הסדרה שמגלה מה באמת קורה כשהמנהיג יורד מהפסים

ספק אם התסריטאים של "הדיפלומטית", מהסדרות הבודדות בנטפליקס, שמצליחה להיות בו זמנית גם מוערכת וגם פופולרית (משימה כמעט בלתי אפשרית בעידן הזה), מכירים את המצב הפוליטי בישראל.

סביר יותר להניח שהם מכירים מקרוב את המצב הפוליטי בארצות הברית, בכהונתו השנייה (והאחרונה) של הנשיא טראמפ, מי שמפלרטט עם שיגעון גדלות, מערב תכופות בין האינטרס האישי ללאומי וממנה קרובי משפחה לתפקידי מפתח.

עכשיו תגיע אזהרת ספוילר שמיועדת למי שטרם צפה בפרקי העונה הרביעית של הסדרה המצליחה, אבל לא בטרם אחווה את דעתי עליה: היא העונה הטובה ביותר עד כה, עונה שנוסקת דווקא במקום שבו סדרות רבות קורסות אל תוך עצמן.

מה שכן, היא הופכת למורכבת ופוליטית - יותר בסגנון "בורגן" הדנית, למשל, ופחות פופולרית בסגנון "האמריקאים" המצוינת (אם להתייחס לסדרה שהוציאה את תהילתה של כוכבת "הדיפלומטית", קרי ראסל, שכיכבה גם ב"פליסיטי").

עכשיו אבקש ממי שטרם צפה ומתכוון לעשות כן, להניח מידיו את הטקסט הזה, מפני שאני עומד לגלות איך מסתיימת העונה: היא נגמרת במרד שמכריזים כל אנשי הסגל של הנשיאה - ועוד במעמד השיא של כינוס ה- 7-G.

הדברים לא מתרחשים בחלל ריק: ניסיון חיסול שמסתיים בפציעה בלבד, הופך את הנשיאה לפרנואידית ונקמנית במיוחד, עד שהיא מביאה את העולם אל סף מלחמה, תוך התעלמות מכל הכללים המקובלים של המשחק הדיפלומטי (ולא לפני שהיא מקנה לבעלה מעמד מיוחד של שליח מטעמה...).

הדבר היפה בהתפתחות התסריט לעבר נקודת הרתיחה הזאת, היא בכתיבתה ככזאת שלא מטילה ספק בחדות המחשבה של הנשיאה. הטוויסט המסוכן בשיקול דעתה מנומק היטב - והיא מקפידה להציג אותו כעמידה קשוחה על האינטרס הלאומי-ביטחוני של ארה"ב, באופן שמצליח לבלבל אפילו את מי שסולד מאישיותה הכוחנית.

סצנת הסיום טובלת מעט בסכרין אמריקני אופייני, עת צועדים "כל אנשי הנשיאה" (אם להתייחס לאחת היצירות הקולנועיות האייקוניות בתחום) אל עבר עיתונאים הצובאים על שערי הארמון שבו מתקיימת הוועידה (בתוך נוף טוסקני מרהיב), באופן שאינו רק אפי בצורה מוגזמת, כי אם אפילו מעט לא אמין (סגן הנשיא יוצא מאזור סטרילי ללא ליווי השירות החשאי).

אז הסצנה אולי מעט אמריקוקית, באופן שמעיב מעט על עונה סופר חכמה, אבל המסר ברור: כשהמנהיג יורד מהפסים, גם כאשר כלפי חוץ הוא ממשיך להיראות ולהישמע רהוט וחד כתמול-שלשום, מוכרחים מי שיודעים את האמת להיות נאמנים לממלכה ולא למלך (שעד כה היו אחד בעיניהם).

שומרי סף ופוליטיקאים בכירים כאחד, מוכרחים להפסיק לשקול את השיקול האישי הצר של המשך הקריירה שלהם ופשוט להתייצב לצד האמת, בטרם יהיה מאוחר מדי. העונה הזאת, שכאילו נכתבה כדי להתכתב עם המציאות בכהונתו הנוכחית של הנשיא טראמפ, רלוונטית מאוד גם עבור בן בריתו בישראל. בנימין נתניהו.

רק אתמול המליץ טראמפ לאזרחי ישראל לבחור שוב בנתניהו. החשדות שלי לסיבת התמיכה הזאת הם שהיא קשורה יותר לקופון שנחושים טראמפ ושליחיו-מקורביו לגזור על עסקת הנדל"ן הגדולה בהיסטוריה, הפרויקט לשיקום עזה - הם פשוט מעדיפים מנהל עבודה שאת מגרעותיו הם כבר מכירים על פני מי שעלול אשכרה להתעקש על האינטרס הישראלי.

עכשיו נניח למה שאני חושב על מערכת היחסים התועלתנית הזאת ונחזור ל"הדיפלומטית": כמו הנשיאה בסדרה, גם על כישוריו של נתניהו יש מעט מאוד שחולקים, אפילו בקרב יריביו המושבעים.

הבעיה היא שבשלב כלשהו בקדנציה הקודמת שלו, בצל ובשל משפטו, התעורר ניגוד אינטרסים בין מה שיועיל לו באופן אישי לבין מה שיהיה טוב למדינת ישראל.

ברמה הפסיכולוגית הפרטית, פתר נתניהו את הקונפליקט המתהווה הזה - ממש כמו הנשיאה בסדרה - באמצעות טשטוש הגבולות שבין אישי ללאומי, בבחינת "המדינה זה אני".

ואם המדינה זה הוא, מה להם לכל שומרי הסף - מהיועצת המשפטית לממשלה ועד לנשיא העליון, ומראש השב"כ ועד לרמטכ"ל, כי יפריעו לו להפוך למלך שלעולם אינו יכול לשגות?

הטענה מופנית לנתניהו, אבל לא פחות מכך לכל מי שחזו בהתדרדרות החמורה הזאת ולא עשו דבר: פוליטיקאים שפעם היו פטריוטים, אבל שוכנעו להאמין שאם רק יתמכו במי ששיקול דעתו משתבש לנגד עיניהם, הרי שיש סיכוי שיהיו הבאים בתור להנהגה (ישראל כ"ץ ויואב קיש למשל).

לאלה אפשר להצביע על דמויות כיולי אדלשטיין, אבי דיכטר וניר ברקת, שהיו "טובים (כמעט) עד הסוף" - ובכל זאת הושלכו מהזירה, אבל אין זמן לרחם עליהם, כי בינתיים שילמו רבים כל כך בישראל מחיר נורא בהרבה.

הטענה הזאת מופנית לא פחות מכך גם לשומרי סף שהם מינויים מקצועיים, למשל ראש השב"כ רונן בר, שהיה צריך לפעול כבר ב"ליל גלנט" - ועתה הוא תובע את ראש הממשלה מעמדת התגוננות, עמדה של מי שדבק בו כתם המחדל הנוראי ב- 7.10.

הטענה הזאת מופנית אפילו לשופטי בית המשפט העליון שהכריעו בעד מסוגלותו של נתניהו לכהן כראש ממשלה, בשעה שמתנהל נגדו משפט פלילי, מבלי להחיל עליו את הלכת דרעי-פנחסי.

נימוקיהם המצוינים עמם - והעיקרי שבהם: הם לא רצו להיות אלה שינצלו את היותם בולמים ומאזנים בדמוקרטיה הישראלית כדי לפעול נגד רצון העם, כפי שהתבטא בבחירות, כלומר לתת פסק דין שהוא לכאורה אנטי דמוקרטי.

זה מובן - ואהיה הראשון להודות שאני חכם בלילה, כלומר, כותב את הדברים נוכח התוצאות ההרסניות שעלו בחיי רבים כל כך, אבל בגלל זה הם שופטים עליונים: הם אמורים להיות החכמים שרואים את הנולד.

הצרה הצרורה היא שלא נותרו כמעט שומרי סף בישראל: המשטרה, השב"כ והמוסד כבר נכבשו בידי מי שמעלתם - לא העיקרית, אלא היחידה - היא נאמנות למלך על פני נאמנות לממלכה. היועמ"שית ובית המשפט העליון הפכו לכמעט לא רלוונטיים נוכח קמפיין ההסתה הפרועה שהתחולל נגדם.

מי נשאר? אולי רק הרמטכ"ל, שאך "נחשד" כמי שמנע תקיפה באיראן לצרכי השמדה, לא של פרויקט הגרעין האיראני אלא של הסיכוי לחילופי שלטון, כבר ספג כרטיס צהוב מערוץ 14 שמפיו למדנו על "משבר אמון חמור" בין ראש הממשלה לבינו.

"על השחיטה" כתב המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, בשנת 1903, אחרי הפוגרום בקישינב שבו נטבחו 49 יהודים. מה יכתוב ההיסטוריון בעקבות אירועי 7 באוקטובר, בהם נשחטו קרוב ל-1,200 ישראלים?

אולי "על השתיקה", שתיקה שחבל שהיא מופרת רק בסצנת הסיום של סדרה מצליחה בנטפליקס, אבל לא בסדרת הריאליטי הישראלי שבה מתנהלים חיינו.