אמש קרה לי דבר שטרם אירע לי בכל עשרות(!) השנים שבהן אני כותב על משדרי טלוויזיה. קדמה לו שבת מושלמת מלא מעט בחינות, שהגיעה לשיא עם המופע החדש של יוני רכטר ותזמורת המהפכה: "העיקר זה המילים".
בקצרה: מדובר במסע מוזיקלי וטקסטואלי מרתק, שנע בין ג'אז לבלדה ובין מוסיקה כמו-קלאסית לביצועים אופראיים, כשבאוויר מרחפות המילים של מי שהיטיבו לשזור אותן, כמו דליה רביקוביץ', אברהם חלפי ועלי מוהר. במילה אחת: "וואו".
משם המשכתי אל "הזמר במסכה", תכנית הדגל של "קשת 12" וזו שפותחת עבורה את המאני-טיים של אחרי החגים...
חובבי כדורגל מכירים את התופעה: אתה יושב וצופה במשחק פרמיירליג מרתק - וממשיך ממנו למשחק בליגת העל בישראל... הכדורגל נראה לפתע כאילו הוא משוחק בהילוך איטי, עד שאתה תוהה אם מדובר בכלל באותו ענף ספורט.
זאת ועוד, כי לא בידיים נקיות באתי אל התכנית הזאת, שכן מעולם לא סבלתי את הפורמט.
זה לא שאין לי גילטי-פלז'ר משלי: תנו לי ריאליטי-בישול ואני תופח מהנאה כפוקאצ'ה חמה שזה עתה יצאה מהתנור. הבו את "המרוץ למיליון" ויתחשק לי להדפיס את דיוקנו של יהודה לוי על טי-שירט. הזמינו אותי ל- "4 חתונות" ותראוני קורן ככלה ביום חופתה - אבל את "הזמר במסכה" מעולם לא הבנתי.
מי זה?
כלומר, זה לא שלא הבנתי את חוקי הפורמט, אלא לא הבנתי מה יש בזה: התחפושות גרוטסקיות, הזמרים מופיעים עם פלייבק, הדינמיקה בפאנל המנחשים אינה מלהיבה מדי - והעיקר: בסוף מתקלפת המסכה מעל פניו של "סלב" והצוות יוצא מדעתו, בעוד אני ממשיך לשאול בבית: "מי זה, מי זה?".
המשפט האחרון היה לא רק ביקורתי אלא גם מריר, כי סימן טוב לכך שאתה מזדקן אינו קמטים במצח או מחיקה של קו המותניים, אלא מידת ההכרות הפוחתת שלך (במקרה דנן, שלי) עם סלבס.
צפיתי בעשר דקות הפתיחה של המשדר מתוך תוגה אמיתית, כשהקטילה כבר מוכנה בקנה, אבל אז החלטתי לגלות הגינות. לפיכך עצרתי את ההקלטה, קפצתי למקלחת וחזרתי לטלוויזיה נקי, תרתי משמע.
זה לא גרם או יגרום לי להפוך למעריץ של הפורמט, שסובל עדיין מאותם פגמים מקוריים שמניתי, אבל זה בהחלט גרם לי להיות קצת פחות יהיר ומתנשא, כלומר - לראות גם כמה צדדים חיוביים אצל "הזמר במסכה".
נתחיל במנחה. מצד אחד אפשר לתהות כמה משלמים לעידו רוזנבלום על שהוא מוכן להפוך לסוג של "דוגמגיש". מצד שני, אפשר באותה מידה של צדק לקבוע שרוזנבלום יצליח להכניס ממד של עומק והומור אפילו אם ישדר משחק כדורגל של יום שישי בשכונה.
גם לפאנל יש חן מסוים. אודה שאיני מתגלגל מצחוק, לשון המעטה, מרוב הפאנצ'ים של שחר חסון (החביב לכשעצמו) או קונה את הבלבול המעושה של צדי צרפתי. אני גם ממש לא בטוח שאופירה אסייג היא - כמו שהעיד עליה רוזנבלום: "הדבר הכי טוב שקרה ליום שישי מאז הקידוש", אבל הדינמיקה בין חברי הפאנל אינה בלתי מעניינת.
משה פרץ למשל, מביא עימו טוב לב אמיתי, אסייג מצטיינת בגילום תפקיד הביץ' שיועד לה - ומעל כל אלה ריחף אמש מעל לפאנל קסמה של בר רפאלי.
הסושי עשה את שלו
את שלוש המילים האחרונות קראתי פעמיים מפני שלא האמנתי שאני הוא זה שכתב אותן, אבל בר רפאלי עוד תהפוך למרעננת הרשמית של העונה הזאת. היא שנונה במידה, היא קלילה כפי שצריך, היא מפזרת אבק כוכבים בכל תנועה שלה - ובקיצור: היא הליהוק המושלם לסוג כזה של תכנית טלוויזיה.
אודה שיש לי חולשה לרפאלי - ולא חלילה רק בגלל הלוק. אהבתי אותה והערכתי את כישורי המשחק שלה עוד ב"כידון" (הסרט הישראלי-צרפתי של עמנואל נקש על חיסול מגחוך, סרט שהביקורת קטלה ועשתה בכך עוול לסרט שבעיני הוא סביר-פלוס, אם לא למעלה מכך) ובנוסף, היא ניחנה במצרך שלפעמים חסר מאוד למפורסמים: הומור עצמי.
מעבר לזה, מאחר שזו הפעם הראשונה שבה הצלחתי לשרוד שעה וחצי ברוטו של "הזמר במסכה", הבנתי איך הצפייה יכולה להפוך לפאן משפחתי, חידון ותחרות במשקל נוצה, שבו ממש לא נורא אם טעית, העיקר שהפגנת שליטה בחומר והצלחת לחבר את כל הרמזים.
גם החידוש שנוסף העונה של "זמר בהסוואה", כלומר דמות שזהותה נחשפת לצופים, אבל לא לשופטים, היא חביבה (וסחתיין על אופירה שהצליחה לקלוע בול בפוני) וכאשר מוסיפים לכך את השיפור בתחפושות וההתייחסות הרצינית למופע (משה קפטן, הסמכות המקצועית העליונה בתחום), מתקבל מוצר טלוויזיוני נוצץ.
יאללה, הגיע זמן לארוז לטייק אווי שאותו ניקח לפרק הבא, או שלא: כי למרות מעלותיה שאותן הכרתי לראשונה, ספק אם אשוב. כלומר, מבין תכניות הריאליטי "הזמר במסכה" לא תהפוך לפייבוריטית שלי, אני גם אולי לא אשתתף במשחק הלאומי שינסה לנחש מי מסתתר בתוך הסושי (למשל), ובכל זאת, הסושי עשה את שלו: כך התחלתי לחבב תכנית ריאליטי שאותה היה נדמה לי שאני מתעב.