חייך, אתה מתחת לקו העוני

ימים לא קלים עוברים על התקשורת הישראלית. קודם כל, היא צריכה להתמודד על בסיס יומי עם בנימין נתניהו ועם תוכניתו "איך נפרק את מה שנשאר ממדינת הרווחה ועדיין נצא טוב בטלוויזיה". בנוסף, כאילו המצב לא קשה מספיק, יורדת מהמסכים תוכניתו של דודו טופז. את טופז קל מאוד להשמיץ, ובדרך כלל ההשמצות גם מוצדקות. הוא לא מכיר בגבולות הגוף של אורחיו, הוא נכשל בלשונו לא פעם, ורק לאחרונה נחשף הקשר המפוקפק בינו לבין אוזנה של עובדת באולפני טלוויזיה. ובכל זאת, יש לו תכונה אחת, שהיא זו שהופכת אותו לפרסונה בידורית מוצלחת כל כך: בסופו של דבר, מה שרואים אצלו זה מה שמקבלים. האיש בדרן, ככה הוא מוכר את עצמו, זאת העבודה שלו ובזה הוא טוב. הבעיה העיקרית היא שחל אצלו טשטוש תחומים בין העבודה לבית. זו בעיה אישית לא פשוטה, אבל היא גם גורמת לאישיות הטלוויזיונית שלו לצאת אמינה לגמרי. אהבת, לא אהבת - זה מה יש, כפי שכונתה בזמנו תוכנית השידוכים שהנחה.

חשיבותה של התכונה הזאת התחדדה לי לאחרונה, ודווקא לאור כמה מפגשים תקשורתיים עם אישיות בידורית מסוג שונה לגמרי. בסקר שנערך בימים אלה, בו הגיע טופז למקום הרביעי ברשימת המנחים האהובים בטלוויזיה ולראשון ברשימת השנואים, לקח יאיר לפיד את הזהב ברשימת הפופולריים. למען האמת, זה לא מפתיע. להבדיל מטופז, לפיד לעולם לא ינשוך מרואיין או ילקק אותו בשידור; יש אנשים שזה גורם להם להרגיש לא נוח, וזה הדבר האחרון שהוא רוצה. הבעיה של יאיר לפיד היא אחרת, ובעיניי חמורה יותר: הוא משווק את עצמו כעיתונאי. וכאן מין הדין לשאול: מה עושה עיתונאי? האם הוא מנעים את זמנם של הקוראים והצופים? האם הוא עושה גוד-טיים למרואיינים? האם הוא אמור לרצות שיאהבו אותו? התשובה היא לא. את זה עושה בדרן. עיתונאי צריך לחפור ולבקר, והסחורה שלו היא בדיוק מה שהמרואיינים, ולפעמים גם הקהל, לא רוצים לדבר עליו. את זה יאיר לפיד לא עושה.

יאיר לפיד הוא התקשורת הכי פחות עוינת שיכולה להיות. אין לו שום רצון להתעמת עם המרואיינים שלו או להקשות עליהם. מבחינתו, אנשים באים אליו להעביר שעה בכיף, ותפקידו בעיקר לפדר להם את האגו ככה שייראו טוב. בפסיכולוגיה קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי. מצד אחד, הוא חושב שהוא עיתונאי. אבא שלו היה עיתונאי, סבא שלו היה עיתונאי – גם הוא רוצה. מצד שני, הוא מתנהג כמו בדרן. מאיפה זה נובע? אפשרות אחת היא שאביו לא אהב אותו מספיק בתור ילד. לכן הוא מצד אחד רוצה להוכיח לו שהוא יכול ללכת בדרכיו (עיתונאי) ומצד שני צריך לזכות כל הזמן באהבת הסביבה (בדרן). אבל זו מסקנה פשטנית מדי. בעיניי הבעיה חורגת מדל"ת אמותיו הנפשיות של לפיד ומקיפה את כל האליטה התקשורתית-פוליטית-כלכלית שהוא שייך אליה. הוא פשוט אספקלריה נוחה להתבוננות אל נפשה של האליטה הזאת.

דוגמה לאופן שבו זה עובד אפשר למצוא בדבריו של לפיד בתוכנית "ציפורי לילה מארחות", שהוא מנחה בגלי צה"ל יחד עם דפנה שפיגלמן. בתוכנית ששודרה לפני כמה שבועות שוחחו המנחים על התוכנית הכלכלית החדשה של ביבי. באופן מפתיע, יאיר לפיד עמד לחלוטין מאחורי הממשלה. בזמנים כאלה, הוא אמר, לא מספיק להיות תאצ'ריסט; צריך גם להיות תאצ'ר. קרי – לא מספיק לתכנן פיטורים המוניים ופירוק של מדינת הרווחה, אלא צריך גם לעמוד כאשת הברזל בזמנה, ולבצע. אם לא יקצצו לעניים ויעזרו לעשירים, העשירים ייקחו את המפעלים שלהם ויעברו לירדן, שם גם המשכורות וגם המיסים נמוכים יותר. לפיד, שדיבר בסחבקיות אופיינית, אמר שגם המובטלים-לעתיד צריכים להבין את זה, ושבסופו של דבר זה לטובת כולם, ובכלל, שהעניים ייקחו את הבאסה בסבבה.

הוא לא מדבר סתם. אני מאמין שזה בדיוק מה שהוא חושב, וגם מה שאבא שלו חושב, וגם רוב חבריו בממשלה, כמו שר החוץ ורעייתו, שהטילה וטו על מינויו המחודש של סטיב למשרד האוצר בגלל הפגנה שערכו לה שחקני תיאטרון מול הכניסה לחנייה. וגם חבריו בתקשורת, כמו עורך "מעריב" שכבר מזמן שכח שהעיתונות צריכה לבקר את מוסדות השלטון ולא להסתחבק איתם במסדרון, כמו ג'ודי, אשתו של סטיב, ומשפחתה, שנתנו ליאיר ג'וב חדש, או כמו עופר, הבוס של דנקנר, ומשפחתו, שקיבלו את הפרידה בהבנה. וגם חבריו בעלי ההון, כמו שרי אריסון, שבנשימה אחת ממתגת את הבנק שלה כסחבק-כמו-יאיר-לפיד ומוציאה הון על קמפיין שקורא לאנשים להתחבר לעצמם, ובאותו הזמן מפטרת מאות עובדים כדי לא לרדת ברווחיות; שרי אריסון שאביה טד היה מהתורמים העיקריים במירוץ הראשון של ביבי לראשות הממשלה. כולם חושבים שהחיים הם בסופו של דבר כיף-חיים, ושאם רק מפסיקים להתלונן ולהפגין כל הזמן ועוצרים לרגע להריח את הפריחה או לטבול בבריכה, כל אחד יכול לראות את זה. ובגלל הלך הרוח הזה, יאיר לפיד - למרות שהוא מתנהג כמו עיתונאי, הולך כמו עיתונאי ומדבר כמו עיתונאי - הופך את המקצוע שלו לבידור. כמו אל החיים, הוא אומר, גם אל העבודה צריך בסופו של דבר להתייחס בקלות, ולמה להיות לא נחמדים ולשבור לג'ודי את השער כשאפשר פשוט לדבר על זה?

והדיסוננס של יאיר לפיד, חוץ מזה שהוא משקף באופן צלול הלך רוח שכנראה רווח בשכבות שמחליטות מה יקרה פה, מממנות את זה ומדווחות על זה, גם פוגע בפרסונה המקצועית שלו. כי להבדיל מדודו טופז, אצל יאיר לפיד יש כל הזמן תחושה שזה לא באמת, שבעצם הוא מנסה למכור לי משהו. וזה נכון. הוא רוצה למכור לי דימוי. הוא רוצה למכור לי את עצמי בתור בחור על הכיפאק ואת עצמו בתור תקשורת נחמדה, מפרגנת, אנושית, ועכשיו גם את בנק הפועלים. הוא רוצה למכור לי אחלה עולם, ולא כאשליה אלא כמה שבעיניו הוא "העולם האמיתי". אבל אני יודע שאני לא תמיד על הכיפאק ושהעולם לא תמיד אחלה, ולכן גם הדימוי וגם הסיילסמן נראים לא אמינים. יאיר לפיד אולי מאמין במוצר/דימוי שלו, כמו שחבריו לקצפת החברתית מאמינים שהחיים טובים לכולם וכך גם התוכנית הכלכלית, אבל בתור נציג ציבור הלקוחות אני יכול לומר לכולם ביחד: לא קונה.