אלה היו חמש דקות מעולות, ואז הכל צלל כמו מטוס של פליי דובאי

נתחיל בפרחים: עונה 24 של משהו בישראל, לא משנה באיזה תחום (בטח בתחום התקשורת), היא הישג ראוי להערכה, ו"ארץ נהדרת" למרות שאיבדה מעט מהרייטינג שהיה נחלת "ערוץ 2" בשנותיו הראשונות, מצליחה עדיין להישאר בצמרת דירוגי הצפייה.

יתרה מזאת: זה לא רק שהתכנית שורדת, אלא שהיא חיה ובועטת, מצליחה לחדש את הקאסט ומנסה בכל מאודה להישאר רלוונטית - לא קל עבור תכנית שנעה על המנעד שבין בידור לסאטירה, במציאות ישראלית שלפעמים נראית בעצמה כמו פרודיה על מדינת חלם קטנה ומוקפת אויבים.

העונה ה-24 נפתחה בבוקס לבטן, תיאור סאטירי שמתכתב עם האודיסאה (ועם הסרט המצליח, כמובן) של מסעו הביתה של מילואימניק לאחר 500 ימי מילואים. זה היה מרשים: מעורר חיוך ואז מקפיא אותו על הפנים, למשל כמו בקטע המשובח שבו נתניהו שופך כסף ונשק על חמאס ואחר כך מטעים את החייל המיוסר ב"פרי הניצחון".

הייתה רק בעיה אחת: אחרי שמראים את מירי רגב כאלה רעה, את טלי גוטליב (ואת יוצרי נז"א לשם האיזון) כסירנה ואת גולדקנופף כקיקלופ(ף), שלא לדבר על שרה נתניהו כמי שחותמת את הקטע בצו חדש שאותו היא מושיטה לחייל המילואים - כבר קצת קשה ללכת רחוק יותר.

זה לא שאי אפשר, אבל חייבים להיות הוגנים עם "ארץ נהדרת": עם כל הכבוד לסאטירה מוחצת, צאו ולמדו מה נותר לנו בזיכרון הקולקטיבי: לובה הקופאית, חזקי המדריך, הפילוסים והטורטלים, כלומר דאחקות, או לענייננו: בידור ולא סאטירה.

לפיכך לא נדרוש מ"ארץ נהדרת" יותר משנתנה בקטע הראשון שלה ונבחן את כל השאר לפי המבחן הבינארי: מצחיק או לא מצחיק.

בהתחלה עוד צחקתי: הפלאשבקים של נתניהו לאזהרות שקיבל, האזהרה של שרה נתניהו, שהייתה ל"גאג" על זה ש"כולנו נמות" (בלי הזוג המלכותי) או מירי רגב על שפת הבריכה, היו משעשעים.

השאר הכיל בעיקר בדיחות "חצי מצחיקות" כמו הנכד של דרעי שצריך לבחור מאיזו יחידה להשתמט: מהצנחנים ועד ללהקה צבאית - ונבנה בעיקר על יכולת המשחק של הצוות המוכשר, למשל הנאמבר של ערן זרחוביץ' כנפתלי בנט, בתפקיד הסחבק-בכוח, שהפשיל שרוולים וירד לשטח.

הבעיה היא שככל שהתארכה התכנית, נראה היה כאילו היא נוסעת על אדי הדלק שלה: טלי גוטליב בדואט עם איתמר בן גביר מחופש לתנין (המשך הלבנות דמותו של האיש שמוכרח להיות מוחרם ומנודה, ממש כמו אביו הרוחני בשעתו), עופר וינטר עם יוסף חדאד ובעיקר הקטע על סידני סוויני שרוצה להתגייר, שכבר פלירטט עם כאלה של סטנד-אפיסטים מתחילים, שמציפים את הרשת.

את האכזבה הגדולה ביותר הנחיל דווקא הקטע שעורר ציפיות (לפחות אצלי): פרק של פאודה על המטוס של פליי דובאי, עם ערן זרחוביץ' על התפר שבין ליאור רז ליניב האינסטלטור המושיע.

זה היה גם הקטע שחתם את התכנית הראשונה לעונה, כך שאי אפשר היה שלא להיזכר בתוגה במשפט של קרמבו מהסרט המיתולוגי "מבצע סבתא" לפיו בשחיית חתירה אתה מתחיל הכי חזק שלך ומשם רק מגביר את הקצב.

הנה כי כן "ארץ נהדרת" עשתה מעין "קרמבו הפוך" - פתחה חזק ועוצמתי ונחלשה כל הדרך אל הסוף בקוקפיט של פליי דובאי.

ולמרות הפסקה האחרונה, אפשר צריך ולפרגן על 5 דקות פתיחה מופתיות של סאטירה במיטבה. ברוח הימים האלה, נשאל גם האם זה ישכנע מישהו? ונענה בצער כי ככל הנראה שלא.

עדיין: לפעמים החובה האזרחית, בוודאי של קומיקאי בשבתו כסטיריקן אינה לשכנע אלא פשוט לצרוח את האמת, דווקא (ואולי אף ביתר שאת) כשנדמה שאיש כבר אינו מוכן לשמוע. במבחן החשוב הזה "ארץ נהדרת" עמדה.