"הייתי מופרע ומסטול. מצאתי את עצמי ישן על הספה של אבא ושואל מה יהיה איתי"

נער מופנם צולל למעמקי האוקיינוס בחיפוש אחר גופת אביו שהתאבד, ונבלע בתוך בטן של לווייתן. נו, איך אולפני דיסני יכולים לסרב לרעיון כזה? ועוד כשהוא מגיע - לא, לא מהתנ"ך וממעללי יונה הנביא - אלא מהסופר של "צורת המים" (מנקה אילמת במכון מחקר סודי מתאהבת ביצור אמפיבי מסתורי) ומהמפיק של "חומר דוב" (דוב שחור בולע בטעות כמות עצומה של קוקאין ויוצא למסע הרג). למי זה לא קרה לפחות פעם בחיים?

הבמאי בריאן דאפילד, בן 41 חייכן ונורמטיבי למראה, כבר טיפל בעבר בפלישת חייזרים בסרט נטול הדיאלוגים ועתיר החוצפה "אף אחד לא יציל אותך", שהכיל 5 מילים בלבד, ובתלמידי תיכון שמתפוצצים ללא סיבה, למה לא, ב"תיכון פיצוץ". הוא הגיע לכתיבה ולבימוי של "נפילת הלווייתן", המבוסס על ספרו של דניאל קראוס (שגם ראה אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים) מתוך "יראת כבוד מהולה בפחד עמוק מפני האוקיינוס", כפי שהוא מספר.

הסרט שמוגדר כ"מותחן הישרדות", וחלקו הניכר מתרחש במערכת עיכול של יונק שמשקלו 60 טון, כשלנער יש כמות חמצן מוגבלת המספיקה לשעה, נראה לדאפילד כמו אתגר כיפי, והפלשבקים המגוללים את מערכת היחסים המתוחה והכואבת בין האב לבנו היו הדובדבן על העוגה, מבחינתו.

עוד תענוגות כללו תפאורה ריאליסטית (ומגעילה במתכוון) של קיבה, בביצוע חברת האפקטים הניו זילנדית שעבדה על טרילוגיית "שר הטבעות", פעלולנים חסונים קפצו על חלקו החיצוני של שק הסיליקון המלא במים כדי למעוך ולכווץ אותו סביב השחקן הכלוא בפנים והשתמשו בחבלים וגלגלות כדי למשוך את האזור החוצה ברגעים שהקיבה צריכה להתרחב, מעלית סלעים, עיצוב סאונד ראוי לאוסקר של נשימה בתוך מיכל חמצן, וכמובן קסמים ממוחשבים בשפע.

אבל היופי בסרט המרהיב, המפחיד והעצוב הזה הוא דווקא הממד האנושי. לא במקרה קול פעימות הלב של הלווייתן שמלווה את הגיבור (אוסטין אברמס) במשך כל שהותו בבטן הלווייתן הוא, למעשה, הקלטה של פעימות הלב האמיתיות של ג'וש ברולין המגלם את האב.

למרבה ההפתעה והחסד, השיחות הנפרדות עם דאפילד (שבמהלך שנות העבודה על הסרט נולדו לו שני בנים) וברולין עסקו באבהות, בקשר אנושי ובחיבור אל הרגש ("הדחקה רגשית זאת המומחיות הכי גדולה שלי", הודה הבמאי) יותר מאשר בלווייתנים. ברולין טוען שהלווייתן הוא בכלל דימוי או מטאפורה למשהו גדול מכולנו ("אולי האבסורד של הקיום האנושי, שהוא הדבר שהכי מעניין אותי לחקור כשחקן וכאדם"), והוסיף בגיחוך קל שדמותו בסרט מזכירה יותר את הכרישים שתוקפים את הלווייתן באחד הרגעים העזים בסרט.

"הקשר בין האב והבן הוא הלב של הסרט", אמר. "זה סיפור על המרחקים המטורפים והבלתי אפשריים שהורים וילדים עושים לפעמים רק כדי להגיע זה אל זה. בריאן, אוסטין ואני דיברנו הרבה בזמן הצילומים על החוויות שלנו כהורים או בנים להורים. בהצלחה לכל מי שנהיה הורה, זה הדבר הכי קשה והכי מפחיד והכי נפלא שיש, ומילד לילד אתה רק לומד עד כמה אתה לא יודע כלום, בעצם, וכל הזמן מוצא את עצמך מאלתר. שאלוהים יעזור לי, אני כל כך אוהב את האילתורים האלה".

ברולין בן ה-58 הוא אב לבן 38 ועוד שלוש בנות צעירות יותר, משתי נשים שונות (בעבר היה מאורס, בין היתר, לשחקנית מיני דרייבר והיה נשוי לשחקנית דיאן ליין). "בדיוק כמו בסרט", הוא מספר, "היחסים עם הבן שלי היו טעונים וקשים ומלאי עליות ומורדות, אם כי לא באופן קיצוני כמו בסרט, ואילו היחסים עם הבנות שלי היו הרבה יותר קלים וכיפיים. אני מאושר מהעובדה שהצלחתי לעשות תיקון עם הבן שלי, לדבר על הכל, לנקות את הכל ולבנות קשר בריא וחזק. זה היה הורג אותי אם הייתי נכשל בעבודה על הקשר איתו. וזה כמעט הרג אותי לשחק אבא כל כך קשוח ותובעני, שדורש מהבן העדין שלו להתחשל, להתחספס, לאהוב את הים לפחות כמוהו ובסופו של דבר להיות כל מה שהבן הוא לא".

"זאת מערכת יחסים טראגית, אתה רואה ומרגיש את האהבה ביניהם, אבל הם לא מצליחים לתקשר באמת, עד שנהיה מאוחר מדי. כל תא בגוף שלי בער מכאב ומתסכול כששיחקתי את הדמות הזאת. אם זאת לא הייתה מחויבות מקצועית שמשלמים לי עליה הייתי עוזב אחרי היום הראשון. ואוסטין לא עשה לי חיים קלים, ובהפסקות בין צילומים פשוט התעלם ממני ושמר על האנרגיה המנוכרת והמרדנית של הדמות. הכל היה מוכר לי מהחיים שלי לצערי, גם האלכוהוליזם של האב. אני קורא עכשיו ספר עיון מרתק שנקרא 'לגדל אריות', שמדבר על לקיחת אחריות הורית, כי אי אפשר להאשים כל הזמן דברים חיצוניים כמו התמכרויות".

ברולין היה מועמד לאוסקר שחקן המשנה על הופעתו לצד שון פן ב"מילק" והתפתח לנגד עינינו כשחקן רבגוני נערץ ומבוקש שיכול לעשות הכל ולהיות פגיע וסקסי, מסוכן וכובש בסרטים כמו "ארץ קשוחה", "חולית", "גנגסטר אמריקאי", "גברים בשחור 3" ואפילו ביקום של מארוול ("דדפול 2" ועוד). אבל הוא הראשון לספר על "דברים חיצוניים כמו התמכרויות" ועל התקופות הפחות זוהרות, השתייה, הסמים (כולל הירואין ש"לא אהבתי" ושרבים מחבריו מתו בגללו), הבלאגנים, המעצרים בעקבות קטטות בברים ושאר צרות, שבאו והלכו לאורך השנים.

"הייתי צעיר ומופרע, עם הרס עצמי, פאנק רוק כזה בלי החן, הייתי בחבורת גולשים מסטולים, נזרקתי מהרבה דירות ומצאתי את עצמי ישן על הספה בבית של אבא שלי ושואל את עצמי מה יהיה איתי. אמא שלי, שמתה לפני שלושים שנה, התחתנה עם אבא שלי אחרי היכרות של 12 ימים והתגרשה ממנו כשהייתי בן 16, הייתה אישיות גדולה בגוף קטנטן, ורק עכשיו אני יודע להעריך את כל מה שהרגיז אותי בה. היא הייתה קמה כל בוקר ומסתערת על החיים ועל העולם. אמא נמשכה לכאוס, ואני הלכתי בעקבותיה. היום אני מנסה להיות פחות כאוטי ורק לטרוף את החיים כמה שיותר, אבל בלי לפגוע בעצמי ובאחרים. אני מתגעגע אליה נורא".

אמו החורגת של ברולין היא לא אחרת מברברה סטרייסנד, הנשואה כבר 28 שנים לאביו, השחקן ג'יימס ברולין. כשברולין הבן התארח אצל גרהם נורטון בבי.בי.סי, הזמרת שר חשבה בטעות שהוא אבא שלו. "אבל אבא שלי בן 130", הוא הגיב בעלבון משועשע. "אז מה", היא מיהרה לענות, "גם אני". לקראת סוף התוכנית אמרה שר לברולין: "אתה הרבה יותר מעניין ממה שחשבתי". והיא צדקה.

"למדתי להפסיק לברוח מדברים קשים ולהתמודד איתם", אומר ברולין. "היום נוח לי יותר גם עם אי נוחות. כשצילמנו את הסרט מצאתי את עצמי במקום שאני הכי אוהב - על סירה בלב ים. זה המקום הטבעי שלי. תן לי 12 שעות צילומים בסירה ואני מרחף מאושר. אחרי חודשים של צילומים במדבר, ל'חולית', זה היה כל כך מרענן, אומייגוד. וגם צללתי ולמדתי על לווייתנים, כאילו בשביל העבודה, אבל למעשה בשביל עצמי. ועוד שילמו לי על זה! זה נראה לי כמעט לא חוקי לאהוב את העבודה שלי כמו שאני אוהב אותה. שרק ימשיך ככה".