ז'ורז' בטטה, ללשכתי

בימי על אי השדים הידוע בכינויו "הפקולטה למשפטים" לימדו אותי מורי ורבותי שתי דרכים בדוקות לשרוד את כל התקופה עד להבהוביה המנחמים של אוניית ההצלה: 1. לצטט מפסקי דין של אהרון ברק. 2. להסתמך על פסקי דין של אהרון ברק.

ברק זה, אל תבינו לא נכון, בנסיבות שונות היה עשוי להתגלגל אל פתחכם דווקא כנגן קונטרבס מהולל או כגורו נערץ בתורת הפנג-שווי. אין גבול ומידה לחוכמתו של האיש – לפחות כך מאמנים לחשוב את האהבל המצוי הרובץ על מדשאות האקדמיה, מחוטט פצעי בגרות שאיחרו להתייבש, מפנטז גם הוא על לילה אחד עם גרייס ואן-אואן, וכברירת מחדל על שותפות במשרד הירושלמי הנודע "סיטון". ששון גבאי ממילא יעשה את כל העבודה השחורה.

"כבודו – אהרון ברק, ביוגרפיה" (בהוצאת כתר) לא מצליח לשפוך אור על החידה כיצד הפך האיש ליחיד בדורו, גם לאחר קריאה בספר. כן,כן, הוא היה עילוי כבר מגיל שבע וחודשיים בערך. ניבאו לו גדולות עוד כשנדחק – כאחד העם! – בתור למכולת של פינטו בשכונת הבוכרים, או אולי רחביה (הם לא ידעו שהנער הצנום הוא פרופסור למשפטים!). בכל אופן, מדובר באדם שהפך לבר-סמכא בענייני זילות החוק טרם ידע לעמוד על רגליו. כבר אז עמד על דעתו ש"חוק בוזגלו" קובע כי יש לנהוג בבוזגלו כמו היה... אהרון ברק... ובמידת הפחת... אהוד ברק.

הוא בעט לרבין באחוריו, עוד בימיו כיועמ"ש, כבר אז לא חשש להתעמת עם נקיפות מצפון היסטוריות לאומיות. שכן אצל "כבודו", אמת המשפט היא המשורה היחידה. שכן "הכל שפיט" – כך תבע וטבע בעצמו. גם אלוהים? ישאלו מקטרגים בקפוטות, עימם יש ל"כבודו" ריב ומדון – אך לא סכסוך, שכן אין זה יאה מבחינה משפטית – ויוסיפו להקשות, "מי שם את בג"ץ מעל בד"ץ?". כאן המקום להסגיר כי אהרון ברק שופט את הכל ואת כולם לבד מעצמו. לפחות כך בביוגרפיה. הוא ממעט לחשוף טפחיים מאזורי פרטיותו, מדלג באלגנטיות מעל מכשלות מוסריות בדרך אל הציטטה הנעלה מכולן: "ינחני במעגלי צדק למען שמו". ועוד ועוד.

נעמי לויצקי רתמה עצמה למשימה ללא שהובטחה לה עזרתו המלאה של מושא תחקירה. "אך לבסוף", כך היא ממתיקה אנחת הקלה, "נרתם גם נרתם" (גם אם במסויג). ולא זו היא בלבד, אלא שחשף בפני הקורא את לבטיו ערב הכרעת הדין המפורסמת בעניין פרשת... ואולי בעצם... המדובר בהרכב המיוחד שישב בנושא... לא, לא... אני נזכר... המדובר באותו פסק דין תקדימי שהיפך את החלטת... לא משנה.

הנכנס ל"כבודו" במטרה למצוא מה פשרו של קצה החוט הקושר את בלון הדמוקרטיה הישראלית לבל יתעופף אל-על, לא ימצא תשובה – גם לא משפטית – בין העמודים. מה שכן, הוא ילמד גם ילמד שאהרון ברק, גם אם יכחיש זאת בפה מלא, הוא לא פחות מאשר החכם באדם.