה הזאת בא אל קיצו.