איפה טעינו

"דרך לוד היא מסע בזמן לעבר שינויים דמוגרפיים ואורבניים שחלו וחלים באזור מ- 48' ועד היום, עקב הקונפליקט היהודי-פלסטיני", כותבת אוצרת התערוכה, אירית סגולי, בדף הנלווה. דרך לוד היא גם הכביש הדרום-מזרחי של תל אביב, כביש שניבט ממנו נוף עמידרי ברובו. דרך לוד, להבדיל, היא גם הדרך לנתב"ג, לחו"ל. זו גם הדרך ללוד, העיר היהודית-ערבית של גירוש 48', של בית הדין הצבאי, של הכספומטים.

כל אחד מאיתנו, ימין ושמאל, יכול להמציא טקסט על השינויים הדמוגרפיים והאורבניים, בלי להיעזר בסטטיסטיקות או במחקרים השוואתיים. בקושי צריך להסתובב בשטח. אפשר לדמיין את זה. זה עניין של היגיון פשוט. זה עניין של השינוי שעובר על כולנו, זה המתווה של "איפה טעינו". בציר הזה כלולים הכיבוש, הרווחה המידרדרת, כלכלת השוק, המתח הגזעני, ההגירה מחבר-העמים, האפליה על כל גווניה, הפשע, האבטחה סביב נמל התעופה, הבנה ביתך, האבטלה.

אלא שהתערוכה אינה עוסקת בממד ההיסטורי, או אפילו בזה הסוציולוגי, אלא מתמקדת יותר בתוצאה, שהיא "היתקעות, קפיאה במקום, ופירוק שבא בעקבות הקיפאון". כלומר, אין בתערוכה עיסוק של ממש בציר הגיאוגרפי כשלעצמו. הציר מאפשר נסיקה לעבר המטאפוריקה, לעבר אמירה אמנותית על אופן קיום הרסני - בנייה שהיא פירוק, הולדת שהיא מוות, יצירה שהיא קפיאה, קידמה כרגרסיה, צמיחה (במובן של ביבי) שהיא התפוררות. הנמשל הוא אופני עשייה אמנותיים, מבנים פנים-מדיומליים על סף קריסה (כמו בעבודה של יצחק גולומבק) או היעלמות (כמו בעבודות של אירית חמו ושיבץ כהן). הנמשל הוא גם, שוב, הציונות. במובן זה, התערוכה נאצרה לכבוד ליום העצמאות. ונפתחה ב-1 במאי.

העבודה של גולומבק היא המערך הגדול מבין העבודות, והיא מתפרשת על פני כל חלל הקומה הראשונה. היא כוללת טיפות או דמעות דיקט גדולות, מטפחות-אף וגרביים פרושות עליהן כמו לייבוש, חבלים, שלדים של מתקני ייבוש כביסה וכסאות נוח, סולמות, תבניות ביצים על כרית. כמה מהאובייקטים מקיימים ביניהם קשרים מילוליים, אילוסטרטיביים (כמו "ייבוש/דמעות", "ללכת על ביצים", "סולמות/ חבלים"), שחושפים את העצב הגדול שבחוסר היכולת ליצור מגע ממשי זה עם זה. האובייקטים נשארים זרים זה לזה. חסרי אונים. הם עקבות פעולה יומיומית, אופטימית, שננטשה, או שאריות יצרנות שפעם היתה והתקלקלה. הכל קליפתי, ריק, שלדי. זה פיסול גדול, אמביציוזי, שקורס פנימה אל תוך הנחות העבודה של עצמו, שלא מתאפשר לו יותר המעשה האמוני של בריאת קונסטרוקציה בחלל. זו עבודה עצובה כגרב יחידה.

העבודה "גליית" של אוהד מרומי, מ-2002, היא פסל שנענה לקודים הקלאסיים של מבנה מונוליטי על גבי כן. ראש בזלת גדול, עטוף בבד לבן כתינוק, מונח על תיבת עץ כבדה. הראש הערוף, תוצאתו המשמחת של נצחון המעטים על הרבים, הצודקים על הטועים, היהודים על הפלשתים, הוא גם הראש המסורס של הענק הפאלי. העורמה שגילתה את נקודת התורפה של הלא-מנוצח מעלה אסוציאציה לראשו המנותק, הערוף, של מחבל, מצילום של פאבל וולברג (שהוצג השנה בתערוכה "טווח אפס" במוזיאון תל אביב). הראווה של ראש האויב המובס היא התצוגה של ההיבריס של המנצחים, של האטימות שלהם. מי שהופך סובייקט לאובייקט, מי שמציג לראווה מוות, מביא על עצמו התפוררות פנימית, רגע אחרי שוך השמחה לאיד. במובן זה, כולנו בדרך ללוד, כלומר לגירוש של 48'.


* התערוכה "דרך לוד" מוצגת בגלריה קלישר (רחל וישראל פולק) בתל אביב