פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שירת הנעליים המרופטות

      גבריאל מוקד על פריט השירה הבכיר בקולקציית חורף-סף אביב 2003: "הלדרלין" של ישראל אלירז

      בין ספרי השירה המשמעותיים שיצאו לאור לאחרונה אפשר למנות את הקובץ של זלי גורביץ', שהוא מעין יומן שירי המונה אירועים מיום ליום, את "טריסטיה", שירים יפהפיים בנוסח של מיניאטורות מזדמנות של הפרוזאיקון הנודע דן צלקה, וכן קובץ ביכורים של משוררת צעירה מבני-ברק (אולי הגילוי השירי המרכזי בין הצעירים ביותר): גילית חומסקי. אולם אין ספק כי "הלדרלין" של ישראל אלירז הוא ספר השירה המרכזי של החורף וסף-האביב השנה. המשורר הלירי והמיסטי פרידריך הלדרלין היה אחד ממקורות ההשראה העיקריים של השירה הגרמנית בראשית המאה ה-19, בין רומנטיקה לאירציונליזם. כאשר איבד את שפיותו ואושפז בגיל צעיר, בדומה לניטשה, נעשה כאמור, בהדרגה, שוב בדומה לניטשה (ולנובאליס), לאחד ממקורות ההשפעה לא רק על השירה הגרמנית והכלל-אירופאית, דרך רילקה, טראקל וגיאורגה, אלא גם על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (במיוחד זו של היידגר).

      ישראל אלירז הקדיש עכשיו קובץ שירים מלוטש ויפהפה לדמותו ולשירתו של הלדרלין, בתור דיאלוג מפעים בין משורר בתחילת אלף ומאה חדשים לבין משורר מיסטי ורומנטי מלפני 200 שנה. הדיאלוג הזה של אלירז עם הלדרלין מקבל אופי מושגי, קונספטואלי, ונתחני-אנליטי של תהייה על מהות השירה, הזמן והחפצים החומריים שהם הרקע המקיף את המשורר אצל משפחה אומנת בשנות חייו האחרונות. מלאכת הנגרות של הלדרלין המשובש בדעתו, השמור במשמורת המשפחה שאימצה אותו, מושווית עם מלאכת השירה עצמה, כשהמשורר-האמן מושווה לנגר-אומן, תוך תהייה על חומריותם וערטילאיותם של דברים כרקע של עולם (בנוסח היידגריאני) שבלעדיו אין להבין את היחיד, שגם בלב המיסטיות שלו איננו איזה אגו "קרטזיאני" המנותק מהעולם או הצופה רק באידיאות-על אפלטוניות. האווירה האופפת את החפצים בשירים אלה מזכירה את תמונת-הנעליים המפורסמת של ואן-גוך ואת דבריו של היידגר עליה ועל היחס שבין האדם לדברים בעולם. החפצים והדברים המוחשיים עצמם מקבלים כאן אופי מורגש של מסתורין, כשבספקטרום קיומי כזה נבחן גם היחס לשפה.

      שורותיו של אלירז הן מוחשיות ומופשטות בו-בזמן, כמו בשיר על "ערב העוטף את המשורר" (עמ' 54): "הערב עוטף אותו בקוביות אדומות / כאילו היה אי קטן, איקון מבהיק של חומר / ההולך ומתכווץ עד נקודה קשיחה, כסופה כמו / קסדת האסטרונאוט הבוכה בחלל האפל. / מושיט אליו הלדרלין את ידיו העומדות / למות ונוגע במת, לא במוות. מה אומר, על / כך המזרח ולמה על השמיים (כמו על לוח כיתה) / כתוב מה שנמחק?".

      שתיקתו של הלדרלין בתקופת טירופו, שבאה במקום כתיבת שירה, והתבוננותו בחפצים נראות בעצם על-ידי אלירז כהתבוננות מושגית המתנה קיום של יצירה עילית. סיכומיו הפסיכולוגיים והמטאפיזיים המובהקים של המשורר בהתייחסותו לכך הם בלתי צפויים ומפתיעים בספר שלפנינו. כדוגמה יכול לשמש השיר בעל העוצמה הרבה על הדלקת המנורה (עמ' 47): "במשך שעה ארוכה עמד הלדרלין והדליק / את המנורה. ככל שהדליק / הוא שב והדליק אותה. // היא בערה והוא לא חדל להדליק / אותה גם כשהיא האירה באור / גדול כמוהו איש לא ראה // הוא המשיך להדליק עד … // שלא היה מה להוסיף / או לגרוע // מלבד לחזור ולהעלות / אש באש המנורה שלא / חדלה לדלוק".

      נציין גם כי מבחינתה של השירה הקונספטואליסטית, הבודקת את רקמתם וריצודם המושגיים של הדברים, קרוב ישראל אלירז לדרכו של חזי לסקלי ואף לדרכם של אהרן שבתאי (לפני תקופת הפאמפלטים הארוטיים והפוליטיים שלו) ושל זלי גורביץ'. עם זאת, מצוי בדרכו ייחוד רב (כך, למשל, אין בקונספטואליזם שלו צד האחרות הבולט של לסקלי).

      ישראל אלירז הוא מוותיקי "דור המדינה" בספרות. תחילת פרסומו היתה כמחזאי (המחזה הראשון שלו, "ביבר המנוולים", נתפרסם בכרך הראשון של כתב-העת "עכשיו") וכותב מוביל בתחום ליבריות לאופרה. הוא זכה בהדרגה להכרה בינלאומית הן בתחום האחרון הזה והן כמשורר (בעיקר על-ידי תרגומים בצרפת) אבל נוסף לכך הוא מצטייר יותר ויותר בעיניי כמשורר הפעיל המרכזי של "דור המדינה" עכשיו. זהו אולי הספר הטוב ביותר שיצא לאור בסדרת ריתמוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד והמשורר זכה בצדק רב בפרס אלתרמן.