חבקי אותי, נועה: זו התכנית הכי עצובה בטלוויזיה

זה אירע לפני כשנה: לא שמתי לב לשם הנהג באפליקציה, אבל מיד כשעליתי למונית זיהיתי אותו: כדורגלן לשעבר ואחיו הצעיר של כדורגלן מפורסם הרבה יותר ממנו.

"אני עוד זוכר אותך על המגרש", אמרתי לו - ונעניתי מיד, כמעט בתקיפות: "אני לא $#@& אלא אח שלו". "אני יודע", השבתי לו - והוא אמר בטון מרוכך: "לא, כי הרבה מתבלבלים".

נקבתי בשמות כל הקבוצות בהן שיחק, כולל זאת שאני אוהד - והוא שטח בפני סיפור של יחסי אהבה-קנאה באחיו המפורסם, מי היה המאמן המיתולוגי שחשב שהוא מוכשר מאחיו, דיבר על הפניות הלא נכונות שלקח בקריירה שלו, וסיכם בגילוי לב: "הקנאה העבירה אותי על דעתי".

כשהגענו ליעד שאל אם הוא יכול להיפרד ממני בחיבוק. הסכמתי כמובן, אבל זה היה מכמיר לב: גבר לא צעיר, שימי תהילתו הקצרים מאחוריו, מחבק אותי רק מפני שזכרתי את רגעי השיא שלו ולא תייגתי אותו כ"אח של" מי שהיה כוכב גדול בשנות השבעים והשמונים.

נזכרתי בסיפור ההוא כשצפיתי אמש ב"דה-וויס אולסטארס". אני לא מתיימר להיות מומחה גדול במוזיקה (בכדורגל אני חזק יותר), אבל ההיכרות שלי עם עולם הזמר העברי בכל זאת מאפשרת לי לזהות זמרים מוכרים, כאלה שזכאים להיקרא "אולסטארס", או שלא - כפי שהובהר לי מיד עם תחילת המשדר.

ואלה שמות האולסטארס בתכנית: אמילי קופר, מאיה אברהם, דניאל גרנט, מיקי מוכתר ושורטי - בקבוצה של נועה קירל (שבה הכרתי את מיקי ושורטי, על היתר נאלצתי לעשות גוגל).

עידן אלתרמן, מיקה צור, עדי אלון, דניאל ברזילאי ודנה לפידות - בקבוצה של עדן בן זקן (בה הכרתי רק את עידן אלתרמן).

רוני לוי, שראל, עידו מוסרי, נתנאל רודניצקי וייהלי עמוס אקוניס - מהקבוצה של סטטיק (שמתוכה הכרתי רק את עידו מוסרי).

לואי עלי, ג'קו איזנברג, דוד שאולי, אושר ביטון ונוי פדלון - מהקבוצה של עידן רייכל (שממנה זיהיתי רק את ג'קו איזנברג).

עכשיו ניקח את כל השמות, 20 במספר, שמתוכם הכרתי חמישה בלבד - ונניח שמישהו עם הכרה טובה משלי היה מצא ביניהם 10 שמות מוכרים לו. האם הם עונים על ההגדרה "אולסטארס"?

והנה לכם הפרדוקס, הכשל הרעיוני, האיפכא מסתברא של הפורמט הזה, שנותן הזדמנות שנייה לאנשים שההזדמנות הראשונה חמקה מיד (כמעט) כולם.

אם הם היו כוכבים אמיתיים, הם לא היו צריכים להעמיד את עצמם למבחן, אקט די משפיל עבור מי שהיו אולי פעם, לרגע אחד, שמות מוכרים - כדי לקבל הזדמנות מיד הכוכבים האמיתיים שעל כס השיפוט.

חיי אדם עלולים להיות אכזריים לעיתים, גם עבור מי שהחיים לא זימנו לו, תודה לאל, אסונות ורגעי מבחן איומים. די בידיעה שחלומות שחלמת בילדותך ונעוריך כבר לא יתגשמו, כדי לגרום ללב להתייפח לרגע בצער.

זה עלול לקרות כמעט לכל אחד במוקדם או במאוחר, רק שבעוד לרבים מאתנו מזומנת נחמה בחצי הכוס המלאה של החיים, במה שכן השגנו, בילדים ובנכדים, הרי שאומנים מתייסרים הרבה יותר - בעיקר כאלה שהיו מפורסמים לרגע, שטעמו מטעמה המתוק של התהילה והתמכרו לסם שממנו לא יוכלו להשיג.

לא בא לי להשפיל חלילה אף אחד מהם, לכן אציין בלי שמות, שהתכנית של אמש הניבה כמה רגעים שבהם התחשק לי להיכנס אל מאחורי הקלעים של המסך, לחבק את המבצעים וללחוש על אזניהם "לא נורא, העיקר שהילדים שלך אוהבים אותך בכל ליבם" - או כל משפט אחר שיש בו כדי לנחם.

חלק מה"אולסטארס" ייחסו חשיבות תהומית לצ'אנס-לכאורה שקיבלו - וזה היה אפילו עצוב עוד יותר: לראות זמר או זמרת בוכים בגלל שזייפו ברגע האמת, שגם כך לא היה מניב להם שום תועלת של ממש.

למה? כי הנה האמת המרה: מי שכוכבו לא זהר למשך זמן מספיק, גם עת היה בשיא הקריירה שלו, ספק גדול (לשון המעטה) אם זה יקרה לו בגיל 40.

כלומר, לא רק שהמבחן היה משפיל, גם אם לכאורה נלקח בהומור וספורטיביות, גם הפרס הגדול הוא ממילא אשליה.

העונה "הרגילה" של THE VOICE לא הצליחה להתרומם, אבל היה בה לפחות רציונל: אנשים צעירים שמחפשים את הצ'אנס הראשון שלהם, כדי שיום אחד יהיו, אולי, מפורסמים כמו המנטורים בתכנית.

מעונת האולסטארס נעדר אפילו האלמנט החיוני הזה: ייאוש פוגש ייאוש באולפן החזרות ועולה להופיע בתחושת החמצה מראש, לפיה היה יכול להיות מפורסם כמו סטטיק או נועה קירל, אלמלא היה קורה לו כך וכך.

אם להמשיך את הדימוי מתחילת הטור הזה, זה קצת כמו שחקן כדורגל ישראלי שמשוכנע שהיה יכול להצליח בפרמיירליג לפחות כמו יוסי בניון, אלמלא עלה לשחק פצוע, דווקא כשהסקאוט מליברפול ישב ביציע בבלומפילד...

רק שמשחקן כדורגל נחסכת לפחות האופציה לחלום על קאמבק בגיל 40, בעוד שזמרים יכולים להשלות את עצמם שהדבר עוד אפשרי. זו אולי הסיבה שמקץ 90 דקות של משדר, לא יכולתי לחוש כלפי רוב המשתתפים אלא רחמים. כן, גם כלפי אלה שלא הכרתי עד לתכנית.