דמות קטנה של אדם המשקיפה אל יקום רחב ידיים, שמורכב מכוכבים וממסות מסתחררות - הציור קטן המידות הזה מתאר מדען הניצב במרכז התרחשות סוערת. ציור זה הוא תו הספר שהוטבע בספרים שבספרייתו של אלברט איינשטיין, והוא למעשה תמצות מאמציו לגבש מודל קוסמולוגי לסבך היקום. התו עוצב בידי ידידו של המדען הדגול, הצייר והגרפיקאי אריך בוטנר, שלמד בבית הספר לאמנות דקורטיבית בברלין. בוטנר גם צייר את דיוקנו האמנותי הראשון של איינשטיין, כמדען בן 38, בהדפס ובציור שמן.
איינשטיין לחלוטין לא היה היחיד שביקש להטביע את חותמו האישי על מדף הספרים: בחלקן הפנימי של כריכות ספרים רבות מהמאות הקודמות מסתתר עולם ומלואו של ה"אקס ליבריס" (בלטינית: "מספריו של..."), או בעברית: תו הספר. מדובר בסימן בעלות המוטבע או מודפס בפתח הספר, אשר בראשית דרכו מילא תפקיד מעשי לחלוטין - להצהיר על זהות הבעלים ולמנוע אובדן או גניבה.
במוזיאון ישראל מוצגת עתה "אנשי ספר: אקס ליבריס מאוסף המוזיאון", תערוכה מרתקת שמראה איך אוסף ספרים היה גם סמל סטטוס ואיך נהגו לסמן את הספרים. השורשים של המנהג מגיעים עד למצרים העתיקה בתקופת אמנחותפ השלישי, כשיציקת לוחיות קרמיקה שימשה לסימון תיבות של מגילות פפירוס, ובימי הביניים נהגו במנזרים ובקרב האצולה לצייר את סמל המוסד או המשפחה בפתח כל כתב יד.
אבל המהפכה האמיתית התרחשה במחצית המאה ה־15 עם המצאת הדפוס. גרמניה הפכה לערש תווי הספר המודפסים, וממנה התפשט הנוהג לצרפת, אנגליה, איטליה, ספרד וארצות הברית. עם עליית מעמד הביניים והתרחבות הספריות הפרטיות במאה ה־19, כשאנשים החלו להשאיל ספרים בתדירות גבוהה, לצד תפקידו ושימושו תו הספר הפך גם לפריט בתוך זירה אמנותית, תרבותית והיסטורית עשירה.
תו הספר חרג מהר מאוד מתפקידו המקורי והיה לרכיב של ביטוי אישי וזהותי. הוא נוצר לרוב מתוך שיתוף פעולה הדוק בין המזמין לאמן, וטובי היוצרים לאורך ההיסטוריה - בהם אלברכט דירר, לוקאס קראנך האב, מ"ק אֶשֶר, א"מ ליליין והרמן שטרוק - גויסו להכנתו בטכניקות הדפס מסורתיות כגון חיתוך עץ, תחריט ותצריב.
בתור הזהב של התחום, שנמשך עד מחצית המאה ה־20, היו התווים לסמל סטטוס ולמושא אספנות נחשק; אספנים החליפו ביניהם תווים וסחרו בהם, בעוד בעלי הספריות שיקפו דרכם את ייחוסם המשפחתי, מקצועם, תחביביהם, תפיסת עולמם הפילוסופית והפוליטית, ואף אמונתם הדתית. ההבדלים הללו בלטו במיוחד בתחילת המאה ה־20 באירופה: בעוד תווי־הספר הנוצריים התרכזו לעיתים בסמלי "ממנטו מורי" (תזכורת לסופיות החיים), בהומור ובדימויים עשירים, תווי הספר היהודיים הבליטו סמלים דתיים, זיכרון היסטורי וכמיהה עזה לתחייה לאומית ולציון.
תווי ספר גם מהווים חלון היסטורי לרוח התקופה שבהם נוצרו, ולאמונתם, ערכיהם ותפיסת העולם של בעלי הספריות והאמנים שיצרו אותם. כך, לדוגמה, תו הספר שצייר אפרים משה ליליין עבור הסופר הנודע מקסים גורקי; במרכזו דמותו של פרומתיאוס המשתחרר וקם מתוך דפי ספר, שובר מקל של שוט ומגרש את העורבים, סמל להתגברות על הדיכוי ועל כוחות השחור.
ברקע כנסיית וסילי הקדוש במוסקווה, אזכור למולדתו של גורקי ולמאבקיו במשטר שבארצו. ההדפס מעיד על הקשר בין מקסים גורקי, אחד הסופרים החשובים של המאה ה-20, שרבה היתה השפעתו על הקהילה היהודית ברוסיה, לבין ליליין, צייר וצלם שכונה "האמן הציוני הראשון". שניהם היו פעילים פוליטיים ובתו הספר המדובר אפשר למצוא הד לדעותיהם.
גורקי לא היה יהודי, אך היו לו קשרים מסועפים עם אנשי רוח יהודים, ובהם שלום עליכם, והוא פעל נמרצות נגד האנטישמיות. לאחר פרעות קישינב, 1903, היה בין היוזמים של הוצאת קובץ ספרותי גדול - את הכריכה עיצב ליליין וההכנסות ממכירתו הוקדשו לניצולים. באותה שנה הזמין את ליליין לבקר במוסקווה והשניים תכננו להוציא לאור קובץ של ספרות יהודית עם איוריו. בסופו של דבר התפרסם הספר בקייב רק ב-1908 עם יצירות מאת שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, ביאליק ואחרים.
עם גלי העלייה הציוניות, ובפרט העלייה החמישית ממרכז אירופה, הגיעה תרבות האקס ליבריס גם לארץ ישראל. מנהיגים ואנשי רוח רתמו את התווים לצורך ביטוי חזונם הלאומי והפוליטי; כך למשל עיצב א"מ ליליין עבור בוריס שץ, מייסד בצלאל, תו ספר אישי שהיה לסמל המוסד כולו, ואילו הרמן שטרוק סייע לדוד וולפסון, הנשיא השני של ההסתדרות הציונית, לבטא את השאיפה ל"ד' אחד, ארץ אחת, עם אחד, שפה אחת". למרות עושרה של תרבות זו, היא זכתה למעט מאוד חשיפה מוזיאלית בישראל, ועד כה הוצגו בארץ שתי תערוכות בלבד בנושא.
כעת, בתערוכה המוצגת במוזיאון ישראל, זוכה הציבור להצצה לעבר, באמצעות אוסף תווי הספר הגדול ביותר בארץ, השמור במחלקה לרישומים והדפסים במוזיאון. אוסף לאומי זה החל להתקבץ עוד בשנות ה־30 של המאה הקודמת בבית הנכות הלאומי בצלאל, בזכות מהגרים ואספנים שתרמו את אוצרותיהם, וכעת הוא רואה אור לאחר עבודת מחקר וקיטלוג מאומצת שנמשכה כחמש שנים.