"זה היה כמו לפגוש את מארי אנטואנט, ואני מצחין מערק"

אין מה לעשות, אנשים. כל הדרכים מובילות לשרה נתניהו. קחו למשל את עודד כרמלי. משורר שהתחיל לפרסם שירים כבר בגיל 16, ובגיל 25, ערב יציאת ספרו "ליקום אין אופוזיציה", אמר בראיון לעמיחי שלו: "אני המשורר הכי מעניין ומשמעותי וחדשני בדור הנוכחי. אם לא הייתי מרגיש כך, לא הייתי מפרסם שירים".

בגיל 41 הוא עדיין עושה המון דברים לא פחות ממסעירים במה שהוא מכנה הרפובליקה הספרותית, אנדרדוג פעלתן ("תמיד ראש לשועלים") עם נוכחות של בולדוזר והישגים של אלופים. יש לו חבורה שלמה מאחוריו, ובכל זאת נדמה שהוא תזמורת של איש אחד. נשוי למשוררת מבטיחה ומקיימת, גל עזרן ("אני מאוהב עד כלות הנשימה"), מנהל את פסטיבל השירה של תל אביב ומתפוצץ מרעיונות עתידיים ומכריזמה של רוקיסט ומצחיקנות כפייתית ("אני קצת חוכמולוג") אך אפקטיבית של סטנדאפיסט.

ולמרות כל אלה, השבוע כולם, כולל כולם, רוצים לדבר איתו רק על שרה נתניהו ועל הפצצה שהפיל בסוף השבוע שעבר במוסף הארץ. "הכתבה שלפניכם אינה כתבה", פתח כרמלי, המכונה כרמליטו, את דבריו. "היא דיווח, עדות, סיפור גונזו מטורף. והסיפור הזה קרה לי (...) זהו מסמך אנושי מזעזע, ואני מפקיד אותו ללא שיפוט ופירוש נוספים בדברי ימי האומה".

כרמלי תיעד במסמך, שבארצות הברית היה עשוי לזכות אותו בפרס פוליצר לעיתונות וגם לדרמה (פרס סוקולוב קטן עליו) את פרשת עבודתו בשירות הגברת הראשונה בעיני עצמה, עת היה משורר עני בן 27. "גם היום אני משורר עני", כתב, "אבל אז הייתי תפרן ממש. גרבי היו מחוררים לרוח, ובכל רגע נתון הייתי חייב מנה ערק לחמישה אנשים שונים, שלכולם קוראים ג'וני. 'אני לא חי מהשירה', כתב דוד אבידן, 'השירה חיה ממני'. וכמו סימור מ'חנות קטנה ומטריפה', גם אני הייתי צריך למצוא דרך להאכיל אותה (כלומר לקנות עוד ערק)".

ההיכרות בין השניים נולדה בחטא, אלא מה. נתניהו התקנאה בסרט התיעודי שנעשה על אבי בעלה, ההיסטוריון בנציון נתניהו, ופחות או יותר דרשה סרט דומה על אבא שלה, המורה לתנ"ך שמואל בן ארצי. כרמלי גויס כשכיר עט כדי לכתוב הצעה לסדרה תיעודית לרשות השידור, שתכלול אנשים נוספים לצד בן-ארצי, בתקווה שכך תצטמק סוגיית ה"מה נטרק" הצורמנית. דבר לא יצא מהיוזמה הזו, לבד מכמה צ'קים נדיבים לכרמליטו, והזכות לראות ולשמוע את שרה נתניהו בפעולה, כולל הצעקות, הצרחות, ההתמוטטויות, המחוות האלימות, איחולי המוות לשמעון פרס והדיאלוג עם נתן אשל, שכלל אישור או פסילה של שרים אפשריים, והכל לעיני עד שפגשה זה עתה.

בראיון בלעדי לוואלה תרבות, כרמלי מדבר על ערק, מחזות גנוזים של יונה וולך והמלחמות המדממות והמהממות שלו עם כל כוכבי הרפובליקה הספרותית שקיימת או לא קיימת באמת (ואם קיימת, מגוחכת או לא מגוחכת); על ילדות בכפר סבא של רציחות, התאבדויות ו'מבוכים ודרקונים' (והשבוע, למרבה הסמליות, גם מעצר של ראש העיר ורעייתו באשמת שחיתות שחיתותית במיוחד), על זיקתו לאוונגרד ועל כנופיית הטרזנים שעירי החזה - המשורר והמו"ל כרמלי, הפילוסוף ג'רמי פוגל והסופר מתן חרמוני - שבין היתר מפרקים את "המנזר" (בר שנדרש לתפקד כקפה כסית של פעם) ועושים בלאגן ותרבות גבוהה, אף שבאותו ראיון לעמיחי שלו משנת 2011 טען אותו כרמלי ש"התרבות הגבוהה שלנו היא גמדה על עקבים". יהודה ויזן אגב, הנמסיס של כרמלי שבעבר היה "האקסית הספרותית שלי", מתנשא לגובה מטר תשעים בלי עקבים, ואפילו אימן קבוצות כדורסל חובבניות. אה, ומיקי זוהר לדעתו הוא "כלב נרצע". נשוב לכך מיד.

אבל נפתח בסיכום השבוע הדרמטי של כרמלי, שעמד בסימן שרה נתניהו. "היו תגובות מטורפות, כמותית ורגשית. רובן מפרגנות, אבל היו גם כאלה שכעסו עליי שיצאתי עם הסיפור באיחור של 16 שנה. זה בסדר, אני כועס על עצמי יותר. שנים על גבי שנים לא מצאתי את האומץ לספר מה שראיתי במו עיניי ושמעתי במו אוזניי. כל פעם התחלתי לכתוב את הסיפור, ואז צצו חברים ואנשי שלומי שאמרו לי שמכונת הרעל תחסל אותי. אבל בגיל 41 אני חושב שהגיע הזמן לעשות את זה. ציטטתי בפייסבוק את ג'ורג' הריסון שאמר כי הוצאת אלבום הסולו המשולש שלו אחרי פירוק הביטלס הייתה כמו ללכת לשירותים אחרי שנים של התאפקות. האמת משחררת".

שמעת משהו מכיוון משפחת נתניהו?
"כלום ושום דבר. דממה דקה. לא היה פיפס גם ממכונת הרעל. הם יודעים שאמת דיברתי, ושלא אפחד ואפילו אשמח לספר את הסיפור גם בבית המשפט. בטוקבקים יכולים לשלוח אותי להיאנס על ידי פעילי חמאס, אבל טוקבקים לא מפחידים אותי".

אז אין חשש לחייך, אתה בטוח?
"יש לי כבד שומני ואני שותה יותר מדי ערק, אבל מעבר לזה יש חשש שאחיה עוד כמה שנים".

עם יד על הלב, לא חששת, ברגישותך המשוררית, לפגוע ברגשותיה של האישה הזאת?
"עם כל הכבוד, זה לא הגיוני שאשת ראש הממשלה תדרוש מרשות השידור להפיק סרט על אבא שלה בכספי משלם המיסים. אני לא יכול להגיד שלבי לא יצא אליה. הוא יצא אליה. תחושת הבטן העיקרית שלי הייתה שהיא זקוקה לעזרה ולא מקבלת אותה".

אבל בשבתה כפסיכולוגית ילדים, היא זו שאמורה לתת עזרה לאחרים.
"היא סיפרה לי על העבודה שלה, אבל בוא, היא לא יצאה מהבית עשרים שנה אלא בליווי פמליה שחוצצת בינה ובין העולם. הייתי בבית שלה ולרגע לא השאירו אותנו לבד. נתן אשל ריחף מסביב כל הזמן".

איך זה לשבת על הספה בבית שלה?
"הייתי בהלם. זה יקום מקביל לגמרי. זה היה בתקופת מחאת האוהלים, בין הפגנות הענק, והעולמות שלי ושלה לא נפגשו גם כשישבנו באותו החדר, אחרי שנתנה לי שתי נשיקות על הלחי. זה כמו לפגוש את מארי אנטואנט. ואני באיזו חולצת סבנטיז פרחונית, מצחין מערק. יותר הזוי מהזוי".

אתה מסוגל להבין אנשים כמו בני ציפר, שהוקסם ממנה ברמות קשות?
"הוא לא הוקסם ולא נעליים. הוא טרול שנהנה להטריל. עוד ילד שבא להכעיס בתרבות של ילדים בלי אבא. אבל אני לא נגד ציפר. אפילו ליהקתי אותו עכשיו עכשיו למחזה של מונדי בפסטיבלון חדש שיזמתי, 'כל הבר במה', שבו נעלה קריאות מבוימות של מחזות מופת בברים תל אביביים".

היוזמה הזאת נשמעת מגניבה לגמרי, כמו רוב היציאות של כרמליטו. בליינאפ אפשר למצוא בין היתר את "אנדרטה של צרעת", ש"מתאר איך ילדה טובה מקרית אונו נהיית יונה וולך" ("וולך היא לא שייקספיר, אבל גם המחזות שלה יפהפיים"), את "סדרת משטרה" של יונתן לוי האוף-אוף מיינסטרים ("גדול מחזאי ישראל הפועלים כיום", לטענת כרמלי), "השיעור" של יונסקו - "רומני טוב, כמוני וכמו פנחס ספיר שעוד לא אבדה תקוותי לזכות פעם בפרס הספרותי שעל שמו, אם כי כל הפרסים שזכיתי בהם עד היום היו על הגשות בעילום שם, כי שופטים בתחרויות ספרות לא נוטים להיות בעדי, כי מתישהו איכשהו עצבנתי אותם או קטלתי אותם או סתם לא באתי להם טוב בעיניים, וזה בסדר מבחינתי, אבל הגשה בעילום שם היא הדרך היחידה שמכבדת את היוצרים". בין השחקנים בפרויקט אפשר למצוא את מנשה נוי, ג'רמי פוגל, מבקרת הספרות שרון קנטור ונטע רוט, האחיינית של יאיר לפיד.

לכרמלי יש חשבון גם עם לפיד, אבל הכבד שלו חב לו תודה. "בשבתו כשר האוצר", הוא מסביר, "לפיד עשה רפורמה שנועדה להילחם באלכוהוליסטים כמוני. הוא ייקר את המשקאות הזולים והוזיל את היקרים. אם נניח היית מגיע לסופרמרקט ומוצא ערק ב-30 שקל וברנדי משובח ב-300, היום הערק עולה 80 שקל והברנדי 200, אז אתה עושה את החשבון לבד ולא הולך על הזבל הטהור אלא על האופציה האיכותית. בזכות יאיר לפיד עברתי לבורבון, אבל אני עדיין לא מצביע לו. סליחה, יאיר!"

אז איך ילד טוב (פחות או יותר) מכפר סבא נהיה עודד כרמלי? הוא נולד להורים ממוצא רומני וגרמני ("זה מסביר לא מעט דברים. למשל את החוצפה, ואת הקפדנות הנאצית שלי"), שניהלו ביחד עסק קטן לממכר שלטים וחותמות. כילד ביקש וקיבל שלטים וחותמות בסגנון "עודד עובד" או "עודד מאשר", ולדבריו תמיד היה ריח של דיו בבית, אבל לא בטוח שזה מה שכיוון אותו אל עולמות הספרות והשירה. יש לו אח הייטקיסט ו"גיק" שמבוגר ממנו בחמש שנים וחי באנגליה.

כפר סבא של ילדותו הייתה רחוקה מלהיות עיר שינה גנרית. "אם כבר, כפר סבא היא עיר סיוט התת מודע של ישראל. אסף שטיירמן שנרצח היה בכיתה של אחי, וכשהוא סיפר לי שפה רצחו ילד חשבתי שהוא סתם ממציא, אבל אז ראיתי בכתבה בחדשות את החורשה שמתחת לבית שלנו ואמרו שעוד לא תפסו את הרוצחים. זה היה כאילו מקום מנומנם, אבל במקביל גם מאוד טעון ומשונה. שם יצא הפנזין החתרני 'סטיות של פינגווינים' ושם אנשי כת השטן עישנו וויד והקריבו חתולים. אני וחברים יצאנו עם חרבות מעץ לשחק ב'מבוכים ודרקונים' בבית הקברות".

"לא ידעתי איפה תל אביב נמצאת, וכשחתמתי על חוזה השכירות של הדירה הראשונה שלי בפלורנטין שאלתי את בעל הבית אם פלורנטין קרובה לתל אביב. ראיתי את הסדרה 'פלורנטין' בטלוויזיה ולא הבנתי שיש קשר בין המקום הזה לתל אביב. דמיינתי וקיוויתי שאיילת זורר גרה שם באמת. הסדרה פתחה לי איזה צוהר לאפשרות של קיום אחר, מחוץ לכפר סבא הקרתנית והזעיר-בורגנית".

כרמלי התגלה כיזם של אמנות כבר בילדותו, כשמכר סיפור בהמשכים על קומקום סגול שעובר בין יקומים שונים, במחיר שקל לפרק, והפיק מופע מערכונים עם קבוצת חברים שנקראו לעצמם "המוטרפים הקטנים" ושיחקו אותה מונטי פייתון. המופע עלה במקלטים שכונתיים, ומחיר הכרטיס כבר האמיר ל-5 שקלים לנפש. כרמלי עשה הכל, ואפילו תלש את הכרטיסים בכניסה. בין המערכונים הוא זוכר אחד על היטלר בדמות פמיניסטית זועמת שצועקת בגרמנית תוך שהיא שורפת חזייה. הפרויקטים שלו מצאו קהל לשמחתו, ובכסף הוא קנה "פוגים או מה שלא היה אז". "אמרתי לעצמי די מהר: כרמלי, אתה לא שחקן כל כך מוצלח - כן, אני קורא לעצמי כרמלי וכולם קוראים לי כרמלי - אז נהייתי אימפרסריו ומנג'ר, עסקן ופוליטרוק. עד היום".

הוא היה מנהיג של חבורת הלא מקובלים, כי "יש לי כישרון אדיר לאסוף סביבי את כל החלכאים והנדכאים, והמקובלים גם שעממו אותי וגם הפחידו אותי", והשלים תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה כבר בזמן התיכון, במסגרת תוכנית למחוננים, אבל בעוד שותפיו לתוכנית למדו מתמטיקה ומחשבים הוא התמקד בפילוסופיה והיסטוריה. "הבנתי שתיכף יהיה לי בי.איי ושהתיכון לא מעניין אותי יותר. בעשר בבוקר הייתי קורא ספר בחצר וב-12 הייתי דופק שנ"צ ולא עניין אותי כלום".

"חבר אחד מתיכון אחר התאבד, וכששאלתי מהספרייה של תיכון חיים הרצוג אנתולוגיה גרועה שערך אסא כשר ושנקראה 'משמעות החיים', הספרנית הלשינה עליי ליועצת החינוכית מחשש שאני גם שוקל לשים קץ לחיי. אתה קולט? עד שמישהו כבר שואל ספר מהספרייה, הספרנית רצה להלשין עליו. אין לתאר. בספרייה של התיכון נתקלתי בשני כרכים של שירה עברית צעירה בהוצאת עקד ונשביתי. שם פגשתי את החברים החדשים שלי, אבידן ועמיחי, ויזלטיר, יונה וולך ויאיר הורביץ. נסעתי ברכבת מכפר סבא לבנימינה וביליתי שעות בשדות בקריאת שירה והברית החדשה".

"בגיל 16 התערבתי עם חבר שלא ידע להתחיל עם בחורות, שהבחורה הבאה שתבוא לגן הציבורי ואני אדקלם לה שיר של פנחס שדה, תיתן לי את מספר הטלפון שלה. לא שאני ידעתי להתחיל עם בחורות, אבל תפסתי עליו דאווין. הגיעה מישהי, ואני דיקלמתי לה את השורות הבאות של שדה: 'יופי כיופייך לא ראיתי מימיי. מי את? אולי אקראך בשם מוות. לו באת ואמרת לי: אני המוות, הייתי הולך עימך בשמחה'. וזה עבד! היא נתנה לי את המספר שלה ואפילו יצאנו כמה זמן".

"אבל יאיר הורביץ הוא אהוב הלב האמיתי שלי. הוא כתב, 'איש האפר הוא מן הסתם גם איש האש'. כשאתה שרוע שיכור על הרצפה בארבע בבוקר, אתה לא פותח ספר של נתן זך או עמיחי. אתה פותח רק את הורביץ. הוא היחידי שמבין אותך. כל השאר פוזאיסטים. מה רע לשכב על הרצפה שיכור בארבע בבוקר? לפעמים בהחלט צריך לעשות את זה. אני לא באמת אלכוהוליסט, אלא יותר אלכונאוט, חוקר את המציאות והיקום בעזרת שירה ואלכוהול. כדי להיות יוצר טוב אתה חייב להפתיע את עצמך, ואיך תפתיע את עצמך אם לא תהיה קצת סכיזופרן? קצת מסומם? אני רציתי בכלל להיות אסטרופיזיקאי אבל המתמטיקה שלי איומה, אז הדבר הכי קרוב למדע הוא אמנות ועליה הלכתי".

בצבא שירת כחובש קרבי, עד שחייל שלו ירה לעצמו כדור בראש והממונים שאלו את כרמלי אם ירצה להתאושש מהאירוע בבית. לצמיתות. הוא רצה. "הגעתי לצבא עם בי.איי ועל תקו משורר מפורסם. שירים שלי התפרסמו ב'מאזניים' בעריכת משה בן-שאול, 'עכשיו' של גבריאל מוקד שלמעשה פתח לי ראשון את הדלת, ומוסף הספרות של 'ידיעות אחרונות' שערכה שולמית (שולה) גלבוע. קיבלתי 450 שקל לשיר, ומאז נדרתי נדר שאתייחס בשיא הרצינות לכל ילד מכפר סבא שישלח לי שירים".

הוא הקים את כתב העת הספרותי "כתם" עם יהודה ויזן מיהוד, שערך אז את "פלורנטאון". שניהם גילו להפתעתם שהם גרים זה מול זה, "כמו קריימר מול סיינפלד" רק בשדרות וושינגטון. "לקח לי די הרבה זמן להבין שהשדרות הן מרכז של סמים וזנות. אני בהחלט מקווה שיקראו להן על שמי בעודי בחיים. אני משורר ועסקן ציוני, ורוב הרחובות בתל אביב הרי נקראים על שם משוררים ועסקנים ציוניים". השניים הסתכסכו בסגנון עפרה חזה וירדנה ארזי (הדימוי שלי, כרמלי לא מתפעל ממנו, אבל משלים איתו) וסוגשל השלימו, כמו גם ג'רמי פוגל שהיה חבר בלהקת "פישוק רחב" ורב עם כרמלי, בין היתר על פלח בצל ב"חומוס בית לחם" ועניינים אחרים ("פלורנטין הייתה קטנה מדי בשביל שנינו"), והיום הוא שותף לדרך ואפילו חיתן את כרמלי ועזרן. "כיף להיות צעיר וחצוף בחבורה אוונגרדית", הוא מסכם. "זאת חוויה מדהימה. כולם היו צעירים, אבל מעטים היו חצופים".

בכתב העת הנוכחי שהוא עורך, מגיה, מפיץ, חי ונושם, "הבה להבא" (השם מבוסס על משחק מילים ישן שלו שמקורו ב"הבה נגילה"), ושהגיליון החדש שלו ראה אור השבוע (מוצע בחינם באינטרנט ובכלל, אבל שוחרי ספרות ושירה מוזמנים לתרום כנדבת לבם), יש לא רק שפע יצירות וכשרונות, אלא גם פינה סאטירית מעולה שקורעת לגזרים את הרפובליקה הספרותית. בין המטרות: "דורי מינורי" (בעל כתב העת "חו!גג בברלין") ו"בריטה קוגן" (והמבינים יבינו וגם ישתאו מהתעוזה), ויזן (שכתב העת שלו 'דק' כולל בין היתר "שירים שלי שנשמעים כמו שירים של אחרים לפני שנולדתי" ו"שלושה אנשים על הספקטרום שופכים חמתם על העולם") ומוסף גלריה של "הארץ", שנותן במה לסופרות ומשוררות רק אם מישהו, בעדיפות למישהו מפורסם, אנס אותן פעם.

עוד מצטט כרמלי את מורו ורבו מוקד ("כשפינינו את הדירה שלו ראיתי את תיבת הדואר הכחולה והחלודה בחוץ ונזכרתי איך הכל התחיל") שאמר למיקרופון על מו"ל מסוים שדיבר לפניו בערב ספרותי: "איני יודע מי האיש הזה, אבל עושה רושם שהוא שרלטן". מוקד היה לדבריו "גלאי אמת" מהלך. וכאמור, כרמלי תוקף גם את שר התרבות שאינו אלא "כלב נרצע", בלשונו.

"אני לא מוכן לשמוע את האמירה שאני נושך את היד שמאכילה אותי", הוא שוצף וקוצף אפרופו העובדה ש(גם) משרד התרבות תומך כלכלית בהוצאת כתב העת. "זה לא כסף של אבא של מיקי זוהר. זה כסף של משלמי המיסים ושלי, וזאת העבודה שלו כשר התרבות, לתמוך בתרבות". הוא מוציא שני גליונות בשנה, בתקציב של כ-80 אלף שקל, אבל לא גוזר לעצמו משכורת ומרגיש אלטרואיסט אבל בכיף, שמתנדב למען התרבות המקומית ונלחם עליה ללא הפסקה וללא פשרות.

מלחמתו של כרמלי בסריסים, בשרלטנים, ב"הוצאות לעו"ש", בבינוניים ובמשעממים לא תסתיים לעולם, כך נראה. "אני חושב שאני בן אדם חביב בסך הכל, אבל אני מתבאס על צדק ומתעב צביעות". הוא חושב שאין דבר יפה יותר ממשוררים שיכורים שמתנצחים זה עם זה ומפיקים ניצוצות כמו פעם בכסית, שם כולם פגשו את החברים והאויבים שלהם במקום אחד. הגיבורים שלו הם ויזלטיר, וולך והורביץ ש"כתבו שירה גדולה ואוונגרדית", וכמו שוויזלטיר אמר, שיחררו את הסוסים מן האורווה.

את פסטיבל תל אביב לשירה הוא ייסד כדי "להתרחק מהמתנ"סים והמוזיאונים עם כל אורות הפלורסנט האיומים והיין הזול בכוסות הפלסטיק, וכדי להגיע למקום שבו שירה באמת מתרחשת - ברים אפלוליים. בעיניי יש יותר שירה במרתף של ה'וואן' במקווה ישראל 1, שמלא בעכברושים, גם מסוג בני אדם, מאשר בבית ביאליק. זה פסטיבל השירה הגדול בישראל, דווקא מפניש הוא בא מהביבים, וגם בביבים צריך לתמוך. כשעושים ערב שירה בדאנג'ן זה ווין-ווין, כי ככה באים גם אנשים שבדרך כלל לא מרגישים נוח בערב שירה, וגם כאלה שאף פעם לא היו בדאנג'ן ומתים לנסות. הלכתי לרשות לפיתוח עסקים בעיריית תל אביב כדי לקדם את פסטיבלון המחזות בברים, והם עפו על הרעיון של לעזור לברים ומועדונים תוך כדי קידם תרבות. זה חלום שלי להיות ראש העיר, ולא אתנגד גם להיות חבר כנסת ולהציל את כבוד המשכן".

על כתב העת שלו הוא אומר: "זה אחד המקומות האחרונים בישראל שבהם עוד אפשר למצוא אמת בעברית. בוא נחשוב על הגדרה של אמת. אמת היא משהו שלא מוחאים עליו כפיים באותו רגע. אז הסרט נז"א למשל לא נכנס להגדרה הזאת. אני מנסה לתקן או למלא את כל מה שלא קיים בתרבות או קיים בצורה עקומה. כמו איזה ילד הולנדי שתוקע המון אצבעות בהמון חורים בסכר. אני דוגל בעצמאות אמנותית מוחלטת. יש נטיה להפוך את הספרות לפוליטיקה ואת הפוליטיקה לספרות, והתוצאה היא בהכרח ספרות בינונית ופוליטיקה בינונית, ובזה בלי ספק חובה להילחם".

את מילות הסיום בחרתי להעניק למיה סלע, עורכת ומגישת תוכנית הספרות בכאן תרבות של התאגיד, שמשקיפה כבר שנים על המתרחש ברפובליקה. "בעודד כרמלי", אומרת סלע, "יש שילוב יפה ודי נדיר, למרבה הצער. הוא גם לוקח את הספרות ברצינות והוא גם קרנבלי. הוא גם עובד לשם שמיים, לשם הספרות, וגם יודע להיות עסקן או מזכ"ל הקולקטיב. ואולי הכי נדיר: הוא מבקר קטלני שמשלם על זה מחיר. מי היום משלם מחיר? הרי למדנו שעדיף לשתוק. אז הוא לא שותק. הוא לא פוצי מוצי ולא מפחד מאנשים חזקים שיכולים לסגור לו ברזים ולשים לו רגליים, וזה יפה בעיניי".

"הפעלתנות הזאת והחולצות הוואי שלו. הוא יודע להסתכל על הכוכבים, לראות ניסים. אבל גם לערוך ולכתוב נפלא. ולהשיג תקציבים. הוא מרענן. הוא לא נמאס. אני אוהבת שיש תחרות בין כתבי עת, אני אוהבת את הקרבות האלה. לא הייתי רוצה לראות במפלתו של שום כתב עת. מלכתחילה זה נס שהם קיימים. לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי היה עדיף שכרמלי יפסיק לבזבז זמן על מלחמות ויתרכז בכתיבה, כי הוא כל כל כך מוכשר. אבל אני בכל זאת רוצה שכרמלי ימשיך לעשות רעש ושלא יירגע. שלא יתייאש. הרבה יותר מעניין פה כשהוא עושה את מה שהוא עושה".