"ביקשתי מהקהל להרים ידיים, ולא מצאתי יד אחת שחורה"

טדי נגוסה לא היה צריך לחפש רחוק כדי למצוא על מה לכעוס. הוא החל את הדרך כראפר עם קו מחאתי בועט, קול שהביא את הכעס והתסכול של צעירים רבים בגילו, שגדלו ברקע ובסביבה דומים לשלו. הכעס שלו עדיין מבעבע, אבל לצדו הוא גם מצא מקום לרגישות ולרכות. נגוסה אף פעם לא פחד להסתכל בעיניים לכשלים החברתיים, רק שהיום הוא גם לא חושש לדבר על החלקים הפחות יפים שבו עצמו.

נגוסה מוציא מוזיקה כבר עשור, אבל הדרך שעבר מאז לא הייתה רק מוזיקלית. כילד שגדל בלוד, הוא למד לבנות לעצמו שריון כדי להתמודד עם התקשורת האגרסיבית שנכפתה עליו בסביבתו. השריון הזה ליווה אותו גם שנים אחר כך, אפילו במערכות היחסים האינטימיות ביותר שלו, כשמצא את עצמו מתגונן גם כשלא היה מפני מה. אחרי כמה שנים בתל אביב, שנים בהן הרגיש שהוא מתרחק מהקרקע ומהשורשים שלו, הוא בחר לחזור לבית הוריו בלוד.

במקביל למסע האישי הזה, גם הקריירה שלו לא עמדה במקום. אלבומים, להיטים, הופעות ואזכור בסדרה "זהב שחור" של כאן 11, שהפכה למעין "היכל התהילה" הלא רשמי של ההיפ הופ הישראלי. באלבום החדש שלו הוא כבר נותן מקום גם לתשוקה, לאינטימיות ולרגשות שלא תמיד מצאו את דרכם לשירים שלו. ובכל זאת, גם אחרי עשור של עשייה, הוא עדיין מתרגש מהופעה מול 300 איש ומסרב לקרוא לה אינטימית. "מונח מכובס להופעה קטנה", הוא אומר.

אש המחאה שליוותה את נגוסה מתחילת דרכו אולי כבר לא בוערת באותה עוצמה, אבל היא רחוקה מלהיכבות. באלבום החדש, ובמיוחד בשיר "גחלים לוחשות", אפשר לשמוע שהיא עדיין שם, רק שהלהבות התחלפו בגחלים שממשיכות לבעור בלחש. נגוסה הוא אמנם כבר לא אותו צעיר לוחמני, אבל המאבק של יוצאי אתיופיה עמוק בליבו. מה שהשתנה הוא בעיקר הדרך שבה הוא בוחר להילחם.

המחאה הזו שאפיינה אותך דעכה בגלל שהמציאות השתנתה, או שזה חלק מההתבגרות שלך?

"זה קצת מכל דבר. גם מן הסתם המציאות השתנתה. מה לעשות? אנחנו גם במדינה שהחיים בה ממש לא יציבים. וכן, אני גם התבגרתי, אין מה לעשות. אני לא ילד שיש לו כעס בלתי מרוסן, ויוצא ופורק אותו באופן חופשי על העולם, באופן לא פרופורציונלי. אני כבר מבוגר ואני מסתכל על זה בצורה אחרת. ויש דברים שאני חושב שהם פשוט הרבה יותר נכונים לעשות כמאבק, כמישהו שהוא חלק ממאבק, דברים שהם הרבה יותר נכונים לעשות בהתנהלות מאשר לצאת ולחסום כבישים.

כרגע, מהעיניים שלי, להיות נוכח בשיח חברתי, להכניס את זה לתוך המוזיקה שלי, להבין גם איך אני רוצה להתבטא ברשתות החברתיות, כל מיני כלים שיש, אני חושב שהם הרבה יותר משמעותיים היום כיוצר בן העדה. זה הרבה יותר נכון לדעתי".

המאבק של יוצאי אתיופיה עדיין רלוונטי מאוד. רק לא מזמן שמענו את דבריו של איתמר בן גביר על כך שנתן "חנינה לעדה האתיופית". מה הרגשת כששמעת את הדברים?

"איש חצוף. איש חצוף, פשוט איש חצוף".

יש סיפורים שמזעזעים מדינה שלמה, ויש כאלה שכמעט לא יוצאים מגבולות השכונה שבה התרחשו. בשנים האחרונות, מהיעלמותה של היימנוט קסאו ועד לרצח המזעזע של ימנו זלקה, שורת מקרים טלטלה את ישראל. אלא שימים ספורים אחרי הרצח של זלקה נרצח גם דסטאו צ'קול, ומותו כמעט שלא זכה לאותה תשומת לב. עבור טדי נגוסה, הפער הזה מוכר היטב. "את מדברת עם מישהו שהיה לו חבר בתיכון, אשגרי גברו, שנרצח באותה צורה מזעזעת כמו ימנו זלקה ודסטאו צ'קול, ואף אחד לא שמע על זה. כשאני הייתי נער, זה אולי היה סיפור פה בשכונה, בלוד, אבל אף אחד לא שמע על זה בתקשורת או בחדשות.

אז מבחינתי המצב הזה הוא לא משהו חדש. ברור שזה מזעזע לראות את הווידאו, אבל אני יודע שאנחנו במקום אלים, זו חברה אלימה. אני חושב שהרבה אנשים שלא נחשפו לצד הזה בחברה, שהתמזל מזלם לא להיחשף אליו, פתאום נחשפו לזה כי יש סרטון. אבל יש אנשים שחיים את המציאות הזאת יום יום. שזה מתחת לבית שלהם, שזה הרגיל שלהם".

איפה לדעתך המקום שלנו כחברה וכמדינה לשנות את המציאות הזאת?

"צריך להיות בצד של האמת, להסתכל על הדברים בצורה צלולה ובהירה, ולא לנסות לכסת"ח ולטאטא דברים מתחת לשולחן, כמו שנוהגים לעשות במשך שנים. הדבר הראשון זה באמת להסתכל על זה בעיניים, וזה אולי הדבר הכי כואב".

איך הייתה החוויה שלך כילד שגדל בסביבה הזאת?

"יש הרבה אתגרים שרק היום, כשאני נחשף לאנשים שחיו בתנאים אחרים ממני, אני מבין שהיו לי חוויות שבשבילי היו די מנורמלות, אבל הן כן קיצוניות באיזשהו אופן. בעיקר העניין של התקשורת בין אנשים, בין חברים. לא תמיד היו לי הכלים לעמוד על שלי, כי כדי לעמוד על שלך פה אתה צריך להיות מאוד אגרסיבי לפעמים. לא תמיד ידעתי איך להגיד 'הנה, אל תיגע בי', לסמן קו. וזו הייתה השפה שבה תקשרנו בסוף, וזה משהו מאוד אלים.

אבל לצד זה, קל מאוד לצייר את לוד באור שלילי, של פשע ודברים כאלה. מול האתגרים והקושי, גדלים כאן אנשים מאוד מיוחדים. אנשים שהכרתי דרך המוזיקה, דרך ההיפ הופ, אנשים ששונים ממני. חבר עולה מרוסיה, חבר שההורים שלו עולים מצרפת, בחור אשכנזי או חבר מהשכונה ליד שהוא ערבי. כולנו גילינו שיש לנו מכנה משותף".

האגרסיביות הזאת בטח גם גבתה ממך מחיר.

"כן. סיגלתי לעצמי שריון כדי שתהיה לי דרך לתקשר פה עם כולם. אני חושב שכל אחד צריך שיהיה לו מקום שמגונן עליו, אבל אם אין לך שליטה על זה והוא מגונן כל הזמן, זה פחות טוב".

היום אתה כבר יודע מתי להוריד את השריון הזה?

"הרבה יותר טוב. יש עדיין רגעים שאני אומר לעצמי, וואלה, הייתי רוצה פחות לגונן פה. זה קורה לי בעיקר במערכות יחסים אינטימיות. לפעמים אני מוצא את עצמי מגונן על משהו דמיוני, כאילו מישהו הולך לסגור עליי, למרות שזה לא המצב בכלל. היום קצת יותר קל להסתכל על זה ולהגיד, אוקיי, אפשר רגע להרגיע את זה. להתייחס לזה לא כמגבלה, אלא ככלי שעוזר להתקדם בעולם.

גם במערכת יחסים עם אבא, לפעמים אני צריך איזשהו חוזק כדי להצליח לתקשר איתו ולהביא לתוך מערכת היחסים רכות מסוימת ועדינות. זה לא בא ממקום של 'אני רק פגיע, אני רק חלש, אני רק חשוף'. זה בא ממקום של רגע, קודם כול יש אותי, אני תופס מעצמי, אני גם בטוח באיזשהו מקום".

בין הביטים הקצביים והמחאה שמלווה את טדי נגוסה כבר עשור, באלבומו החדש "מה רציתם" מסתתר גם צד אחר שלו, כזה שלא מנסה להצטייר באור הכי מחמיא. בשירים "בית קפה" ו"נגעל מעצמי" הוא נותן למאזינים להציץ אל המקומות האישיים והפגיעים ביותר שלו, גם כשמה שנמצא שם לא תמיד נעים להודות בו. אולי זה הגיל, אולי הטיפול הפסיכולוגי ואולי דווקא החזרה לבית הוריו בלוד, העיר שממנה כל כך רצה להתרחק פעם.

גדלת בלוד, עברת לתל אביב ולאחרונה חזרת לעיר הולדתך. מה החזרה הביתה עשתה לך מבחינה מוזיקלית ואישית?

"אני בסוף די נווד. חזרתי, ואני מבין שקודם כול יש לי משפחה, שיש לי קשר מאוד עמוק אליה, וכל מיני תהליכים פנימיים שלי שקשורים לדינמיקה שלי במשפחה פתאום מאוד צפים עכשיו. זה גם כנראה מאוד נוכח בתהליך היצירה המוזיקלי, וגם כבן אדם. בשבילי זו תקופה מעולה להיות בבית, בלוד, לחוות אותה אחרי תקופה ארוכה שהייתי בתל אביב. אני מקבל חוויות מאוד מיוחדות, חדשות, שקשורות למקום הזה.

כי הקהילה והבית של המשפחה שלי אלה מקומות שמאוד עיצבו אותי, וגם באיזשהו מקום קיבעו אותי. יש לי תפיסה מקובעת לפעמים של איך שהייתי שם כשהייתי ילד, וכל מיני דפוסים שאני חוזר עליהם. דברים שבתל אביב אתה לא צריך להתעמת איתם, לא צריך באמת להסתכל עליהם בעיניים. ועכשיו קיבלתי הזדמנות לעשות את זה, שזה מדהים".

מה, בעצם, גרם לך להחליט לחזור?

"אני חושב שהיה לי צורך פנימי להבין מאיפה אני מקבל את עמוד השדרה באמת, מאיפה אני מקבל את הקרקע באמת. בשלוש או ארבע שנים בתל אביב עלו בי מלא ספקות, מלא תהיות על עצמי ועל האופן שבו אני תופס את עצמי בתעשייה של המוזיקאים בארץ, ובכלל כאזרח כאן. עלו בי כל כך הרבה שאלות שהן התחילו לערער אותי אפילו, ואת המצב הנפשי שלי.

ועם כל האהבה שיש לי לתל אביב, התחלתי להרגיש איזשהו מרחק, פער ביני לבין מי שחי שם. אני חושב שזה נובע מחוסר היכולת שלי להתחבר כמו שצריך לשורשים שלי, לרקע שלי, למשפחה שאני בא ממנה. וכשהרגשתי את החסך הזה, קם הצורך לחזור שוב פעם, להבין מה נשאר פה, מה נשאר פתוח, מה לא סגור בסאגה שיש לי עם המשפחה שלי".

ואיך זה לחזור לחיות עם המשפחה אחרי כל השנים האלה?

"אני ממשיך לגלות מלא. ממשיך להכיר כל יום מחדש את המשפחה שלי, את אמא שלי, את אבא שלי, כל אחת מהאחיות שלי. פתאום עכשיו אני כאן כדי לקבל מלא דברים שלא קיבלתי, כי הייתי עסוק ממש בלא להיות פה. לפעמים התפקיד שלי בבית זה להיות עכשיו האח המעצבן שכולם רבים איתו. בתור ילד אני התעסקתי בלא להיות פה. חיפשתי כל הזדמנות לברוח. הרגשתי שזה חונק אותי. לא היה לי מספיק מקום בשביל באמת לפתוח את הלב, להכיר, להבין מה קורה לי. אני לא שופט את עצמי, לא יכולתי פשוט.

עכשיו אני רואה את זה ואני מגלה מלא דברים יפים, גם אם אני חוזר לדפוסים ישנים. אני מבין שגם אם אחותי מתעצבנת עליי, או אני מתעצבן עליה, העובדה שאני פה מלכתחילה, זה משהו כשלעצמו שיש לו משמעות. זו גם איזושהי צורה להביע אהבה, למרות שלפעמים אנחנו כאלה טיפשים, לא יודעים איך להגיד את זה. לא יודעים איך להגיד 'וואלה, התגעגעתי'. זו עבודה".

באלבום החדש יש לך שירים יותר חשופים. הטיפול וההתבגרות שלך, אפשרו לך להיות פגיע יותר מול הקהל? היו היסוסים לפני ששחררת את השירים האלה?

"יש סיכוי שזאת החזרה הביתה. אולי באמת זה שלב שלי בחיים. ובטח שיש קולות של ספק. זה לא משהו שאני עושה בקלות. אבל כל חיי עם המוזיקה, מהפעמים הראשונות שעשיתי ראפ, זה הדבר שעשיתי. כתבתי מדם ליבי, זה דברים שתמיד עשיתי, תמיד חתרתי לדבר הזה.

ועם השנים התמקצעתי. עבדתי על הניסוח יותר טוב. אני הולך לטיפול, ועובד גם על העניינים הפנימיים, על כל הרגשות, להבין אותם יותר טוב. אז גם זה עוזר לי להיפתח בצורה שהיא יותר יעילה, יותר מובנת בשירים".

כששמעתי את האלבום החדש שלך תהיתי אם אולי יש מישהי חדשה בחיים שלך. יש שם כמה שירים שמרמזים על זה.

"אני אגיד שיש… אני לא רוצה לדבר על זה. פחות רוצה לדבר על מישהי ספציפית".

בלי שמות, רק באופן כללי.

"ברמה הכללית אני לגמרי נוגע שם בחוויה. בשיר 'בית קפה', בשיר 'מגנט'. נגעתי בכמה שירים במערכות יחסים, לדבר על תשוקה, לדבר על האש הזאת שיש לי. כי יש בי אש שכל הזמן יוצאת בשירי המחאה, אז אמרתי, אבל יש לי מלא אש גם כשאני יוצא לדייט עם מישהי. יש לי מלא אנרגיה בפנים שהיא לא תמיד יוצאת החוצה, ואני מצליח לבטא אותה בשירים.

ובאלבום הזה החלטתי, אוקיי, בואו תיכנסו לראש שלי עד הסוף. בלי מחסומים, לתת את זה הכי raw. וכן, זה יצא מאוד אינטימי. זה לא באמת על מישהי ספציפית, אלא אסופה של כל מיני חוויות שחוויתי, וזיקקתי את זה לשיר שמייצג תקופה של זמן, דברים שחוויתי".

ואת היחסים שלך עם אינטימיות אתה גם מפרק בטיפול הפסיכולוגי?

"בטח. בשביל מה אני משלם לו?"

יותר מעשור שטדי נגוסה נמצא בתעשיית המוזיקה, עם אלבומים, להיטים ושיתופי פעולה עם כמה מהשמות הגדולים בישראל מאחוריו, אבל מבחינתו הוא רק התחיל. בגיל 31 הוא עדיין רעב להצלחה, חולם על במות גדולות יותר ועל אלפי אנשים שישירו איתו את המילים שלו. ובכל זאת, דווקא הופעה מול 300 איש במרץ 2, שבה הפתיע את הקהל עם ברי סחרוף, הצליחה לרגש אותו באופן שלא ציפה לו.

אתה בן 31, עם לא מעט שנות קריירה ואלבומים מאחוריך. מה עדיין לא עשית שאתה רוצה שיקרה?

"וואי, הכול. מה זה? הכול. עשיתי המון עד עכשיו, הספקתי לעשות מלא. אבל גם אם שומעים עכשיו את האלבום החדש, זה לא נשמע כמו מישהו שמדבר איתך אחרי כברת דרך ארוכה, או 'בואי אני אספר לך איך מצליחים ממרום גילי' או משהו כזה.

זה נשמע כמו מישהו שהוא רעב. שיש לו קוצים בתחת, הוא לא יכול לשבת. שזה המצב. קשה לי לשבת. רוב היום יש לי מלא ויברציות בגוף, ואני רוצה לטרוף הכול, לגעת בהכול. רוצה במות יותר גדולות, רוצה יותר קהל, רוצה יותר מוזיקה לעשות.

הייתה הופעה במרץ 2, עשינו שם סולד אאוט, וזה ממש ריגש אותי. בתקופה הזאת מאוד קשה למכור כרטיסים, גם אם המקום קטן. זה ממש לא מובן מאליו שיבואו 300 אנשים בשביל לשמוע מוזיקה, ויהיו ממש בעניין של האלבום. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. היה לי סופר מיוחד. אירחנו בהפתעה את ברי סחרוף. הרגשתי משהו ממש חדש. נראה לי שזה ממש מתאים לי, ההופעות האלה ש… את יודעת, אני אומר במירכאות, קטנות".

אינטימיות, אפשר גם לומר.

"כן. זו צורה מכובסת להגיד הופעה קטנה", הוא צוחק. "אבל בשביל טדי, 300 אנשים, להכניס ללב שלך עם אלבום שהוא כזה חשוף, ועם תכנים כאלה, עם מי שאני, מאיפה שאני בא, התרבות שאני בא ממנה, זו חתיכת עבודה. הרבה פעמים גם כלכלית זה מאוד קשה להחזיק את זה. אז זה שאני בכלל מצליח לעשות את זה, אני אומר וואו, זה דבר מטורף, זה ביג. זה בשבילי כמו שלוש פעמים לעשות מנורה. זה מציף אותי ומרגש אותי ברמות שקשה לי לתאר.

ובהופעה האחרונה היה משהו מאוד נכון. החיבור עם הקהל היה מאוד נכון, החיבור עם ברי שהגיע להתארח הרגיש מאוד נכון, והצוות שאני עובד איתו. זה הרגיש שמאוד מתאים לי, העניין הזה".

איך בכלל נוצר החיבור בינך לבין ברי סחרוף?

"אני בקושי יודע להגיד. ברי פשוט בן אדם אגדה בעודו בחיים, שיחיה חיים ארוכים. ברי אירח אותי לפני הרבה זמן בהופעה, והיה לי מדהים. ואני מת על זה שהוא בא להתארח בהופעה שלי, במקום שהוא יחסית קטן. את שומעת מבחוץ 'ברי סחרוף וטדי נגוסה', זה נשמע כאילו מה הקשר? אולי אנשים מסתכלים על פער הגילאים ואומרים, 'וואי, מה?'. כשהוצאנו אותו בהפתעה הקהל היה בהלם. גם כשאני בעצמי אמרתי 'ברי סחרוף', לא האמנתי שאני אומר את זה.

אבל הבן אדם הזה, ברי, הוא כל כך צעיר בנפש שלו. בשיחה איתו, ביצירה איתו, הוא כזה צעיר, שאני מאחל לעצמי להגיע לגיל שלו ולהיות ככה. יש פה בלאנס מדהים בין זה שהוא כוכב, זה שהבן אדם ממש איש פשוט. ממש איש פשוט שכיף לדבר איתו, שמסתכל על אנשים בגובה העיניים".

יצא לכם לדבר על היפ הופ? מעניין לדעת מה ברי סחרוף שומע.

"לא על היפ הופ ישראלי, אבל ברי סחרוף מכיר לפרטי פרטים ראפ בריטי. הוא מכיר ראפרים שלא כל צעיר מכיר אותם עכשיו. הוא זורק לי שמות כמו סקפטה, צ'יפ, אברקדברה, בי-דאבל-אי. אני מבחינתי תופס את זה כמשהו מאוד נישתי, אז כאילו ברי סחרוף מכיר את זה? איך זה קורה? מסתבר שהוא עף עליהם, שומע את זה. ואני כזה, וואו, אשכרה. זה מפתיע אותי בטירוף. זה כל כך מפתיע שזה מתאים לו".

טדי נגוסה כבר הופיע מול אלפי אנשים, שיתף פעולה עם כמה מהשמות הגדולים במוזיקה הישראלית וביסס את מקומו בסצנת ההיפ הופ המקומית. אבל ההצלחה האישית שלו לא בהכרח מעידה על מצבה של הסצנה שממנה צמח. למרות הכישרונות הרבים והענקיים שיצאו מהקהילה האתיופית, מעטים מהם הצליחו לפרוץ אל לב המיינסטרים הישראלי. נגוסה חושב שהאחריות לכך לא מוטלת רק על תעשיית המוזיקה, אלא גם על פערים עמוקים יותר שעדיין לא נסגרו.

למרות שיש לא מעט מוזיקאים מצליחים יוצאי אתיופיה, נדמה שהם עדיין לא מקבלים את המקום שמגיע להם במיינסטרים הישראלי. איך אתה מסביר את זה?

"אני חושב שיש. פשוט התעשייה בארץ עוד לא יודעת איך לקבל את זה. יש הרבה אנשים מאוד מוכשרים. יש את אבטה בריהון, שהוא בעיניי עילוי כסקסופוניסט. הוא מדהים. אסתר רדא, שנותנת פה כבר שנים קריירה מדהימה. גילי יאלו, שהוא גם בעולם, כבר מופיע ושנים עושה מוזיקה ומתפרנס פה.

יש שמות. פשוט לדעתי אנחנו, כקונצנזוס, עדיין לא רגילים לרעיון הזה. גם העדה עצמה, אנחנו עדיין בונים את עצמנו".

מעניין שאתה רואה את הפער גם מתוך העדה עצמה.

"אני חושב שזה עניין של להאמין בעצמך. כל מיני כלים שלא תמיד יש אותם מהמקומות שאנחנו באים, כלים בסיסיים שאתה לא תמיד מקבל, או מקבל אותם באיחור, בשלב מאוחר. ובמיוחד בעולמות האמנות, ביצירה, הביטחון העצמי הוא פקטור מאוד חשוב.

וכשאתה בא עם איזשהו חיסרון, כמו שזה יכול להיות גם מקפצה מאוד ענקית, משהו שיכול לייצר לך דברים, זה יכול להיות גם משהו שמגביל אותך. זה משהו שאני מרגיש שהעדה מתמודדת איתו".

והפער הזה הוא משהו שהרגשת גם על הבמה?

"אני זוכר שהייתי באינדינגב. זו אחת הבמות הכי גדולות שיצא לי להופיע בהן בארץ. אירחתי שם את תומר יוסף בהופעה. היה מחשמל. לא דמיינתי עוצמות כאלה בהופעה, אבל זה קרה. אני זוכר רגע שאני מרים את היד ומבקש מכל הקהל להרים את היד. אלפי אנשים, הבמה המרכזית של אינדינגב - ואני לא רואה יד שחורה אחת.

אני מסתכל על הקהל, והיה לי רגע שהתנתקתי שנייה מהחוויה. אני מסתכל על זה מבחוץ ואומר, וואו, איזה דבר מטורף. אני טדי נגוסה. אני באתי מפה. החיבור לקהל הוא הרבה יותר קרוב, אבל מצד שני יש פה משהו שמרגיש מאוד רחוק גם. איפה השכונה שלי בתוך החבר'ה האלה שבאים לפסטיבל? איפה המקום שבאתי ממנו?

אז אתה פתאום חווה את הפער. ואני חושב שהפער הזה לאט לאט מצטמצם. יש אופק אדנק, ובטח שיהיו פה עוד, ויש עוד הרבה אמנים מדהימים. אבל יש כאן פער שהוא אתגר. הוא גם אתגר בשביל החברה הישראלית, גם אתגר בשביל אמנים אתיופים. זה משהו שאנחנו עוברים אותו ביחד, לצאת מהמבוכה ומהשונות".

ההופעה הבאה של נגוסה (מוזיאון ת"א, 5.11) תהיה חלק מהליינאפ המעניין של פסטיבל תל אביב בהפקת עיריית תל אביב יפו, שם הוא יתפוס את הבמה לצד שמות בולטים בתעשיית המוזיקה. "אני אעשה שם את שאני עושה בדרך כלל. מיקס של האלבום החדש והשירים הישנים. יש הרבה, יש יותר מדי כבר, אז אנחנו נעשה מיקס נכון כזה".

בשנים האחרונות ההיפ הופ הפך לחלק משמעותי במיינסטרים הישראלי. אתה חושב שזה בא על חשבון המחתרתיות והאותנטיות שאפיינו אותו בעבר?

"בטח, אין ספק. אין מה לעשות, כשמשהו נהיה טרנד ודיבור, אז לפעמים זה בא על חשבון האיכות, על חשבון האותנטיות. זה קורה לכל ז'אנר. אני חושב שפשוט היפ הופ זה דבר כל כך ורסטילי. אפשר למצוא היפ הופ גם בשירי מזרחית, כי יש אלמנטים וניואנסים מאוד קטנים לפעמים, שבאמת אני כראפר יכול לראות היפ הופ כמעט בכל דבר מבחינה מוזיקלית. אישית, אני מנסה להישאר כמה שיותר צמוד לשורשים של הדבר הזה, ולאותנטיות שהתחלתי איתה כילד".