יש רגעים בחיים שגם אחרי שהם נגמרים, קשה לעכל שהם באמת קרו. עבור אריק וייס, הרגע הזה התרחש באולם נוצץ בלוס אנג'לס, כשהוא לבוש בטוקסידו, מוקף בכוכבים הוליוודיים שעד לא מזמן ראה רק על מסך הטלוויזיה ואוחז בפסלון מוזהב משלו. באותו הערב, וייס זכה בפרס האמי בקטגוריית עיצוב כתוביות הפתיחה, על עבודתו על פתיח הסדרה "Spider-Noir", בכיכובו של ניקולס קייג'.
גם יותר מחודש אחרי שחזר לישראל, נדמה שחלק ממנו עדיין מסתובב במסדרונות הטקס ההוליוודי. "נחתתי לפני חודש וקצת, אבל האמת היא שלא באמת נחתתי. רק הגוף שלי פה", הוא מספר בריאיון לוואלה תרבות. "זה משהו סוריאליסטי. אתה מסתכל על הכוכבים ההוליוודיים שמסתכלים עליך. ממש מטורף".
במשך שנים וייס עוסק בעיצוב ובאמנות, ומשלב בעבודותיו קולאז'ים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה החזותית שלו. דווקא השפה הזאת היא שהובילה אותו להיות חלק מצוות המעצבים של סטודיו Digital Kitchen, שיצר את פתיח הסדרה החדשה בכיכובו של ניקולס קייג'.
קודם כול, מזל טוב! איך אתה מרגיש? כבר הצלחת לנחות בחזרה בארץ?
"נחתתי לפני חודש וקצת, אבל האמת היא שלא באמת נחתתי. רק הגוף שלי פה".
אתה עדיין עמוק בחוויה?
"לא עמוק בחוויה, אבל יש פלאשים כל הזמן".
איך בכלל נוצר החיבור בינך לבין הסדרה Spider-Noir?
"יש סטודיו שנקרא Digital Kitchen, שאני עובד איתו מדי פעם, וקראו לי להצטרף לצוות שעבד על הפתיח. זה תהליך מורכב. יש מה שנקרא פיץ', תחרות בין הרבה סטודיואים. זו אחת הסדרות הגדולות שהיו בשנה שעברה, והיה פיץ' ארוך. בדרך כלל אתה עושה פיצ'ים ולא זוכה. זו תחרות מטורפת, אבל הפעם יצא שהכוכבים הסתדרו נכון".
ואתה מגיע לטקס, יושב באולם ומכריזים על הזכייה שלכם. מה עובר לך בראש באותו רגע?
"קודם כול, אתה צריך לבוא עם ה"דרס קוד": לא חליפה, טוקסידו. האמריקאים מאוד אוהבים להתלבש, ואני מעריך את זה. כולם נראים טוב. ופתאום אתה מרגיש את זה. תמיד יש הרי מסך בינך לבין המציאות הזאת. אתה מסתכל על זה בטלוויזיה, ופתאום אתה חלק מזה. מדהים.
זה משהו סוריאליסטי. קוראים את השם, 'The team from Spider-Noir', ואז אתה עולה לבמה. קודם כול, המבט מהבמה אל הקהל זה מבט שמעט מאוד אנשים חוו. לראות אותם, ואתה מסתכל על הכוכבים ההוליוודיים שמסתכלים עליך. ממש מטורף.
ואחר כך מעבירים אותך במסלול לקבל את הפסלון, לצילומים הרשמיים. לעמוד שם מול עשרות צלמים, מכל הסוכנויות, גטי והכול, מצלמים אותך. זה מדהים. ראיונות אחרי זה. זה ממש רגע הוליוודי אמיתי.
ואיך כל הסרט הנע הזה הרגיש? האמנת?
"הייתי מסוחרר, אבל זה מין סחרור טוב כזה. כי באמת, את יודעת, יש כל מיני סוגים של אמי. יש את האמי של הקריאייטיב ארטס, שזה כל מה שקשור לעיצוב, לשחקנים אורחים ולכל התחומים האלה. זה האמי שאני קיבלתי, ושבוע אחרי זה יש את האמי של השחקנים.
יש גם אמי בניו יורק, של דברים אחרים. אבל זה האמי של הפריים טיים, של האקדמיה לטלוויזיה. זה נחשב הכי גבוה. ואתה מרגיש כמו בחלום, כי תמיד רציתי להיות חלק מהדבר הזה, חלק מהוליווד. אתה עושה את הדבר, ופתאום אני שם. אני חלק. מדהים".
על אף התמונה המצטיירת כלפי במאים ושחקנים ישראליים בטקסים שמעבר לים, וייס מתאר בשיחה עם וואלה תרבות תמונה אופטימית ליחס כלפי ישראלים בעולם, ומספר איך אחד הדברים הראשונים שעשה בארץ הוא שיחה לעורך דין לענייני הגירה.
בתור ישראלי, הרגשת שהיו שאלות או תגובות שהתמקדו במוצא שלך, או שזה עבר מתחת לרדאר?
"זה לא מעניין אף אחד. ברמה שלי, של הקריאייטיב, לא מעניין אף אחד מאיפה אתה. זה יותר מפריע בעולמות הדוקו והאמנות, שם מרגישים את הדבר הזה בפסטיבלים. אבל בעולמות של דיזיין ואנימיישן, לאף אחד לא אכפת. אחרי זה גם נפגשתי עם מלא אנשים בלוס אנג'לס, וזה לא משהו שאנשים מתעסקים בו יותר מדי. כל אחד מתעסק בחיים שלו.
מה שמדהים זה שגם בחדשות, או בטלוויזיה זה מצטייר ככה. אני לא ראיתי הפגנה אחת או משהו כזה. כל אחד חי בשלו. אנחנו מקבלים איזשהו משהו מפולטר בתקשורת. יש כמה באוניברסיטאות וזה, אבל זו החוויה שלי. ברור שאנשים שהולכים לפסטיבלי סרטים, להם זה קשה מאוד. זה משהו אחר".
מה הדבר הראשון שעשית אחרי הזכייה?
"הדבר הראשון שעושים אחרי הזכייה זה לחזור לכיסאות שלך. אתה עדיין המום, ואז הלכנו לגאלה. זו מסיבה גדולה כזאת, ושם אתה מסתובב ליד הכוכבים ההוליוודיים האלה כאילו אתה חלק מהם".
יצא לך להתחכך שם עם מישהו מפורסם?
"לא, לא. לא רציתי להיות גרופי. אבל כן, לחלוטין רציתי, פשוט זה לא היה בכבוד שלי", הוא צוחק. "הייתה שם לינדה קרדליני, ג'ייסון בייטמן, מלא. כי הם גם מייצגים הרבה מאוד מהסדרות שהם שיחקו בהן וזכו. יש מלא פרסים, מתלבושות ועד סאונד, מלא קטגוריות.
ומה שיפה זה שגם אנשים בני שישים, שכל החיים שלהם עובדים בהוליווד ברמות הכי גבוהות, עולים ומתרגשים ובוכים על הבמה.
פתאום הרגשתי שאני שייך. פעם ראשונה בחיים. הרגשתי שייכות אמיתית, מבחינה תרבותית, מבחינת הטמפרטורה של האנשים. כמובן שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שחזרתי לארץ, יומיים אחרי, כבר התחלתי עם עורכי דין להגירה".
אז המטרה היא בעצם לעבור לשם בסופו של דבר?
"כן. כי את יודעת, זה לא קורה הרבה. בשבילי זה "סילבר בולט" כזה, של 'אני חלק מהם עכשיו'. ברמה הכי גבוהה. כל פעם שהלכתי לפגישות, 'Congratulations, congratulations'. זה היה מדהים. ואל-איי היא עיר עם הרבה בעיות, אבל עדיין, לחוות את עיר הסרטים כאינסיידר זה משהו אחר לגמרי. זה לא מבט מבחוץ. אתה חלק מהם".
בזמן שווייס עוד מנסה לעכל את הרגע שבו הפך מחלק מצוות המעצבים לאחד מזוכי האמי, גם בארץ התרגשו יחד איתו. אלא שמבחינתו, הפסלון המוזהב הוא לא רק שיא מקצועי, אלא גם הזדמנות לפתוח פרק חדש בחיים. אחרי שנים של עבודה עם אולפנים אמריקניים, הוא כבר לא מסתפק בשיתופי פעולה מעבר לים, וחולם להפוך את הוליווד לבית השני שלו, ואולי אפילו לראשון.
ואיך הגיבו המשפחה והחברים בארץ לזכייה?
"כולם החזיקו אצבעות. ואמא שלי, שעד היום לא מבינה מה אני עושה, אבל היא מבינה בפרסים, התרגשה. אז כולם שמחו. זה היה מרגש מאוד".
ולמי רצית להודות שם על הבמה?
"לבת הזוג שלי לי אורפז, שהיא צלמת ואמנית וידאו ארט שתמיד לצידי, הרבה ממה שאני יודע על צילום זה בזכותה. ולחברי הטוב המעצב תומי קלמנטס על הליווי לאורך השנים".
אז עכשיו אתה מתכנן לעבור ללוס אנג'לס. זה אומר שאתה זונח את העבודה בישראל?
"לא, לא זונח את מה שיש פה. פה אני עושה לרוב דוקומנטרי, אריזות לסרטים ולסדרות דוקומנטריות. אני גם פה וגם שם, אבל כן, אני מביט לשם".
אחרי שזכית באמי, איזה עוד חלומות נשארו לך להגשים?
"עוד אחד כזה. זה כמו לנחות באולימפוס. זה היה פשוט רגע כזה. אתה הגעת לאולימפוס, הסתובבת עם זאוס, ועכשיו זרקו אותי עוד פעם למזרח התיכון ואני חייב לחזור לרגע הזה. זו הגשמת חלום. במה שאני עושה ספציפית, שזה עיצוב פתיחים, אין יותר גבוה מזה".
עבר כבר יותר מחודש מאז הזכייה. הצלחת לעכל את ההישג הזה?
"לא, אני עדיין מנסה להבין את הדבר. כל בן אדם עובר בחיים איזה מין רגע שיא. כמה כאלה יש לך בחיים? שניים? שלושה? זה מסוג הדברים שהתובנות מחלחלות. אתה מנסה להבין סימנים בחיים שלך. מה זה אומר? אז זה גם משהו שאני מנסה לפצח. מה זה אומר בחיים? אני צריך לשנות? אני צריך לעשות? זה פשוט שהכוכבים הסתדרו נכון לפרויקט הזה, לדבר הזה".
אבל מצד שני, הזכייה הזאת מקפלת בתוכה הרבה מאוד עבודה במשך הרבה מאוד שנים. עם כל המזל, יש גם המון עבודה קשה והמון דברים שעשית נכון.
"תמיד. את יודעת, כישרון זה רק 30% מכל הסיפור. 60% זה עבודה קשה ועוד 10% מזל. ככה אני רואה את זה. זה פשוט טירוף. להיות חלק מהוליווד הזאת, שזה נשמע כמו מושג מופשט לחלוטין, מה שאנחנו רואים בטלוויזיה".
מאחורי הפסלון המוזהב עומדת שפה אמנותית שווייס פיתח במשך שנים, הרבה לפני שמארוול נכנסה לתמונה. דווקא כשקיבל לידיו את אחד מגיבורי העל המוכרים בעולם, הוא בחר להתרחק מהנוסחה ההוליוודית המוכרת ולשאוב השראה ממקומות אחרים לגמרי. התוצאה הייתה פתיח ששילב בין האהבה הישנה שלו לקולאז'ים לבין פרשנות קצת אחרת לעולם גיבורי העל, ובסופו של דבר גם הביא לו את הפסלון המוזהב
בפוסט שפרסמת אחרי הזכייה התייחסת לקולאז' כדרך שלך לספר סיפור.
"נכון, נכון. זה הדבר שלי. קולאז' זה משהו שהיה גם בלימודי האמנות שלי. הרקע שלי הוא גם אמנות וגם עיצוב. תמיד התעסקתי בקולאז'. באמנות היו גם אינסטליישנס, הקרנות, אבל תמיד הבסיס היה קולאז'. ובתוך הנושא הזה הכוונה היא גם לקולאז' מחשבתי. הדבר הזה שאתה מחבר תמונה ועוד תמונה, ואתה יוצר דבר שלישי. יש לו את המשמעויות שלו ויש בו את הכוונה שלך. ופתאום להגיע עם הדבר הזה ולקבל אמי על זה, זה טירוף".
ומה היה הפיצוח האמנותי שלך לפתיח של Spider-Noir?
"זה בעצם, את יודעת, סוג של גיבור על, אבל אני פיתחתי את זה בתור משהו שהוא אנטי גיבור. מישהו שחזר דפוק ממלחמת העולם הראשונה, וכל התהליך שלו להפוך ל"איש העכביש" משתבש לאורך הזמן.
אז זה פיצוח אחר לגמרי מאשר "סופר-הירו" קלאסי אמריקאי. אני חושב שזה מה שקסם להם, שזה פשוט פיצוח אחר מהדבר האמריקאי הזה. הבריף הראשוני היה: פילם נואר, רק שלא יהיה כמו 'עיר החטאים'.
אני רציתי לעשות משהו שהוא לגמרי מודרני. אז הלכתי דווקא לגל החדש הצרפתי, גודאר וכל אלה. תראי את הפוסטרים שלהם וכל מה שקשור לזה. הם לקחו את החוקים של הפילם נואר, אבל פירקו את זה ובנו את זה מחדש לגמרי. זה פחות או יותר היה תהליך העבודה שלי שם. משהו מאוד לא אמריקאי, ובגלל זה זה זכה".