נו, אז יש לנו ארץ נהדרת? לא דובים ולא תום יער, שקברה, כמו שאומרים הצעירים, בתפקיד בוי ג'ורג', האיש בעל 50 השירים ושני הכובעים, כלומר שני השירים ו-50 הכובעים, לפי יער. לא יפה לפרג'ע ככה, אם לגזול ביטוי מזרחוביץ' בשבתו כינון מגל, את הזמר (במסכה) הזר היחיד שהסכים להופיע בישראל מאז ש"ברונו מארס שמעה את האזעקה ודפקה ויברח"; לא יפה להגיד HAS BEEN על ג'ורג' (ובאותה הזדמנות גם על גליה אלבין, בביצוע ליאת הר לב), אבל מצחיק צרחות, יש להודות.
עוד הצטיינה במבחן הפיפי שני כהן שגילמה את אירית רחמים שנקלעה לפריז בעיתוי קטלני. "פריז גמורה, אייל", היא הודיעה לקיציס. "הם קיבלו את כל הבאגט עד הסוף. רעש, פיצוצים, מכות, ביזה. זה הזכיר לי חתונות שהפקתי".
אבל בואי, יוסטון, יש לנו בעיה. כי מפיקת אירועים ידועה למחצה ("אל אל יא שאנל") לא אמורה להיות גולת הכותרת של תוכנית הסאטירה היחידה במדינה שנמצאת שבוע לפני הבחירות הגורליות בתולדותיה, כפי שחזר והזכיר קיציס. הקוף האמיתי שבחדר, כלומר פרשת ינון מגל, טופל במינימום יעילות, למרות החיזוק בדמות אבישי בן חיים (החיקוי שהביא את יניב ביטון מפייסבוק לנבחרת), שהסביר כי במזרחיות של איזנקוט שאינו מודע לאיזנקוטיותו חסר רק מרכיב אחד: "שהוא לא ביבי".
למגל, שירה בתוך הנגמ"ש של המחנה שלו ורק הולך ומסתבך מאז, מה שאולי יצליח בסופו של דבר להטות את תוצאות הבחירות, הגיע חיסול מותג אכזרי בהרבה ממה שהוענק לו כאן. זעם זה אולי לא דבר מצחיק, אבל הוא הרגש היחיד שיכול וחייב להפעיל התייחסות להתבטאות הדוחה של האיש הזה, ובהיעדרו התוצאה הייתה אנמית וחסרת פואנטה באופן מרתיח כשלעצמו.
כמו תמיד ויותר מתמיד, שוב צדקה הקלישאה שגורסת כי המציאות עושה צחוק מהסאטירה ולא להפך. לכן לא הזדעזענו מבוי ג'ורג' ששאל לפי הלחן של קארמה קמיליון, "כמה, כמה, כמה הרגתם כבר", וכמעט פיהקנו באדישות אפילו כשמשה פייגלין (רועי בר נתן המעולה) ביקש מסמוטריץ', חברו ל"גוש הכיבוש" ("כשחוטבים ערבים, עפים בלגים") ללקק את בהונות רגליו, והפטיר באגביות ש"אנחנו צריכים להרוג תינוקות כמקצוע ולא כתחביב".
ליהוקה של אישה (גיה באר גורביץ') לתפקיד שר האוצר נראה כהברקה פעם, מזמן. עכשיו, כשברורה לכל הקיצוניות המבעיתה והמזיקה של דעותיו והתנהלותו, כל חיקוי חמוד מדי רק חוטא למטרה. מה המטרה אגב, מישהו זוכר?
סרטון AI ויראלי בן 2:39 דקות שיצר חגי לפיד המוכשר (אחרי הוויראלי הקודם שלו בכיכובו של גארי אולדמן), עם רביעיית "סיינפלד", העביר את המסר חד ומפחיד הרבה יותר משעה שלמה של "ארץ נהדרת". המטרה: תזיזו את הטוכעס (כדברי ג'רי הפיקטיבי), תתעוררו על החיים שלכם ולכו להצביע ולהציל את מדינתכם מכיליון.
קיציס כן אמר לסיום "אל תשכחו ללכת להצביע", אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בוודאי כשזה בא לצד דודי אמסלם (אלי פיניש) שהגיח מהקפאה במקרר גלידות רק כדי להביע צער על כך שהחמיץ את החתונה של "אלעד הגמד" ודמיין את המגנט שחילקו בה ("מזכרת קטנה מאירוע קטן") או יונתן אוריך (עומר עציון) שביקש מהצ'אט ג'יפיטי לעזור לו עם קטאר ולהפסיק "לבלבל לו את הגואיבות". אפילו שיר הפתיחה לסיכום הקדנציה של ממשלת הזדון, לפי "באים עלינו ימים יפים" של אביהו פנחסוב, היה איכשהו מתוק מדי, גם עם שורות כמו "פראיירים פה כן מתים" ועיי חורבות בסוף.
קל מדי להיתפס לשטויות כמו הסקיני של יוסף חדאד, שבוי ג'ורג' של יער כינה צ'חנבוטה, או לפרט שוב עד כמה הדבר היחיד שמאחד את כל ראשי גוש השינוי (געגועיי לחיקוי מקפיא הדם של ליברמן בביצועו של אסי כהן) הוא רצונם בראשות הממשלה סוליקו, אבל לשים בפי איזנקוט (יובל סמו) משפט כמו "איך אומרים בגולני? מנהיג הוא כמו תחתונים, לא צריך כמה, מספיק אחד" זה גם עלוב וגם מעליב. לכל הצדדים.
המציאות דפקה הופעה מצמררת במסגרת פינת "עוד כותרות", כשצעיר ישראלי נשאל מה בירת גרמניה וענה: "אושוויץ", וצעירה אחרת ששיחקה ב"ארץ עיר", הגיעה לקטגוריית "חי" באות ג' ובחרה בגלעד שליט. אמיתי לגמרי. עם ישראל חי. בהצלחה לכולנו.